לאן נסענו? המופע תִעתע. מי שציפה לשמוע מחדש את כל שירי האלבום ההוא, התבדה. לא כולם הושמעו, ונוספו אליהם רבים מהקריירה המפוארת של פוליקר, כולל השמחים ביותר. ובין השירים, ולפעמים ממש בתוכם, הולחמו קטעים מתוך הסרט "בגלל המלחמה ההיא", שביימה אורנה בן דור –  יצירה שתיעדה את הפקת האלבום, כולל שיחות טעונות עם נושאי הצלקות (ההורים) ונוצרי הצלקות (הבנים שלהם, פוליקר וגלעד). באמצע ההופעה פוליקר סימן את המוקד כשסיפר על סיוטי ילדותו: "המפלצת הזו, השואה, מה היא? מי היא? ולמה היא מטילה אימה גדולה בבית שלנו? אני לא מבין מה קורה. אני זקוק לחיבוק. אבל בשביל אבא שום דבר לא קיים. הוא בוכה. אני ילד, אבל לאבא לא אכפת. העולם מת. אבל אבא הוא הכי חשוב לי בעולם. אני מחבק אותו. ובוכה יחד איתו. עד שהוא נרגע". מיד אחר כך הוא דקלם-שר-ניגן את השיר "בגלל" – המניע והמנוע של "אפר ואבק" ונעץ בלבבות הפתוחים את המילים של יעקב גלעד: "בגלל שאסור לשכוח ואין לאן לברוח. בגלל הזיכרונות, בגלל הזיכרונות, גם אנחנו קורבנות".

קורבנות, אבל גם הלומי יופי והמומים – בכל פעם מחדש – מנגינתו הווירטואוזית של פוליקר (למשל בסולו הבוזוקי המפורסם בשיר "עיניים שלי" והסולו החשמלי ב"בכפיים"), לצד עדויות כואבות מתוך הסרט ומחיאות כפיים על סף הפסיכוטיות אחרי "התחנה הקטנה טרבלינקה". פוליקר תמרן את הקהל בתוך שתי שיירות של שירים שנעו במקביל בכיוונים מנוגדים. "אני יוצא מחוץ לשיירה ובוכה כל הדרך חזרה" הוא שר, אבל גם את "שיר השיירה", ביוונית שמחה. "ערבוביה משונה", כמו שניסחה הלינה בירנבאום, אמא של יעקב גלעד, בשיר "פרחים ברוח". שירי בנזין העיפו את האנשים מכיסאותיהם לרקוד כשהכמיהה לאיחוד עם אפלת הנפש עדיין מהדהדת מהשיר "הצל ואני". וכך, העמיק בהופעה הבלבול המענג על סף חוסר אוריינטציה, שאחד משיאיו היה השיר "אני רוצה" התאוותני.

האם בגלל שהמִטען כואב מדי, נדרש ריכוך הקהל באמצעות להיטים מבדרים? התמיהה הזו הגיחה לפעמים במהלך ההופעה, אבל הספקנות התבהרה באמצע השיר "חופשי זה לגמרי לבד", שנקטע לפתע בתום המילים "אין מחיר לחופש, לא יקנו אותי חינם". מהמסך השתקפה אז בירנבאום כשהיא אומרת שהכול למען הילדים.

וכולנו היינו ילדים, פגועים ומנוחמים – מתחילת המופע ועד לשיר הסיום, "כשתגדל". פוליקר שר אותו לראשונה ללא כלי נגינה, וזרועותיו המשוחררות הביעו רגשות בתנועות ידיים רחבות. מוקף בזמרות הליווי שלו ובניקי הכנרת – עוצמה נשית, אימהית, חומלת. "תגדל, אל תתערבב בקהל", הוא שר, אבל דווקא התערבב איתנו, אפוף בחסד ודמעות.

פורסם בגלובס ב-11.02.2018

"הו שיר, לו יכולתי להתעופף ולשוב אל העבר, כמה שמח הייתי ומאושר. אליך מנסה אני כציפור מרפרפת להגיע, בכרכרת החלום של דמיוני הנמהר". התשוקה לעוף – בדמיונו הנמהר, בכישרון מילותיו, במוזיקליות שלו – תחושת החופש העזה – היא שגם המיתה את גאבור ארדש בן ה-13, ילד-משורר יהודי בהונגריה של סוף המלחמה. ב-31 בדצמבר 1944, ימים מעטים לפני שחרור בודפשט, הוא הרגיש שאינו מסוגל יותר. שקירות המחבוא הקלסטרופובי שבו הסתתר עם אמו, סבתו וסבו – סוגרים עליו. הוא ברח החוצה. אמו יצאה אחריו נואשת, ניסתה לעצור בעדו, אבל כבר היה מאוחר מדי. שניהם נתפסו מיד על-ידי בריוני צלב החץ ונשלחו למות בירי על גדות הדנובה.

70 ומשהו שנים מאוחר יותר, המוזיקאי טל סונדק, הלום-צער ממות אחותו שרון סונדק-בוגין ביום השואה תשע"ד, התחבר לספר השירים של הנער, בתרגום דני נוימן, שיצא לאור ביוזמת מריאן מילר, בת דודתו של גאבור (ואמא של אדיר מילר). סונדק הלחין יפה 9 שירים, ושר אותם ברגש ובתשוקה (לפעמים, מתוך הזדהות ניכרת, הוא נסחף בתשוקה הזו באופן שמעט מסתיר את הטקסטים העדינים והרגישים). קורין אלאל עיבדה והפיקה מוזיקלית – והתוצאה היא כמו שקיווה הילד המוכשר הזה בשיר הנושא של האלבום, "בכל זאת אינני נפרד": "אם ידפדפו הבאים אחריי בין דפיי – מן השורות תפזז נשמתי. חי אני בשיריי. בזה העפר נשמתי לא תנוח לעד, כשצעירים בדפי ספרי יביטו". וצעירים, ומבוגרים, יכולים גם לשמוע את השירים. סונדק יצר יצירה שהיא גם גאולה והצלה מפני המוות המוחלט – השִכְחה.

סקסופון קטוע (אילן קורן) מסיים שיר מרגש בשם "מצבה עלי קבר", שגאבור כתב שלושה חודשים לפני מותו. הוא נחשף בו כנער שבצלמוות חייו מתכנן להעניק לאחרים גם לאחר מותו: "שתלו על קברי עץ תפוחים אציל יקר. פירותיו חלקו לעניים, לנזקקים, ותנו ממנו אחדים לרבים אשר בוכים. המוות לא יפרידנו, האהבה כבירה ממנו".

פורסם בגלובס ב-20.4.2017

"משא הגעגועים – הדור השלישי במחווה לדור השואה והגבורה" הוא אלבום חדש, שבהחלט עומד בשני אתגרים כבדים – אתגר הזיכרון של השואה ואתגר הענקת החיים המרגשים לאותו הזיכרון – באמצעות המוזיקה. היוזם וכותב המילים הוא ליעד אביאל, שבדרך זו מנציח את זכר סבתו וסבו – חנה ואלכס פוגל, ניצולי שואה, שיותר מארבעים שנה שימשו כנציגי ארגון נכי רדיפות הנאצים בחיפה ובצפון ועד יום מותם דאגו לרווחת אלפי ניצולי שואה. 12 שירים באלבום הלחין כפיר אפשטיין ושניים הלחין אורן בן אבי, שגם עיבד מוזיקלית את הפרויקט. עדנה גורן, מורן מזור, דוד דאור, אופירה יוספי ולירון רמתי – הם רק חלק מהזמרים שמעניקים לאלבום את קולם ואת הזדהותם עם תכניו. "אז אנחנו שוכחים, פשוט שוכחים", שרה בכנות מורן מזור במקצב הוואלס, "נותנים להם לנוח בשלום עם השנים, משחררים… מתעוררים בבהלה בלילה כשהם על פנינו חולפים ומבקשים: אל תשכחו אותנו בחיים". וכפיר אפשטיין בשיר "בולענים" מתאר במבט של נכד מתגעגע את "הכאב המתפשט, עוד בולען בלב נפער בשקט, בדממה חונקת".

אבל האלבום אינו חונק. הוא מרגש ולעתים מפעים – בלחניו, במילותיו ובביצועים, כמו זה שבשיר "טרנסניסטריה", שבו עדנה גורן בקולה העמוק מדובבת את הסבתא המבקשת מהנכד: "תחווה את ילדותך בשבילי". הילדות היא גם "צומפי ואינשם" מסדרת הילדים של שנות ה-80 "3, 4, 5 וחצי" כשדן סלומון שר על הבובות, שהפעם מתגלמות כסב וכנכד: "חברים בלי סוף, בדידות על קו החוף. אתה שותק, אני נוטה לחשוף". אף שהאלבום מנציח רגעים יומיומיים של חיים, יש בו מקוריות ודמיון, כמו ניסיון אמפתי – בקולה הנעים של ליאת אליהו – לחוות את נקודת מבטו של מי שנקטף ממנו השושן האדום מהשיר "שני שושנים", קינת געגועים על קריעה אכזרית, עם המצאות כמו הפתיח של השיר שנשמע כמו "סיבוב תחנות" ברדיו ישן וחורקני. יש באלבום הזה הרבה רגעים "קטנים" אך מושקעים שכאלה, שיוצרים משכן-שירים לזיכרונות שאינו מוזיאון מאובן אלא בית שימושי – למצוקות החסר ולכורח לחוות אותם על רקע שחיקת המציאות.

התפרסם בגלובס ב-5.5.2016

יעקב גלעד הביא את המילים ואת אמו, הלינה בירנבאום. יהודה פוליקר הביא את המנגינות, את הוריו, ז'אקו ושרה פוליקר, ואת קולו – חם, שורף ומתיך. עשרים שנה עברו מאז שיצא "אפר ואבק" – יצירה מכוננת בדברי הימים של המוזיקה הישראלית, ועדיין צלילי הבוזוקי והאקורדיון הפותחים את האלבום, מפעילים את התרכובת האישית והכלל-אנושית של הלם והיקסמות. 
 
חסד ההשראה שבאלבום הזה לא הגיח בקסם. הוא תוצאת חיים כבדים ומייסרים, של שני יוצריו, שעיצבו אותם שנים בטרם פגשו זה את זה וגילו שהם אחים לקידוחים שבנפשם. "אן אם סי" הוציאה מהדורה מחודשת, שבנוסף לשלושת הקליפים הידועים של אורנה בן-דור, הקדמה מאירה של שרון מולדאבי והפוסטר שליווה את צאת האלבום, היא כוללת דיסק נוסף, שבו מופיעים הקודים של השירים  שבדיסק הראשון. מדובר בתוכנית הרדיו "אחרי המלחמה" ששודרה בגל"צ ביום השואה 1986 ביוזמתה של דלית עופר. כתוצאה ישירה ממנה יצאו האלבום "אפר ואבק" והסרט התיעודי "בגלל המלחמה ההיא" של אורנה בן-דור.
 
מצמרר לשמוע את יעקב גלעד אומר בשידור ההוא: "אני לא יודע כמה אנשים ירצו לשמוע שירים שקשורים לנושא הזה". והוא אפילו לא מתכוון ל"אפר ואבק", שהשפיע על המונים ורק החל אז להיווצר, אלא ל"עיניים שלי" – אלבום הסולו הראשון של פוליקר. "בתקליט הזה לא היה שיר שדיבר ישירות על השואה, אבל הרגשנו אותה ברקע".
 
וכשמקשיבים לדברי פוליקר בהמשך, מתגלה פתאום הפשר של לחניו העילאיים שב"אפר ואבק", קולו המחצין עלבון מתוסכל וחומל ב"כשתגדל", הנהמה שב"אהבה הורגת", החרון שב"מכאן ועד בכלל" וההסברים המפורשים שב"בגלל". בתוכנית הרדיו פוליקר מספר על אביו שבא אליו לבית הספר באמצע השיעור וביקש ממנו לפני כל הכיתה להגיע הביתה: "החברים שלי צחקו עלי. ובמסיבות, כשהייתי בן 16, הוא בא ואמר לי לפני כולם 'למה אתה לא בא הביתה? כבר מאוחר'. החבר'ה היו צוחקים עלי ואומרים על אבא שלי – 'הנה אמא של יהודה הגיעה, 'הידישע מאמע". בהמשך מושלמת התמונה הכוללת, כשנשמעת עדותו המחניקה של ז'אקו פוליקר על תינוקו שנשמט מידיו ואבד לעד. 
 
גלעד מספר על היקיצות בלילות: "אחת לכמה לילות הייתי מתעורר מאמא שלי שצורחת מתוך חלום רע, ובבוקר שומע את החלום. זה נורא שאחרי כל השנים זה לא עובר ולא נרגע. עד היום יש לי בעיה עם לילה", ואורלי יניב קוראת את השיר "פרחים ברוח" שכתבה אמו  ופוליקר שר אותו בגרסה מוקדמת שהוקלטה במיוחד לתוכנית.
 
בירנבאום אומרת שהכל התחיל עם המספר על היד. "נאלצתי לספר על זה, כי שאלת אותי", היא אומרת לבנה, שמודה שכבר אין בו רצון לדעת עוד. "קיבלתי די והותר", הוא אומר. "גודש מוגזם".
 
פוליקר מספר שבהופעות של "עיניים שלי" יש שירים ביוונית שלוקחים אותו "לשם", ומייד נשמעים הוריו, ז'אקו ושרה, שרים ביוונית את השיר מהמחנות שבהמשך יהודה שר את גרסתו העברית שכתב גלעד, "חכי לי סלוניקי". ויש שירים נוספים שהוקלטו במיוחד לתוכנית, למשל הגרסה המוקדמת ל"התחנה הקטנה טרבלינקה", שעליה מספר גלעד: "למרות שזה שיר שתרגמתי ולא כתבתי (הכותב הוא ולדיסלאב שלנגל – ת.ל), זכרתי את הסיפור של אמא שלי על הפעם האחרונה שהיא ראתה את החבר שלה במחנה".
 
דור ראשון לשואה, דור שני, דור שלישי, וכל הקוסמופוליטיות הנחשקת שבעולם לא תנטרל את מוקשי הזרות, הניכור והאאוטסיידריות היהודיים, כמו שאומר צ'ופוזו הביישן ב"שיר אחרי הגשם" – "אני יוצא מחוץ לשיירה ובוכה כל הדרך חזרה". אבל, וזאת הנחמה שמציע "אפר ואבק", יש גם "תקוות (ש)נולדו מתוך ייאוש".
 
עשרים שנה אחרי, וזה בקושי עשרים שניות. כמו בשלטי האזהרה "זהירות צבע טרי", הכל עדיין רטוב, כולל החלקים המיטשטשים. "אפר ואבק" הוא אלבום ערמומי. תובענותו מתחזה למתנה שיופיה לופת אותנו ומסרב לשחרר.
 
"אפר ואבק – הוצאה מחודשת וכפולה", יהודה פוליקר, "אן אמ סי"   
 
פורסם ב-ynet ב-5.12.08