ושקט. שקט שאין כמוהו. חיצוני ולפעמים גם פנימי. ובשקט הזה, נכנסות המשאלות והתקוות – הגדולות, הקטנות והעקרוניות. והמשותף להן הוא תאוות החיים. או היפוכה – האובדן והאובדנות, החידלון, הפחד. פחד מוות.

מחלה קשה היא סוג של יום כיפור. גם בה, בעיקר בה, מתקיימים אימת המוות, חשבון הנפש, השקט והפחד – וגם המשאלות, החסדים, הכמיהה לגאולה, והתפילות – שלפעמים גם נענות.

הספר "שעת אפס" (הוצאת שתים) שכתבה טליה אפלבאום פלד, פסיכולוגית קלינית במקצועה, הוא ממואר שמתעד בועה מבודדת של זמן קריטי – שבו הגיבורה, ובמקרה הזה הסופרת עצמה, מאושפזת בבידוד במשך חודש לשם השתלת מח עצם. ספר קצר, מתומצת, קטן בממדיו אך גדול בהבעתו. ספר שנקרא בקלות על אף תוכנו הקשה אך גם המנחם – כי הסוף טוב. מושלם לקריאה ביום כיפור, וכמובן גם בשאר ימות השנה.

והנה הפסקול של הספר. מנוסח על-ידי המחברת, טליה אפלבאום פלד:

בחרתי כמה שירים שהייתי עטופה בהם בחודש ההשתלה בבית החולים. מוטלת במיטת בית החולים כשמכונת הכימותרפיה מטפטפת את נוזליה לתוכי, הקשבתי לשירים ושמיעתם כמו עטפה אותי וטפטפה תקווה ונועם למקום הקשה הזה. בדיעבד, אני חושבת כי רובם עסוקים בכאב ובכמיהה, כמו גם ביחסים עם הדמויות המשמעותיות שלנו.

אייכה / מילים, לחן וביצוע: שולי רנד

זוכרת יום שישי, במחלקה, לאחר שטף הקאות בלתי פוסקות ותחושה מוזרה וכואבת בכל הגוף כתוצאה מהכימותרפיה. או אז "קראתי" לשיר "אייכה" של שולי רנד. שיר זה ליווה אותי משך זמן ארוך ואני חשה אותו "מלווה" את הממואר. אני מניחה כי חיפשתי איזה כוח , איזו תקווה להתנחם בה ולא היה קל למוצאה. היכן אתה?

עוד שיר אחד / מילים, לחן וביצוע: יובל בנאי

שיר נוסף שהדהד תדר של אבל וצער וזיכרונות נוסטלגיים היה השיר של יובל בנאי לאביו יוסי בנאי "עוד שיר אחד". זוכרת את עצמי מקשיבה לו ודומעת. וכמה מעט דמעתי במחלקה. הייתי עסוקה בדברים הנחוצים, משמע ההישרדות, אך השיר הזה סדק משהו ומילא את ליבי בכאב הפרידה והאבל ובזיכרונות משפחתיים כואבים.

ערב של שושנים / מילים: משה דור, לחן: יוסף הדר, ביצוע: הדודאים

בימים הקשים של "הירידה", כלומר הזמנים שבהם ספירות הדם היו "יורדות" לאפס והחולשה הורגשה בכל גופי מלפניו ומאחוריו, חיפשתי את השיר "ערב של שושנים" – שיר ישן של יוסף הדר, מכר של אבי מפעם, שאף למדתי לנגנו בגיטרה כשהייתי ילדה. הקצב והפשטות של השיר, והיותו קצר – הפכו אותו עבורי למוזיקה שאני יכולה להכיל בפרקי הזמן הגיהינומיים הללו ולחשוב את הילדה שהייתי אז ברמת גן, מנסה ללמוד את השיר, פוסעת בעקבות התווים שלו (זוהי "הילדה החולה" מהספר).

https://www.youtube.com/watch?v=dzJEA-xMelA

את תלכי בשדה / מילים: לאה גולדברג, לחן: חיים ברקני, ביצוע: חוה אלברשטיין

והיה גם את "את תלכי בשדה" של לאה גולדברג. אני יכולה לראות אותי במיטת בית החולים, שדופה וקירחת אך עם הרבה אהבה של חברות וחברים שבאים ומנחמים ומספרים לי על החיים שבחוץ וקוראים לי שירה, והשיר מתנגן בראשי: "ופשוטים הדברים, וחיים, ומותר בם לנגוע. ומותר ומותר לאהוב".

שיר משמר, מילים: נתן אלתרמן, לחן: סשה ארגוב, ביצוע: חוה אלברשטיין

כך, גם "שיר משמר" ששרה חוה אלברשטיין למילותיה של תרצה אתר. משהו בקשר אב-בת ומשהו במיקום התהום, על חוט השערה שבו הייתי, הופך את השיר הזה לחלק מהפסקול של חיי בספר ובכלל. שירים שיש בהם חוט של חסד.

אהבה בת 20, מילים ולחן: ז'אק ברל, תרגום: נעמי שמר, ביצוע: יוסי בנאי

השיר של יוסי בנאי "אהבה בת 20" מוסיף להתנגן סביב הקשר עם אמנון, על רבדיו וגבעותיו ואיכויותיו. על האהבה הבשלה הזו שאותגרה שוב וגם התרחבה שוב בימים הללו.

אילו יכולתי (אמא), מילים: אהוד מנור, לחן: מתי כספי, ביצוע: ריקי גל

גם השיר "אמא" ששרה ריקי גל מתנגן בתוכי על עוצמותיו המצמררות. זעקה וכמיהה לאמא שתהיה שם עבורי, אמא שהייתה שם עבורי בשעות הקשות הללו.

מלך העולם, מילים: שלמה ארצי, לחן: ,White Plains, ביצוע: שלמה ארצי

כאמא בעצמי, אני שומעת את "מלך העולם" של שלמה ארצי והופכת את בניי בדמיוני למלכי החיות הנהדרים ביותר שבג'ונגל החיים.

ניצחת איתי הכול, מילים, לחן וביצוע: עמיר בניון

ולבסוף, "ניצחת איתי הכול" של עמיר בניון, שיר שהיינו מקשיבים לו במכונית בטיול המסורתי שלנו לכרתים – אמנון ואני ושני בניי, שנה אחר שנה. שיר שהפך לחלק מהמסע לכרתים ובדיעבד מתפרש בתוכי כניצחון האהבה והקשר גם על מצבים מורכבים וקשים ביותר.

לקראת מופע עם עמיר בניון, ובמהלך יצירת סרט חדש, שולי רנד חונך תקופה טובה – מקצועית ואישית. בראיון מיוחד לאתר סך הקול הוא מספר על ההבדל בין תיאטרון למוזיקה, נזכר בימים שבהם הבהיל זקנות ברחוב, מגלה מה המשותף בין יצירה ללימוד תורה, וגם נותן עצה ליוצרות וליוצרים בתחילת דרכם

מאילת עד משגב, אלה קווי המִתאר של החנוכייה המרחבית של שולי רנד בחנוכה הזה. כל ערב הוא מדליק נרות במקום אחר על הסקאלה הענקית הזו, בהתאם ללוח ההופעות המגוון שלו – במיקום הגיאוגרפי ובאופי ההופעה: מופע להקה, ההופעה "תשליך", וגולת הכותרת: המופע החדש שלו עם עמיר בניון.

אבל לא רק חייו המקצועיים האינטנסיביים מנציצים את עיניו בימים אלה אלא גם חייו האישיים. כשנפגשנו לצורך הראיון, כשבוע לאחר חתונתו עם צופית גרנט, הדי ההמולה התקשורתית שאפפו אותה, מוחצים את פרטיותו, עדיין ריחפו באוויר. אבל בחצר ביתו, כשכֵּנוּתו כובשת הלב פורצת ממנו, התכנסנו לדבר על עניינים שונים לחלוטין.

בוא נדבר על מוזיקה.

"יאללה".

מה זאת מוזיקה בשבילך?

"אחחח… זה כמו לשאול אותי מה זה החיים בשבילך. מוזיקה בשבילי היא קודם כל שורש, והשורש הוא מהבית של ההורים שלי ז"ל, שהמוזיקה הייתה בו משמעותית. הוריי חיו תקופה בפריז, כך שבתור ילד שמעתי הרבה שנסונים לצד מוזיקה קלאסית. אחותי היא מוזיקאית מוכשרת מאוד, בוגרת האקדמיה למוזיקה ומנהלת קונסרבטוריון. אבי היה בעל תפילה (חזן), אז המוזיקה בשבילי היא משהו עם הוד ואולי גם פחד. כשהייתי ילד רציתי להיות אריק איינשטיין, אבל הרבה שנים ויתרתי על החלום הזה".

בהתחלה הוא דווקא ניסה. בשנת 1985, כסטודנט חילוני למשחק בסטודיו של ניסן נתיב, רגע לפני פריצתו כשחקן תיאטרון נערץ, הוא הוציא לרדיו תקליט שדרים עם שני שירים: "אמרנו לו" ("יוסי תחזור") ו"תחנה סופית" [ספוילר: בסוף הראיון תוכלו להקשיב ל"אמרנו לו"]. "שירים מאוד בוסריים", כך הוא מגדיר אותם היום, "אבל אני אוהב את המקום שממנו באו. השיר 'יוסי תחזור' היה רבע נבואי, על מישהו שעזב את החברים שלו וחזר בתשובה, והם כל הזמן נוסעים לירושלים וצועקים לו 'יוסי תחזור', עד שהם מבינים שהוא לא יחזור יותר".

מעניין. למה בעצם כתבת אותו אז?

"תמיד ידעתי שאחזור בתשובה. בעצם לא הייתי חילוני אף פעם. אומנם לא שמרתי אז תורה ומצוות, והייתי עמוק בתוך החילוניות, אבל הדיאלוג והמתח ביני לבין הקדוש ברוך הוא התקיים כל הזמן, כולל גבולות כמו ימי כיפור וכשרות שהשתדלתי לא לחצות".     

למה ויתרת אז על המוזיקה? בגלל ששני השירים האלה לא הצליחו?   

"ויתרתי כי התיאטרון גנב אותי באופן מאוד רציני".    

ידעת שתחזור למוזיקה?       

"לא, כבר ויתרתי".  

"ביצעתי שוד"

כמה שעות אחרי הראיון, רנד כבר התייצב בשוהם להופעתו "תשליך", ובשעות שאחריה – לא ינום ולא יישן – התכונן להופעתו עם עמיר בניון בהיכל התרבות בת"א (30.11.21). "יש לי המון עבודה לקראתה. השירים של עמיר מיוחדים ודורשים פִּענוח".

אתה עדיין בשלב הפענוח?

"תמיד. אני מקווה להיות בשלב של הפענוח גם על הבמה. זאת עמדה שאני פחות מורגל בה כי לרוב אני שר את השירים שלי. אומנם ב'תשליך' אני מבצע קאברים, אבל בעצם ביצעתי שוד, חטפתי את השירים לטובת הרעיונות שלי וניסיתי לכופף אותם בשביל הסיפור. בפרויקט שלי עם עמיר – לא רציתי לגעת בטקסטים שלו, גם במקומות שהיה לי סיי, כי יש בהם שלמות, אז אני כבר אשבור את הראש על אינטרפרטציה כדי להבין למה הוא התכוון". 

איך נוצר החיבור בינך לבינו?  

"הסיפור הוא כזה: תחילת שנות האלפיים, אני בעל תשובה עמוק בעולם החרדי, עשיתי את הסרט "האושפיזין", ויום אחד טלפון. 'שלום, קוראים לי עמיר בניון'. בעוונותיי, לא ידעתי מיהו בדיוק, רק שיש זמר כזה. 'תשמע', הוא אומר, 'כתבתי לך אלבום, ואני רוצה שתבוא ותשיר אותו'. אמרתי לו, כבודו, מאיפה יודע שבכלל חשקה נפשי בשירה? והוא עונה 'ראיתי אותך מתראיין. זה מספיק לי'. אמרתי לו, בסדר, ונפגשנו. הוא נתן לי דיסק עם סקיצות. הקשבתי לסקיצות – וכמעט נפלתי מהכיסא. לא הייתי מוכן לדבר כזה, לטקסטים, למוזיקה, וגם לתכנים שהיו דתיים, אבל כמו אצל עמיר – אתה יכול לכוון את זה לאישה או לאל. אמרתי לו, בוא נקליט. נפגשנו והתחיל לצאת ממני מעיין של שירים – 'אייכה' ו'המשורר'. לא יודע מאיפה זה בא. נוצר אלבום מאוד יפה, עם חמישה שירים שלו ושישה שירים שאני כתבתי, אבל איכשהו, בגלל כל מיני עניינים של חברות תקליטים, האלבום לא יצא. כתבתי עוד שירים, שהפכו לאלבום 'נקודה טובה', ובמשך שנים ראיתי שעמיר לא עושה כלום עם השירים שלנו. לא היינו אז ממש בקשר, אבל שלחתי לו הרבה מסרים של הערכה. ואז, לפני ארבע שנים, נפגשנו באיזו הפקה, וחזרנו להיות בקשר. התחלתי לגלגל את הרעיון של לחזור ביחד לשירים ההם – ולפני כשנתיים התכנסנו מחדש: בניון ואני עם שמוליק דניאל המפיק המוזיקלי ועמית יצחק הגיטריסט שהיו איתנו לכל אורך הפרויקט בימיו הראשונים, והיו מאוד משמעותיים ואחרי זה המשיכו איתי ל'נקודה טובה'. ביחד, התחלנו לחדש את האלבום, ונולד הפרויקט הזה'. אני מתרגש ושמח מההופעה שלנו, וגם קצת מפחד כי זו תעלומה גדולה: היכל התרבות, אני ועמיר". 

"במוזיקה אני לא לבד כמו בתיאטרון"

מה זה שיר טוב בעיניך?

"יש הרבה רבדים וסוגים של שירים טובים. יש שירים שפונים לך ישר לתוך הלב, שירים שמעוררים בך רגש נוסטלגי, שירים שגורמים לך לחשוב ושירים שגורמים לך להתרגז. יש שירים שאתה נכנס אליהם אחד ויוצא מהם קצת אחר. יש שירים שאתה לא מפסיק לפענח כי יש בהם אניגמטיות. הכוח של מוזיקה הוא לחצות את הראש, ויש שירים שפותחים את הראש. מאיר אריאל, למשל, דיבר דברים עמוקים וסיפר סיפורים מפותלים באמצעות שירים. אני מאוד אוהב טקסטים, והחיבור בין טקסט למוזיקה חשוב בעיניי. במפגש עם עמיר, הדבר שהכי המם אותי מעבר למוזיקליות המדהימה שלו זה הטקסטים. אני מת על הדרך שבה הוא כותב".

מה זה בעיניך זמר טוב?  

"כמובן שחשובה היכולת הווקאלית, אבל בעיניי זמר טוב הוא מישהו שמצליח לספר לי סיפור שייכנס לאחד מהחדרים של הלב שלי, וגם לראש. שיתקיל אותי. מישהו כמו ז'אק ברל – שיש ווקאליסטים טובים ממנו, או יוסי בנאי – שלא היה כל כך מדויק אבל היה זמר נפלא".  

ומה זה בעיניך קהל טוב? 

"קהל שיושב בשקט-בשקט", הוא מדגים לי במבט ממזרי, "ולא נושם בכ-לל" – ותיכף ומיד מבטל את ההלצה: "קהל טוב זה קהל שאוהב אותך". 

רנד, זוכה פרסי אופיר בשנים 1992 ו-2004 ופרס שר החינוך לתרבות יהודית בתחום מפעל חיים לשנת 2016, אומר שיש הבדל עצום בין האופן שבו חווה את התהילה כשהיה צעיר, לאופן שבו היא נחווית אצלו כיום: "היום זה לא כל כך נססרי. אתה יודע שזה מוגבל. בתור צעיר, אתה כל כך צמא להכרה. מאוד רציתי את זה ושמחתי בזה, אבל אף פעם לא התבלבל לי הראש יותר מדי. היום אני יודע שזה גלגל ומשתדל לכבד את זה. אני לא חי את זה. בינינו, אני הבן אדם האחרון שחשב אי פעם שהוא יהיה בתוך סערות תקשורתיות שלא קשורות ליצירה שלו, ואני כל כך לא סובל את זה. פעם הייתי גאוותן ומפונק. הרגשתי שאם מישהו יגיד עלי מילה אחת רעה – לא אוכל להופיע יותר. בהתחלה הלך לי, קיבלתי אהבה והכרה. וכשקרו כל מיני דברים שלא קשורים לאמנות – הייתי משוכנע שנגמר הסיפור. שלא אהיה מסוגל לשיר שירי קדושה לקדוש ברוך הוא כשמישהו בקהל חושב שאני לא יודע מה. הקדוש ברוך הוא כנראה שמע את הדיבור הזה ואמר לי 'בוא תיראה למה אתה מסוגל'. אני מדבר בעיקר על הדברים האישיים, כל העניין של החתונה. כל העולם סוער, ואת שואלת אותי כמה זה נוגע בי? כמעט אפס. אני כבר יכול לחיות עם זה שיש אנשים שלא אוהבים אותי. חשבתי שזה ישבור אותי, אבל גיליתי על עצמי כוחות שלא האמנתי שיש בי. חלק מההתמודדות שלי היא דרך עשייה, למשל במופע תשליך – שבו בפעם הראשונה אני מדבר בגוף ראשון ומספר על עצמי במקום להתחבא מאחורי דמויות ומבחינתי זה שינוי מאוד גדול".

מה היחס שלך לשירים שלך מפעם? אתה אומר "היום הייתי עושה את זה אחרת"?

"לא, אני לא כזה, אבל כשהייתי בתיאטרון הייתי פדנט ברמות. במוזיקה זה אחרת. אסביר לך בסיפור" – הזיכרון ניגר ממנו ברהיטות, כמו נשלף ישירות ממגירת ההווה: "כשהייתי צעיר שיחקתי בהצגה יארצייט בתיאטרון החאן, ויום אחד, לקראת הצגה, עברתי ברחבה שבכניסה לתיאטרון וראיתי חבורה של אנשים מנגנים, מג'אמג'מים. ואני בהצגה הזו הייתי לבד. כל כך לבד" – עיניו מתעננות – "זה היה להחזיק שעה וחצי של מונולוג ארוך, טקסט של עגנון, בדידות איומה ונוראה. הסתכלתי על הנגנים וראיתי את התיאום ביניהם ושלמוזיקה היה כוח יותר גדול מהאגו של האנשים. התקנאתי בהם. זה היה רגע מכונן" – הוא מתרגש גם עכשיו – "בתיאטרון היה אלמנט יותר נרקיסיסטי, וגם כשהייתי בהפקות כמו של רינה ירושלמי, שהיו הפקות קבוצתיות קלאסיות – הייתי סוליסט. לעומת זאת, במוזיקה, גם בגלל הבורות המוזיקלית שלי, ובגלל חוסר הביטחון שלי, וגם בזכות כוחה של המוזיקה – בהפקות שלי אני עובד בקבוצה. יש לי שותף, אסף תלמודי, ואני נהנה מהעבודה שלנו ביחד, וכבר לא צריך לשבור את הראש לבד כמו בתיאטרון. אני סומך על המוזיקאים שאיתי שמה שמעניין אותם זה השיר, יש שותפות ביני לבינם ואני תמיד מחפש כאלה שרוצים להתבטא. אני או אסף שואלים כל אחד מהנגנים 'מה יש לך לספר'?".

 "בלי להתחדש זה מוות"

"יש שירים שאני כותב בעשר דקות, לפחות את הבסיס שלהם", הוא מספר, "ולעומת זאת, את השיר 'הספינה' כתבתי בכמעט עשר שנים. הייתי כותב בית, זורק אותו, והוא היה קופץ מהמגירה אלף פעם עד שבסוף נוצר. את השיר 'אייכה' כתבתי בערך בלילה אחד, והשיר 'רפא אל' נכתב במשך שנים – כשעבדתי על האלבום 'נקודה טובה', מישהו הזכיר לי: מה עם השיר שלך על שני חברים שיוצאים מהצבא לאפטר? היה לי רק בית ממנו. ואז הוא נוצר עם הסיפור של רבי שמעון, שהתחבר לחיים של הגיטריסט שלי עמית יצחק, שאמא שלו זיכרונה לברכה הייתה חולה מאוד, והוא ואחיו אליהו, חילוניים, הגיעו לקברות צדיקים בכל הארץ ובעולם להתפלל בשבילה. ככה נולד השיר הזה. לכל דבר יש עת. לכל שיר יש עת".  

ביצירה שלך, חשוב לך להיות מובן? קומוניקטיבי? 

"מאוד. אני מאמין בקומוניקטיביות. שיחקתי בהמלט בתרגום של שלונסקי. ואני גאה בכך שזה היה מובן. מצד שני, לאלבום 'רצוא ושוב' כתבתי שיר קיצוני בשם 'אדי'. ניסיתי לעשות בו משהו ברכטיאני, הפוך על הפוך. הרעיון הוא 'אם אין אלוקים במקום הזה והרגוני'. אבל לא הבינו אותי, לא הלך לי, בהופעות פתאום השתרר שקט באולם עם עצב ומבוכה גדולה. השיר הזה מאוד מתריס, אבל אם הוא לא מובן ככה, או אם אפשר לפרש אותו באופן שמעודד ומהלל את התרבות הרצחנית – אז הרצון שלי להתריס נדחה הצידה, והרצון שלי להשפיע טוב בעולם מבטל את זה. לכן, אני כבר לא שר אותו בהופעות".

בוא נדבר על היחס בין יצירה לחיים. כשמתעורר בך דחף ליצור – אתה עוזב הכל ומתמסר אליו או שממשיך בשלך?   

"ר' נחמן מברסלב אמר שכשאדם רוצה מאוד להגיד משהו לקדוש ברוך הוא – יעצור ויגיד באותו מקום שהוא נמצא, גם אם הוא בשוּק, כי אחרת, זה ייעלם. בתור שחקן הייתי נוראי. יכולתי באמצע הרחוב להבהיל זקנות, פתאום לעשות" – וכאן הוא משמיע לי בפתאומיות קולות משונים חזקים – וזה מצחיק בנסיבות האלה, אבל אכן מבהיל אם נחשפים לכך ברחוב. "הייתי נוראי", הוא חוזר ואומר, "ואיזו יהירות, כאילו כל העולם הוא רק תפאורה למה שחשוב באמת, וזה שאני אפתור את הרפליקה הזאת. וואי (צוחק). זה היה כמו דת".      

אתה משעבד את החיים שלך כחומר ליצירה?

"רק כשהייתי שחקן רווק. אחר כך אתה כבר לא לבד בעולם, אתה צריך לפרנס, אז אתה מוכרח במשך שנים 'לחטוף את היצירה שלך' כמו שרב נחמן אומר. כאדם נשוי עם ילדים זה היה קשה. עכשיו אני נמצא ברוך השם במקום שמאפשר לי ליצור".

אתה חושב שהיצירה שלך עכשיו תשתנה?  

(מחייך). "שאלת השאלות. את יודעת מה? כן! ואני מקווה שלא לרעה, אני חושב שתהיה יותר שמחה ביצירה שלי".

"ימים גדולים באים עלינו, ימים של שפע וברכה, ורוב שלום ורוב שמחה", התנבא רנד כבר בשירו "אחותי", אבל לא תמיד מצברי השפע היצירתי מלאים. "יש תקופות כאלה", הוא אומר על כך, "ואני לומד לחיות איתן ומשתדל לא להיכנס ללחץ כי הלחץ מרוקן את המצברים באופן סופי ומוחלט ומעוות אותם. היום כבר יש לי הרבה דברים חוץ מהיצירה – החיים עצמם, ואני לא בשיגעון כזה. אני מקווה להמשיך להתחדש, כי בלי להתחדש זה מוות. עכשיו, למשל, אני עושה סרט עם גידי דר (שרנד השתתף בסרטיו "המשורר", "אדי קינג", "אושפיזין" ו"אגדת חורבן"). הסרט, שכתבתי את התסריט שלו, נקרא 'הבדחֶן'. אצל החרדים בסוף החתונה יש בדחן, שמזמין ל'מצווה דנס' – ריקוד עם הכלה. הוא כמו הליצן השייקספירי עם אלמנטים של צחוק, חרזנות ותורה, וגם ריגוש. סיפור  שלום-עליכמי כזה".

הדתיות שלך מַפְרָה את היצירה שלך או מְפֵרָה אותה? 

"מַפרה. אני יונק משם – מוזיקלית, טקסטואלית, השקפתית. מצד שני, אני אומן מוגבל, כי כיהודי שומר תורה ומצוות, לשחק בהפקות של תיאטרון אני לא ממש יכול בגלל מגבלות צניעות, חומר, שבת, אבל אני מקבל באהבה את המוגבלות הזו, ודווקא מתוכה נפתח אצלי שער גדול: אני משלב בין מוזיקה לתיאטרון בהצגות יחיד, היום במופע 'תשליך' ולפני כן במופע משירי מאיר אריאל – מחזמר לבן אדם אחד שכתבתי עם איתן בלום. זה ז'אנר מהסוג שעשה יוסי בנאי".

לימוד התורה, האמונה, והיצירה באים מאותו מקום?

"זה בא ממקומות קרובים של בירור בנפש, מהניסיון של להגדיר, לצמצם. מה זה שיר? אתה מנסה לצמצם תובנה לתוך בית, שורה, רעיון, מוזיקה. וגם התורה היא כולה צמצום, והלימוד שלה גם כן מנסה להגדיר לך המון דברים".

בוא נדבר על שבת. מצד אחד יש בה "נשמה יתרה", כמו התנאים האידיאליים ליצירה. מצד שני, למי שמחויב הלכתית אסור לכתוב, לנגן, להקליט. ונניח שדווקא אז נובט בך שיר – איך אתה מתמודד עם זה?    

(צוחק). "את נוגעת בשאלה שעוברת הרבה בין יוצרים דתיים. יצחק פוקס, מוזיקאי מהז'אנר של המוזיקאים הדתיים הראשונים, אמר לי פעם 'כל השבוע שום דבר, שבת – המעיין נפתח'. תשמעי, הרבה פעמים בשבת אני חוזר הביתה מבית הכנסת עם ניגון, ואו שזה נשאר או שלא. אין לי תסכול גדול מזה. אם יגיע ניגון של המשיח, אני בטח אשמור אותו איכשהו".

העולם נברא במילים, נכון? איך היה יכול להיראות עולם שנברא במנגינה?  

"יותר הרמוני. קצת פאנק פה ושם (צוחק) אבל כעיקרון יותר הרמוני".

איזו עצה היית נותן ליוצר או יוצרת צעירים בתחילת דרכם?

"או הכל או כלום. זאת אומרת, תתעסקו בזה כל עוד אתם יכולים. תחצבו את זה מעצמכם. תיפלו על זה עד הסוף". 

תודה לארי המניק, מורן פז ויואב קוטנר.

השיר "אמרנו לו", מתוך תקליט השדרים של שולי רנד, שנת 1985

לעמוד היוצר של שולי רנד ב"סך הקול"

.

מוזיאון ת"א, יום שני השבוע (3.2.20). ההופעה "תשליך" של רנד היא שילוב של משחק תיאטרלי ושירה – איחוד הרמוני של שתי זהויותיו היצירתיות העיקריות של רנד. החוט המקשר הוא סיפור החיים של רנד מנקודת המבט של אמונה והעדרה, בכל מצבי הצבירה שבדרך, או בלשונו (בדואט שלו עם אמיר דדון): "בין קודש לחול".

והדרך במופע הזה לספר את הסיפור, היא לשיר אותו, ולאו דווקא בשירים של רנד, אלא בעיקר בשירים של אחרים שהוא ניכס לעצמו באופן שישרתו היטב את מסריו. ומאחר שהוא פרפורמר כובש, ושאיתו על הבמה יחידת עילית של מוזיקאים – בהובלת אסף תלמודי, שגם מנגן פסנתר ואקורדיאון, ואיתו אברי בורוכוב בקונטרבס, גדי פוגטש בכינור וימי ויסלר בגיטרה – התוצאה מרהיבה מוזיקלית.

מרתקת בחירת השירים של רנד, שפתח בשיר מעולה, אם כי פחות מוכר לקהל הרחב, "כאבי גדילה" של אביב גדג'. "אתה עוד קשור בחבל הטבור לדברים שמזמן-מזמן הלכו כבר לאיבוד. לכאב שכבר נטש את הגוף, לאהבה שלא תשוב" – הוא שר את המילים ואת המנגינה של גדג', מיתן את הרוק הנחשולי שבמקור, ריכך את הפצעים והדגיש את החמלה שבשיר. אסף אליו את שולי הילד שתיכף, כשיהיה בן חמש, יתהפכו לרעה חייו המאושרים כשאחיו הבכור ימות.

בהמשך, בהתאם להתפתחות סיפור חייו, הופיעו השיר "ניצוצות" של פורטיסחרוף, כשאת השד מהשיר, שמחבק ולא עוזב, רנד השליך בהופעה על שד התיאטרון שדבק בו, עד שהפך לשחקן, שעבד בטוטאליות את אלוהי התיאטרון, ורדף בלי הפסקה אחרי שיאים, כלומר "עד העונג הבא". וזהו בדיוק המקום שספק בחתרנות ספק בפרובוקטיביות הוא שר – בלשון נקבה כמו במקור – את השיר ההוא של להקת "המכשפות" שכתבה ענבל פרלמוטר.

וכך רנד המשיך לשלב שירים שמעידים יותר מכול על טעם טוב, כמו "כביש 1" של עמיר לב ו"אל תסתכלי אחורה" של עדי רן, שאותו הוא סיים עם  "No Woman, No Cry" של בוב מארלי. וגם My Sweet Lord של ג'ורג' האריסון נתן הופעת אורח קצרצרה. הוא הרעיף על הקהל אוקסימורונים מהסוג של קודש-חול, אפלה-אור ויגון-התרוממות רוח, והמתיק בהומור, למשל כאשר שילב בין המנון בני עקיבא להמנון הפועל פתח תקווה, שאת שניהם שר בשבת מהוללת-מחוללת בנערותו. וגם: חיקוי של ישעיהו ליבוביץ' המדבר על המשיח: "עניינו של משיח, ש-י-בוא. כל מי שכבר בא הוא משיח שקר". ומיד אחר כך הוא שר כמתבקש את "מחכים למשיח" של שלום חנוך, ואת המילים שינה קלות רק בסוף השיר. במקום "ואותי מעניינת ירדנה יותר מהכול" הוא שר "ואני אוהב את הקדוש ברוך הוא יותר מהכול" – וגם זה בקריצה.

לתוך מדורת היצירה הוא השליך גם מונולוגים מ"המלט" לצד תיאור מערכת יחסים עזה עם אלוהים, משברים באמונה עד כדי כוונת התאבדות, ולבסוף גם הפי אנד כמעט קיטשי כשהמלאכים שראה בילדותו חזרו אליו.

במהלך ההופעה, היה לעיתים קשה לחמוק מהתחושה שהשירים במופע הם לא המטרה אלא האמצעי, ואינם עומדים בפני עצמם משום שהם רק כלי שרת שתפקידם לספר את הביוגרפיה של רנד. גם הביוגרפיה עצמה שרנד בחר לספר היא סלקטיבית בעליל. אף אישה למשל אינה נוכחת בה. מובן שזכותו לספר את סיפורו כרצונו ולהחליט היכן ברצונו להציב את הפרוז'קטור של חייו, אבל משהו במופע היה חמקמק ומתעתע, יפה מדי מכדי להיות אפלולי וכואב. רנד – שהטוטאליות של מעשיו כיכבה בסיפורים, לא הלך באמת עד הסוף. הוא שיחק מישהו מתמסר, ולא התמסר באמת. כישרונו, הכריזמה שלו, המוזיקאים שאיתו והשירים הנבחרים יצרו מופע שהיה נעים להיות הקהל שלו, אבל האש הבוערת רק חיממה את הלב ולא שרפה את הנפש.

פורסם בגלובס ב-7.7.2020

וכך התבצע עוד שיר מצוין, אחד מרצף כמעט אחיד ברמתו הגבוהה של שירים, בעיקר מהאלבום החדש. נגניו – רובם חילוניים – שרו איתו בדבקות את הסיום "השם, השם, אל רחום וחנון, ארך אפיים ורב חסד ואמת…  חננו, עננו", ברצינות ובהתכוונות. מה קורה פה? חילוניותם לא נראית מעורערת. מניין הזדהותם? אולי מהמשפט הבא, הכה רלוונטי, "הגיעו מים עד נפש". וכך גם בשיר "דע בני אהובי", ששדרגו אותו בקולותיהם: "דע בני אהובי, כי מליבי לא נעקרת. לעולם אתה לי ילד חן, בן שעשועים". ואומנם לא מדובר פה באבא הפרטי, אלא ההוא שנמצא בלבבות המאמינים, אבל אולי הכול מתנקז לרצון המשותף להיות ילדים אהובים, כמיהה שכוללת כנראה גם נגנים משופשפים. "להקת המפיקים ", כינה אותם רנד, "כי כולם פה מפיקים". ואכן, זוהי התכנסות של סופר-גרופ, מובחרי הסצנה התל-אביבית עם עילויים חרדיים. המתופף הוא ניר מנצור מלהקת איזבו, עמית הראל הקלידן ועמית יצחק הגיטריסט. גם אמיר זאבי בגיטרה. בנו הנדלר הבסיסט, גדי פוגטש הכנר, ואת כולם מאחד בכישרון מזהיר אסף תלמודי – מפיק האלבום שמנגן על הקלידים והאקורדיאון, והתוצאה אש – הלהבות שלהם שמתערבבות עם הלהבות של רנד ומתאחדות איתם למדורה, פראית אבל גם הרמונית ומדויקת. ושולי הוא הסנה הבוער שאיננו אוכל, ובו-בזמן גם מקרין הנאה של מי שמגשים את עצמו הפיזי (ניכר כי הוא חש נוח בגופו) והנפשי.

בין השירים מאלבומו החדש לשירים מאלבום הבכורה שלו "נקודה טובה" (בלט ביניהם השיר "המשורר", על חנוך לוין, עם עיבוד מבריק שציטט מוזיקלית מתוך שירו "מה אכפת לציפור") – שולי שר גם שירים של מאיר אריאל – מקור השראה וחיבור עמוק עבורו (כולל מופע שלם שהקדיש פעם לשיריו בשם "ת'מבינ'תי"), והביצועים הללו היו משיאי ההופעה. "טרמינל לומינלט" עובד בנוסח מערבון, עם שינויים קלים בטקסט כמו "סטייל רבנית" ו"צדיקות כמוה לא תמצא בשום ז'ורנל". ב"מים מתוקים" ("אהובתי כמו ארץ מדבר") הודגשו הצדדים המאני-דיפרסיים, שרנד הקביל אותם לגילוי פנים אלוהי מול הסתר פנים. "הוא עושה את זה כי הוא יודע שככה נאהב אותו יותר" – כך השווה בין מערכת יחסים שמיימית לזוגית. גם השירה הייתה שמיימית בהתעלותה בתגבורת קולות נגניו והתמגנטות המבטים בין תלמודי לרנד שהפיקה חשמל.

"שולי, אתה מלך", זעקה מעריצה, והתמוגגותו ניכרה בפניו – השתקפות גם לכך שההופעה התאפיינה ברפרטואר שהדגיש את הצדדים המאירים ולא ביטא כמעט את הצדדים האפלים יותר, שדווקא נוכחים ביצירת רנד. וכך, למשל, הוא לא ביצע בהופעה את השיר "אדי" הרצחני, תרתי משמע.

המתח בין המואר לקודר חלחל גם להדרן הסיום, כששולי שר את "עוד טיפה". לקראת סיומו הכריז תלמודי: "המפיקים הבינו שהשיר הזה דווקא יכול להיות שמח". וכך, השתנה העיבוד בהתאם, ושולי התאים את עצמו והחצין אנרגיות עולצות, עד שאמר לנוכחים של הבמה ומולה: "מה שמח בזה?!" – וכך תמה ההופעה, עם סיפוק שנדקר בספק.

פורסם בגלובס ב-30.11.2018

עשר שנים מאז אלבום הבכורה "נקודה טובה" רנד ממשיך בשלו – למתוח את חוט הזהב שלו שמתפתל בקו ישר (פרדוקס שמשקף את היצירה של רנד) מסוף שנות ה-80 שבהן הפציע כשחקן תיאטרון וקולנוע נערץ, דרך חזרתו בתשובה שבמהלכה התגלה כמוזיקאי מרשים בשיריו ובהגשתם, וגם חזר לקולנוע. והחוט המקשר בין מצבי הצבירה השונים שלו ולאורך התקופות הוא כישרונו המחובר לאמונה הדתית שלו, והם כבר מעורבבים ביחד.

אז מה הופך את האלבום "רצוא ושוב" ליצירה שגם חסרי אמונה מתחברים אליה? התשובה היא הכריזמה הסוחפת של רנד, שמחוברת אורגנית לכישרונו. והוא אינטליגנטי להפליא – מוזיקלית וטקסטואלית. מומחה במלאכת הרכבת השיר והגשתו – הרבה בזכות היותו שחקן. זמר-סטורי-טלר עם אישיות ייחודית, שגם מרצדת נשמות של ענקים כמו לאונרד כהן, מאיר אריאל ויוסי בנאי. כמותם, מבעבעת מתוכו ומוחצנת ממנו אנרגיה של שמחה מיוסרת או ייסורים שמחים, שמרתק להיחשף אליה. ומלהיב כנראה גם להשתתף ביצירה הזו, דבר שמסביר את טביעת קולם ונגינתם של יוצרים כמו אסף אמדורסקי, שלומי שבן ושי צברי שנוכחותם המעולה שורה על האלבום. "רצוא ושוב", שמו, הוא מושג מתחומי הקבלה והחסידות (מקורו ב"מעשה המרכבה" שבספר יחזקאל). "רצוא" – התעלות רוחנית ואופורית, "ושוב" – הנפילה אל העולם הגשמי. רצוא ושוב – זו השאיפה לאזן בין שניהם. לתקן את האדם ואת העולם. להגיע להרמוניה, שלרוב מופרעת באמצעות המתח בין שני הקטבים. אבל המתח הזה מבורך, משום שהוא מחולל יצירה.

וביצירה "רצוא ושוב" רנד מלהטט בקולו, עושה טיזינג, עולץ כששר כאב, נשמע כמו אחד מנביאי התנ"ך בשירי התוכחה והמחאה המרצפים את האלבום כמו "החקלאים" ו"הספינה" – המהדהד את ספר יונה. ויש בו יחסים טעונים ומתרפקים של אב ובן (לרוב האבא הוא אלוהים, אבל בשיר "עץ ופרי" הגעגועים הם לאב הפרטי). לצד חיבוקים כמו השיר המשרה תקווה "עוד טיפה", רנד מצליף בשוט רצחני במיוחד בשיר "אדי", שבתחילתו נדמה כסוג של "אצל הדודה והדוד", אם כי מוקצן יותר בוונדליזם, אבל מיד הוא מתקדר ומתאכזר אל סוף בלתי הפיך ובלתי נמנע. בחוברת האלבום מצורפת לשיר הקדשה: "לזכרם של כל קורבנות הריקנות והשעמום" וצילום כותרת מעיתון: "השעמום הורג".

ורנד רוצה להרוג בשיריו. את החטאים הפרטיים והקולקטיביים ולצדם את הזיוף והיומרה, האדישות והמגלומניה – שבה הוא חוטא בעצמו, בשיר "דע בני אהובי" המושר בגוף ראשון כביכול מפי אלוהים (!), אבל איזה חטא מרהיב. והשירים עצמם – לחנים נפלאים מתמזגים עם מילים נהדרות, עם אמת יחידה וחד משמעית, שרנד מתאמץ לא להפוך אותה לחד ממדית, אבל השירה שלו מגויסת או לפחות מניפולטיבית. כי בעיניי, עוד יותר מהיותו מוזיקאי מחונן, שולי רנד הוא שחקן כביר.

פורסם בגלובס ב- 28.9.2018

המקום מתמחה בשמחות, ובמקרה או שלא במקרה – מוטיב ידוע אצל אריאל – כמה מהמשתתפים ציינו אתמול תוך כדי ההופעה שמחות פרטיות. זה התחיל במיקה קרני, שאחרי ששרה את "אגדת דשא", סיפרה: "לפני 13 שנים יצא לי לראות את 'מסע הבחירות של מאיר אריאל' והתאהבתי בבחור אחד משם, מיקי שביב (שניגן בס וגיטרות – ת.ל). התקשרתי אליו כי רציתי שיפיק לי תקליט. לא הרבה זמן אחר כך, הוא הפיק לי ילדה. היום זה יום הנישואים שלנו". השניים חגגו בביצוע יפהפה של "שלל שרב" בשני קולות משלימים ויפים. גם דורי בן זאב היה בענייני שמחות. על רקע מנגינת חתונות ואיחולי "מזל טוב לכולם" הוא שר, אחרי ביצוע מופרז בעליזותו של "ארול", את "סוף שבוע בכפר" בליווי האקורדיון של משה לוי, והדליף שללוי יש הערב יום הולדת.

אבל לא רק ביצועים שמחים היו אתמול. שולי רנד, למשל, שר בדרמטיות את "חיית הברזל" ויצר אווירת פחד סיוטית, כמעט אלימה, בהתאם לתיאור אחת מהחיות שבשיר: "מפחידה ואימתנית ותקיפה בתנועותיה". אחר כך עבר לנימה הרהורית, נעזר בכינור של אדם מדר (שריתק כל הערב בנגינה מצוינת בכינור, חליל, חצוצרה ועוד) ובקלידים של עמית הראל (שהשתתף איתו בעיבוד).

והיה רוק'נרול. ארז לב ארי ביצע את "ערב כחול עמוק" בחספוס מנוגד לרכות הרומנטית שבמקור, וברי סחרוף העניק ל"טרמינל" עוצמה סוחפת. נינט הביאה רוק תיאטרלי לשיר "טוק טוק טוק" ושילבה בו את "זרעי קיץ", אבל מד שיאי הרוק בהופעה הבהב בפראות כשאריאל זילבר שר את "הולך בטל". הפרפרומריות הכריזמטית שלו התחדדה בזכות יהודה עדר – המנהל האמנותי של המופע – שליווה אותו בגיטרה ממש כמו בימים של להקתם המשותפת, "תמוז". אחר כך עדר שר לבדו את "לילה שקט עבר על כוחותינו", והקדיש אותו לבנו המתגייס ולחבריו.  כשמוש בן ארי עלה לבמה ושר עם עדר את "סוף עונת התפוזים", התגלו שוב געגועים ל"תמוז" באמצע תשרי. חבר נוסף ב"תמוז", שלא הצטרף אליהם, היה שלום חנוך, שאיבד קצת את הריכוז ב"שיר כאב". "המון מילים", הוא התנצל, "מאיר היה מתורגל".

והיו יוצרים שזאת היתה הפעם הראשונה שלהם ב"שרים מאיר אריאל". תמר אייזנמן, אחת מהם, ביצעה את "בצהרי היום" רעננה כמו "משהו קר בלב מדבר" – כדברי השיר, והגיטרה שלה, ישות בפני עצמה, היתה כמו זמרת ליווי עם נוכחות.

זמרת ליווי אמיתית היתה התגלית – הילה רוח, מבית הספר למוזיקה "רימון", שליוותה בקולה את רוב המשתתפים, ושרה לבדה, בעוצמה רבה, את "עברנו את פרעה". חבל שחבורת צעירים, מעריצי אריאל, חסמו בשירתם הנלהבת מדי את שירתה, כפי שעשו בשירים נוספים. משתתפת חדשה נוספת באירוע הזה היתה "קרולינה" ששרה, מתפקעת מגרוב, את "איך לפעמים אני" ביופי קוֹלי שהכיל עדינות ופראות.

כן, הרבה אנרגיות השתוללו אתמול בהופעה. למשל, של ירמי קפלן, שתוך כדי ריקודים וקפיצות חגג את "תקווה" והמשיך לביצוע רגאיי של "לא יכול להוריד ממך את העיניים", תוך כדי שהצביע על מאיה בלזיצמן, שניגנה על הצ'לו וגם ליוותה בקולה את השירים. את השיר הוא דווקא הקדיש לתרצה אריאל, אלמנתו של אריאל, יוזמת ההופעה, וגם זאת שעליה נכתב השיר. הבנים, שחר ואודי אריאל, הכניסו לתוך השירים "לגמרי במקרה (פלוגה בקו)" ו"צדק צדק תרדוף" גם שירים דתיים כמו "והאר עיניננו", "הושיע את עמך" ו"אם ננעלו". "זה לא ממש קשור למאיר אריאל", מחא הקהל, ויואב קוטנר המנחה ועורך הערב חייך: "טוב, זאת פרוטקציה. אלה הילדים שלו".

הם חזרו בסיום המופע והצטרפו לאהוד בנאי. אחרי שריגש לבדו ב"שיר מים רבים" וב"שיר תת מודע זמני", הוא סיים איתם את המופע ב"בלוז כנעני" – השיר שכתב לזכר מאיר אריאל. בתום יותר משלוש שעות השתלטה על הלילה קרירות נעימה, מבשרת סתיו ומציפה געגועים. איך שרו בנאי והבנים? "מילים כמו שלך, אף אחד לא אומר כבר".

פורסם ב-ynet ב- 20.09.10

 
פתאום הבמה התמלאה בבני נוער מרקדים, ושולי רנד נעלם כליל מאחוריהם. רגע לפני כן הוא חזר לבמה להדרן והצטרף בשירה ובריקודים למנגינת "ושמחת בחגך". ארבעה-חמישה נערי ישיבות התמקמו מתחת לבמה ופצחו בריקוד. הנועז שבהם עלה למעלה, חבריו בעקבותיו, ותוך רגע – עוד עשרות בעקבותיהם. אנשי הביטחון הביטו בחוסר אונים בבמה המוצפת. בקהל מחאו כפיים.   
 
אחרי מכירות של יותר מ-65,000 עותקים של אלבומו "נקודה טובה" ופרס תמלילן השנה של אקו"ם, שולי רנד כבש אתמול (4.1.09) את קיסריה. לכאורה, מדובר במיקום המוני מדי למופע שמבקש אינטימיות, אבל התחושה הזו התבדתה ברגע הראשון שבו רנד הביט בקהל. הכריזמה הפעלתנית שלו היתה חזקה מספיק כדי להבהיר – זה לא מופע פרטי, אלא שואו להמונים.
 
וההמונים האלה השתייכו בעיקר למגזר הדתי – על שלל גווניו ודקויותיו. רוב החילוניים שהתחברו לאלבום, החמיצו אמש את רנד מלהטט בכישרונותיו הרבים: מילים, לחנים ובעיקר הגשת שירים, שכללה החצנה מאסיבית של אישיות השחקן שלו. וכך, הוא הניע את גופו ופניו כדי להמחיש את תוכן שיריו, כולל שימוש דרמטי במגבת תכלת להשהיית המתח.  
 
"האחים אריאל" היו מופע חימום הולם – בחזותם הדתית המוחצנת שהקדימה את המאוחר ובשירי אביהם מאיר שהפליאו לשיר. השירים של רנד מזכירים את היצירה של אריאל ביכולת לתמצת סיפור שלם לתוך שיר מדויק.
 
בעבר רנד התלבט בבעיות קיומיות כשחקן רב תהילה שגילם את המלט ושאל "להיות או לא להיות". כיום הוא מתלבט ככותב שירים באותן בעיות, רק שהפעם הן נשמעות כך: "ריבונו של עולם איך מפה מצליחים להתרומם" ("מוחין דקטנות") ונפתרות בכוח האמונה. כן, כוחות הטוב מנצחים אצלו תמיד, עד כדי כך שחנוך לוין "הכופר", גיבור "המשורר", מובס למוות בוויכוח התיאולוגי.
 
"שלא תקלטו שאני מיסיונר", רנד לא הכחיש את המגמה בשיר המשעשע "בסיעתה דשמייא", אחת מהפעמים הרבות שבהן הפעיל את נשק ההומור העצמי. "יש פן נוסף באישיות שלי שאתם לא מכירים" – הוא הצביע על הגיטרה שבזרועותיו – "אני גיטריסט-על! לכן יש מתח בלתי נסבל ביני ובין הגיטריסט שלי עמית יצחק". יצחק צחק עם הקהל. רנד אומנם מנגן נחמד, אבל עדיין רחוק מצוות נגניו שכולל למשל את ניצן חן רזאל בכינור, רן שמעוני בתופים ואסף אמדורסקי, המפיק של ההופעה, בקלידים. אמדורסקי גם התארח בשיריו "יש לְך מקום" ו"חלום כהה" וב"נקודה טובה" של רנד, והוכיח שגם כריזמה חילונית יכולה להישמע קדושה.    
 
אורח נוסף היה ארקדי דוכין שניגן על הקלידים ושר את "מתוך שינה" – מהאלבום "נקודה טובה", ושיריו "מי אוהב אותך יותר ממני", "טמבל" (של המשורר הרוסי ויסוצקי) ו"שער הדמעות" מתוך אלבומו המתקרב.          
 
רנד הרחיק את הדמעות שיצר דוכין בעוד "סטנד אפ" שהעתיר על הקהל הנלהב. "שולי, בן מלך", צעקה מעריצה טיפוסית, והוא המשיך אותה בקול דקיק: "שולי, קח אותי לאומן", וגם: "שולי, תבנה לי סוכה". במקום סוכה הוא בנה עם הקהל את בתי השיר "אייכה". הקהל שר בהתלהבות, ורנד שר בעצב, כאילו התרוקן כבר מאנרגיות. 
 
אבל אחרי הריקודים על הבמה הוא התחזק כששר את "א'ביסלה אושר" החדש – אחד משירי העידוד המוצלחים ביותר שהביא לזמר העברי: "אי שם מתמתחת איזו נחמה, משקיפה על כל המהומה, מחייכת לעצמה, מחפשת שעת כושר להשפיע לנו נחת ואושר".
 
אמן כן יהי רצון.  
 
פורסם ב-ynet ב-5.10.09

פורסם ב-ynet ב-8.4.08