שלוש שנים אחרי "פלא" – האלבום המצליח לילדים שהוציאה עלמה זהר, היא חוזרת בטבעיות אל מתחם המבוגרים. "חיים משוגעים", אלבומה החדש, הוא יצירה צנועה בממדיה (איפי בן 20 דקות), אך עזה בהבעתה ובתכניה – שירי אהבה פצועה משני צדדיה, כמו השיר הפותח, "כחולת עיניים", שהלחינה עם דודו טסה.

המוזיקליות הצבעונית של זהר מסתחררת החוצה ופנימה ברוק מזרחי אתני – ים תיכוני ואתיופי (בדואט הסוחף "תפתח" עם גילי יאלו ששר באמהרית) עם שירים ססגוניים ויפים כמו "חיים שלי" המרגש והלהיטי, שמתעד התפכחות מאהבה גדולה.

דווקא במילים של זהר, המתאפיינות לרוב בעושר שאיתו הפליגה בעבר בתיאורים עלילתיים מורכבים ומבריקים, ניכרות הפעם התמתנות ותמציתיות מופשטת. האלבום מעורר לעיתים תחושה שזוהי יצירת ביניים – בין מה שהיה למה שיהיה. שזהר מעניקה טעימות מתהליך. וזה מה שכה מרתק באלבומה הנוכחי – יפה בפני עצמו, אך גם מהווה גשר בהתהוות אל עבר הווייה מסקרנת שעדיין לא נוסחה.

משפט לקחת: "גם לדגים יש רגשות, ואיך שהם שותקים במים עמוקים".

הדג נחש / "וולקאם טו איזראל"

"זו לא המהפכה שלי אם אי אפשר לרקוד אותה" הוא משפט מפתח (מהשיר "מצביעים ברגליים") של הדג נחש, ש"וולקאם טו איזראל" הוא אלבומם העשירי אחרי 22 שנות פעילות רציפה.

אז מה נשתנה האלבום הזה מכל אלבומיהם? שחברי הלהקה מבוגרים יותר, בעלי משפחות יותר, והגיל משחק תפקיד כפוי בחייהם וביצירתם ומחייב אותם לשינויים מפליגים. בתזונה, למשל. כבר בשיר הפותח, "סע" – עם סולו כלי הנשיפה היפהפיים שבסופו –  הם עוקצים את עצמם על הרקע הזה: "שותה שייק מגעיל של קש ועשבים / פירות עונה לא יכול עם התזונה / תן לדפוק איזה לאפה אצל הרצל בשכונה / איפה אני ואיפה בטן פלאטה / ריבועים אני רואה רק בבלאטה". ולא שוכחים ללגלג בחיבה מרירה על היוגה המתבקשת ועל האסוציאציות שהיא מעוררת: " יורד ליוגה בנוגה וזה קשה לאללה / אני הכלב שמביט מעלה, מעלה".

אבל חוץ ממודעות תזונתית וספורטיבית, ההיפ הופ המקסים של הדג נחש ממשיך לדקור את בלוני הפוליטיקה: "וזה שבקודקוד חושב רק איך לשרוד", הם שרים, "שואב לנו ת'מיץ ואת הרצון למרוד. מפזר אבק קסמים ומפריח סיסמאות. מבטיח מעשים ומקיים מעשיות"; וגם מתמידים במחאתם החברתית החזקה, שמתבטאת הפעם גם ב"יוצא לדרך" – שיר חזק על פליטים, מושר  מנקודת המבט של אב משפחה שנמצאת על ספינה רעועה בלב ים. "צריך לנדוד בשביל לשרוד" – הם מתמצתים את הכאב בצורה כה מעוררת הזדהות עד שהמאזין מוצא עצמו מאחל חרישית "בהצלחה" לפליטי הים, ושובל של אמפתיה ממשיך ללוות אותם גם אחרי שמסתיים השיר.

וזאת גדולתם  האמיתית של "הדג נחש", שמעבר למוזיקה הלהיטית שלהם ולמילוליות הקליטה, יש להם אידיאולוגיה – שאינה רק תיאורתית, אלא גם מתקיימת בפועל בחייהם שמחוץ לגבולות השירים, ולהצלחתם: "תכלס, יש לי אחלה משלח יד, משלח גחון, משלח לב, משלח חרוזים מהנשמה ישר ללב המיינסטרים הישראלי" – הם שרים בשיר "עוד יהיה טוב", שמצטט שיר משנות ה-70 של דודו זכאי.

ולצד השירים שכתבו, מנצנץ – מבלי להאפיל עליהם – יהלום "אל הציפור" של חיים נחמן ביאליק, שהלהקה העניקה לו רלוונטיות מקסימה בלחן יפה ובביצוע מרגש.

משפט לקחת: "יש נוף בטינופת, זאת לא אשכח".

שלומי סרנגה / "מיסירלו"

ממש לא מוכרחים לדעת יוונית כדי ליהנות מהשירים ב"מיסירלו" – אלבומו ה-11 של שלומי סרנגה, שיותר ממחצית משיריו הם ביוונית עסלית. כבר השיר הפותח, "שר באמבטיה", בעברית צחה דווקא (יוסי גיספן כתב והלחין), מבהיר בהומור את פשר הקשר בין סרנגה ליוון, שתחילתו במפגש גורלי עם נהג מונית ("פלורנטין סוף השמונים בערך / הנפתי יד, נכנסתי למונית / הנהג אמר תקשיב למלך / ודחף קלטת יוונית / על הדשבורד נח לו איזה טיגריס / את הראש נדנד ימין ושמאל / וברקע שר לו קזנג'ידיס  / ככה התמכרתי בגדול".

בכישרונו, סרנגה מצליח למכר, כאמור, גם את מאותגרי היוונית, בזכות המוזיקה שמעבר למילים והלהיטים של סטווס קזנג'ידיס הנ"ל,  ניקוס ורטיס ואריס סאן. והשיא הוא שיר הנושא, "מיסירלו" (נערה מצרייה) – גרסת כיסוי לשיר הרבטיקו הנודע, שזכה להכרה עולמית בשנת 1994, כאשר הבמאי קוונטין טרנטינו השתמש במנגינתו כנעימת גיטרות בפסקול הסרט "ספרות זולה".

לצד אלה, יש באלבום גם שני שירים בעברית שכתב סרנגה עצמו. האחד, "מה תשתי גברת", הוא שיר חפלאי מעט נדוש, אבל בשני, "נוסעת ליוון" – הכתיבה קולחת וקצבית עם חרוזים שמתחשק לשמוע מהם עוד, ובכלל – סקרנות להיווכח בסרנגה מתפתח יותר גם בתחום הכתיבה.

ויש בשורה באלבום למאוהבים בגרסת סרנגה לשיר "את תלכי בשדה" של לאה גולדברג. הפעם הוא מחדש את "שיר לערב חג" של תרצה אתר – ועושה זאת ברגישות ובקסם לא פחותים, בעיבוד של ערן צור. הגיע הזמן לאלבום שלם של סרנגה המוקדש לשירי משוררים.

בסך הכול, "מיסירלו" אינו אלבום אחיד, אבל דווקא המישמש הצבעוני והלא מתיימר הזה מצליח לשאת חן ולרגש כשהוא מושר על-ידי סרנגה בכנות נוטפת אמינות.

משפט לקחת: "קברנה או מרגריטה, מרגישה כמו אפרודיטה".

התפרסם בגלובס ב-30.3.18

מלאה גולדברג למדתי שלא מוכרחים להבין שירים. מספיק להרגיש אותם. בימים ההם הסתובבתי עם התנ"ך שלי – ספר כיס ירקרק ובו מבחר משיריה, ומדי פעם הראיתי לאנשים את השיר "פריחת תמוז". על מה השיר הזה? תבעתי לדעת, ולא קיבלתי תשובות מספקות, ולא היה אכפת לי בכלל. אהבתי אותו. הרגשתי שהוא מבטא משהו חשוב לי. עד היום אני מרגישה, גם עכשיו, כשאני כותבת אותו מהזיכרון:

אכן דרדר השיר – יבש וגא

עירום, מופקר לשמש הבוערת

עכשיו הוא מתחרז עם כל סוגי

הדעת שוויתרה על התפארת

הזאת היא בגרותנו השדופה?

הנוף הזה יוקד ולא ינוע

יודע סוד אחר של היפעה

יותר אכזר, אך גם יותר צנוע

בפרוח אביבינו ססגוני

בחן טללים, ברוך ירקות שופעת

מי לב ניבא לו גאוות עני

שתעמוד בפני סופה ולהט

וראה, היה עניו-עריץ אונו

פריחת תמוז, צמיחה של צהריים

אך לדורות יישא את פריונו

פרפר עליז וקל, יפה כנפיים

לאה גולדברג, כשם משפחתה – חיפשה את הזהב, את הזוהר, את האור. "והוא האור", נקרא הרומן שלה. "ירחב בך השקט כאור בשולי הענן", היא מתארת בשיר "את תלכי בשדה", ובשיר "על גבול האור" היא משרטטת את מהות הזמן הזהוב – "שעת תמורה". "ולא היה בינינו אלא זוהר" – היא סיפרה בשיר נודע, וחתמה: "ולא היה בינינו אלא אור".

גוני האור הם דרכה של היוצרת המגדלורית הזו לתאר את שינויי הזמן. "לא זה היום, לא זה הזוהר, אחר מאוד האור התם" היא משרטטת את קווי המתאר של הזיקנה – "שעת האור המסתלקת", ומסיימת את השיר בחיוך – "ואין דבר שכבר בגרנו, ולא חכמנו ביותר".

*

שעות אפשר לשיר אותה. כיום – בת מאה שנים ויום אחד – היא ממשיכה לגרות יוצרים להשמיע אותה. בזכותם, היא עדיין מתחדשת. הנה שתי דוגמאות שמרתקות אותי במיוחד.

"את תלכי בשדה" – שלומי סרנגה מבצע לפי הלחן הידוע של חיים ברקני. העיבוד מלא ההשראה שייך ליוני בלוך

"משירי ארץ אהבתי" – רות דולורס וייס שרה את הלחן המוכר של דפנה אילת. היא מנערת את השיר ומחלצת ממנו אמת מכאיבה שבעיניי נאמנה לרוחו, הרבה יותר מהביצוע הקלאסי (והאהוב עלי) של חוה אלברשטיין

]]> https://www.timoralessinger.com/%d7%9c%d7%90%d7%94-%d7%92%d7%95%d7%9c%d7%93%d7%91%d7%a8%d7%92-%d7%99%d7%a4%d7%aa-%d7%94%d7%90%d7%95%d7%a8-%d7%95%d7%94%d7%96%d7%95%d7%94%d7%a8-%d7%91%d7%aa-%d7%9e%d7%90%d7%94-%d7%95%d7%99%d7%95/feed/ 21 https://www.timoralessinger.com/%d7%a9%d7%9c%d7%95%d7%9e%d7%99-%d7%a1%d7%a8%d7%a0%d7%92%d7%94-%d7%9e%d7%95%d7%a0%d7%95/ https://www.timoralessinger.com/%d7%a9%d7%9c%d7%95%d7%9e%d7%99-%d7%a1%d7%a8%d7%a0%d7%92%d7%94-%d7%9e%d7%95%d7%a0%d7%95/#respond Thu, 09 Jul 2009 12:37:28 +0000 http://www.notes.co.il/timora/58310.asp […]]]> שלומי סרנגה החליק בטבעיות מיוונית לעברית. לא תמיד זה כה פשוט. כשמישהו מזוהה עם סגנון מסוים, הוא עלול, במעבר לשפה אחרת, לאבד את כל ייחודו. אבל המיוחד בסרנגה אינו שפתו, אלא קולו המריר המזוהה, שהכאב מובנה בתוכו, והקול הזה ממשיך להקרין על מסך שיריו את צבע האיכות. שש שנים אחרי אלבומו הקודם, "הזמן הישן", סרנגה מוציא את אלבום מס' 13 שלו ומוכיח שלא משנה כלי הרכב של הרגש, כשהוא נוסע, אין לו גבולות.

ובכל זאת, נראה שהכיוון בנסיעה הזו לא לגמרי ישר הפעם, אלא יותר מזגזג. "מונו", כך נקרא האלבום, אבל אין בו שום דבר מונוליתי, כלומר עשוי מקשה אחת. השירים מגוונים ומרובי סגנונות, אבל נעדרים קו שיגבש אותם למשהו משמעותי ויקשר בין: "עולם אפור" ו"המילים הטובות" העגומים, שיר הנושא העליז למרות קדרותו, "שר את חיי" הנמרץ – חידוש ללהיט טורקי משנות ה-50, "Don’t Let Me Be Misunderstood" המשעשע, שסרנגה מבצע עם "רד בנד" (הארי פפר) בשילוב יצירתי של אנגלית ויוונית, "עוד יום יבוא" ו"סוד המזלות", שבשניהם מסומפל זוהר ארגוב וסרנגה שר איתו ביוונית (הריענון משדרג אותם, אבל זאת לא חוכמה להצליח כשמשתמשים בזוהר ארגוב) ושני השירים ביוונית – בכל זאת המומחיות של סרנגה.

לכמה דקות נראה פתאום שיש קשר בין השירים. השיר "את", שדיקלה היטיבה לכתוב, מסתיים במילים "ולרוץ, לרוץ בשדות", ומיד אחריו מופיע "את תלכי בשדה" ("האומנם") שיוני בלוך עיבד, והשיר-סיפור שאחריו הוא "מקום אחר" המרגש, שבלוך הלחין וברק פלדמן כתב; אבל בשיר הבא כבר מסתיים הרצף ההגיוני. גם העובדה שכל שיר הופק בנפרד על ידי מפיק ומעבד אחר מושכת אותם לכיוונים שונים במקביל.

הנגינה באלבום אומנם מוקפדת, אבל סטנדרטית וחסרת מעוף. הבסיס הוא לרוב הגיטרות של אבי סינגולגה, הבס של אבי יפרח והתופים של אשר פדי. פה ושם חלילים וכלי מיתר מעודנים, וכמובן התוספות המתבקשות של בוזוקי ודרבוקה בשירים היווניים. חסרה ההתרגשות שסרנגה כל כך מיטיב להעניק בהופעה חיה. השירים מעוצבים מדי, חסרי זיעה, סטריליים כמו צילומי הכרומו (היפים) של הצלם דוד עדיקא בחוברת, עם חפציו האישיים של סרנגה בתור דוגמנים.

כמו באלבום האחרון של "עבודה עברית", כך גם ב"מונו" – השיר הטוב ביותר הוא "האומנם", שזוהר גבוה מעל שאר השירים. סרנגה, אגב, מעניק בחוברת את הפרגון ההולם למי שנתן לו את מתנת העיבוד הנהדרת הזו ומודה בנחמדות ליוני בלוך "על השיעור הראשון בעברית. יאסו!". נותר רק לפנטז על אלבום שלם שבו בלוך יארגן מפגש ענקים בין מידותיו של סרנגה לשירים ההולמים אותן.

ואם לא הוא, אז מפיק-מעבד אחר, שיצליח בסופו של דבר לבטא באופן שלם ומלא את העוצמה של סרנגה, המשובצת בדקויות עדינות, רגישות ואינטליגנטיות.

"מונו", שלומי סרנגה

פורסם ב-ynet ב-23.6.09

"את צור משלו אני מכיר מהילדות שלי", קידם סרנגה את השיר הבא וסיפר על השבתות המשפחתיות והזמירות בלאדינו. בהופעה הפיוט נצבע ביוונית לפני שעבר לעברית. התזמורת, בעיבודו של תמיר קליסקי מ"אתניקס", הפכה אותו לרוק ים-תיכוני עדכני עד שהשיר קיבל תפנית שקטה כשרק גיטרה אקוסטית ריככה אותו. התאורה החשיכה והאווירה נהייתה אינטימית. פתאום הכל נשבר במהלומות תופים.

בשיר הנושא "מונו" עוזבים כמה אנשים את השולחנות ורוקדים. בינתיים הם מיעוט. "מונו מונו, אני לבד וטוב לי מונו". (מילים יוסי גיספן). "אז אם כבר התעוררתם", מלהיט סרנגה עוד יותר את הקהל ושר ביוונית ובעברית את "חלום מתוק". יש בו קסם משלהב, שמגביר מרגע לרגע את כמות הרוקדים למרגלות הבמה ולצד השולחנות, אבל אז הוא מצנן את ההתלהבות – "השיר הבא הוא לא כל כך ריקוד". קולו מונמך ומעמיק כששר את השיר החדש "מקום אחר" של יוני בלוך וברק פלדמן, על זה שחולם "שיש מקום אחר, שם אלוהים קרוב יותר, וכל חלום מטפס לשמיים וחוזר". אחרי השיר הכי חדש מגיע השיר הכי ישן. "אני אשיר עכשיו את השיר הראשון שלי, שפרסם אותי", הוא נדרך. "הייתי אז פרחח צעיר בן עשרים ולא שרתי אותו לפחות 15 שנה".
סרנגה מתרגש, שר בריכוז את "אמרטולמו ארוטה", הפעם בלי קשר-עין עם הקהל. במקום להביט החוצה הוא מתבונן פנימה, אל עצמו. היוונית שלו כבדה יותר, פחות מרוככת. השיר מסתיים וסרנגה מחייך ומשתחווה. "זה לא היה קל. גם נפשית", הוא מודה, אבל מיד מתעשת: "רוצים לבוא איתי לסיבוב קצר במועדון יווני"? המוזיקה משתנה. היא עדיין עצובה, אבל קצבית יותר, ומבטו עדיין מופנה אל תוכו. עוד ועוד פרחים נשלחים ומושלכים אליו ועליו. בשיר הבא הוא שוב עם הקהל, ומתמסר – רוכן כלפי מעריצה למרגלות הבמה ומאפשר לה לשיר איתו, לוחץ יד למעריץ, משתף פעולה עם מצלמת טלפון, מוחא כפיים בזמן סולו בוזוקי ומחייך. הקהל איתו. לא צריך לדעת יוונית כדי ליהנות. הכריזמה שלו פשוטה. יותר חיננית מאשר זוהרת. "תישארו איתנו, נעשה שמח", הוא מבטיח, ומקיים ב"סך הכל נשיקה" של מושיק עפיה. עכשיו כבר יש אווירת חאפלה, רוב הקהל רוקד וסרנגה צועק "בראבו". והנה "בום פם" ואחריו, ביוונית מעוברתת בפזמון, "בחוף של טראפטוני" שמזוהה עם שלומי אחר – שבת.

בערך בחצות סרנגה מכריז על סיום ההופעה. אף אחד לא מתרשם כמובן מההצהרה, כולל  התזמורת, שלא טורחת לעזוב בעקבותיו את הבמה. הם כבר מנגנים את השיר הבא, בלעדיו, אבל סרנגה נמשך אל הצלילים המקדימים, וגם הקהל שמתרגש לקראת "את תלכי בשדה" של לאה גולדברג – הקאוור הכי יפה שסרנגה העניק לפרויקט "עבודה עברית". "האומנם", הוא שר בהתכוונות, "האומנם – עוד – יבואו – ימים – בסליחה – ובחסד".  ככה, עם רווח לפני ואחרי כל מילה, שמקיף אותה בתשומת לב מפעימה. "ונשמת – את – ריחו – של – התלם – נשום ורגוע", הוא מתכופף אל הקהל.  ב"ופשוטים הדברים וחיים ומותר בם לנגוע", הוא מזדקף. לפני שהנוכחים מתאוששים מהיופי, הקצב משתנה לחלוטין בשיר של אריס סאן. עוד פרחים, ריקודים, הדרן אחרון, שיר הנושא "מונו" בפעם השנייה, ואנשים קמים, הפעם כדי לעזוב, מותירים על הרצפה פרחים וחיוכים.

שלומי סרנגה, "מונו" – מופע השקה, "רדינג 3", 26.2.09     

פורסם ב-ynet ב-27.02.09          

הכל בגלל שהתעקשתי להילחם במערכת הטכנית של אתר "רשימות", שמשום מה סירבה לקלוט את העדכון הבא: יום האישה נחגג ברשת ג' בשידורים מיוחדים. לאורך כל היום השדרנים הקבועים של התחנה מצרפים אליהם מגישות אורחות. השדרנית מיכל דוקרסקי הזמינה אותי לתוכנית הלילה שלה. הדובדבן שבסוכריית הקצפת: אני בוחרת את השירים. ההגבלה המאתגרת: הם צריכים להיות קשורים ליום האישה.

את המגבלה הנוספת, שגם היא עיכבה אותי אנושות, גיליתי אחרי שכבר גיבשתי רשימת שירים שהשביעה את רצוני. פתאום הבנתי שחלק ניכר מהם פשוט לא מתאימים לזמן השידור – שעה לפני חצות ושעה אחרי חצות. התבקשה יותר עדינות. פחות "רעש", יותר אינטימיות. הרכבתי רשימה חדשה, אבל זה לקח זמן – לא כל כך בגלל בחירת השירים כמו קביעת סדר ההשמעה.

בסוף אפילו הקדמתי להגיע, למרות שהספקתי לטעות קצת בגשם בסימטאות שמובילות אל רשת גימל המיתולוגית, ברחוב הלני המלכה, בטירה עתיקה שהיתה שייכת לנסיכה אתיופית – כך סיפרה לי מיכל, נסיכה בעצמה, שדרנית שהיא גם ארכיטקטית.

והנה הפלייליסט.

1. שלומי סרנגה: "את תלכי בשדה" ("האומנם")

 יום האישה, וגבר פותח את התוכנית? חסרות נשים זמרות ראויות?!
עיזבו. סרנגה פשוט מטלטל את השיר הידוע הזה, ולא רק בגלל נקודת מבטו הגברית המחדשת. בביצוע הידוע של חוה אלברשטיין יש נימת השלמה – גם מבחינת התוכן, ואפילו בציון השגרתי, הכמעט פקידותי, של חלקי הגוף הנשי המוזכרים בשיר – "כתפייך, חזך, צווארך וראשך רענן". סרנגה מונה אותם בתשומת לב מכבדת. אבל זו סתם התעכבות על פרט קטן, כשהעיקר הוא לדעתי החוזק המשמח והאופטימי שהוא מעתיר על השיר.

2. נורית גלרון יהודית רביץ: "כשאת בוכה את לא יפה"

ואם כבר חוזק ואופטימיות – משלל הגרסאות ל"כשאת בוכה את לא יפה", אני הכי אוהבת את זו של גלרון ורביץ. כמה זה שונה כשגבר מפציר באישה להפסיק לבכות לעומת האופן שבו אישה מבקשת מאישה. והשתיים הספציפיות האלה – איזו אש!
מאחר שכאמור השעה הכתיבה לי את השירים, שיבצתי אותן ישר בהתחלה, ובעצם בכך חתמתי פחות או יותר את פרק הרוק בתוכנית הזאת.

3. יהודית רביץ ועופרה חזה: "החליל"

השידור ארך פחות משעתיים, כולל פרסומות ושתי מהדורות חדשות, כך שדואטים התאימו לי – לא רק בגלל שהז'אנר הזה אהוב עלי, אלא גם בגלל הפרקטיות של לתפוס שתי ציפורים במכה אחת בזמן הקצר. אז הנה עוד כמה דואטים בלי שום הנמקה – רק בגלל שהם יפים.

4. טל גורדון ורונה קינן: "כמו שיורד גשם"

5. קורין אלאל וענבל פרלמוטר: "כשזה עמוק"

6. טריקסרין (נעמה מס): "black circles"

טוב, הגיע הזמן לחדש קצת. "טריקסרין" שייכת לסצינה המוזיקלית של באר שבע. בהחלט הייתי מנצלת את ההזדמנות כדי להשמיע עוד (ועוד) מהמיטב שבה, אלמלא רובם המכריע גבריים למדי, כך שזה לא התאים לרוח התוכנית. נדב אזולאי, שעומד להוציא אלבום בכורה מסקרן, הפיק לטריקסרין אלבום מרשים, שעדיין ממתין להוצאתו. בדרך כלל היא סוערת, אבל כאן יש בה איפוק מרגש.

7. חן קליין: "מה תעשה"

חן קליין היא יוצרת שלפני כשנתיים הוציאה אלבום בכורה טוב ולמרבה הצער, לא מספיק מוכר. זהו אחד משיריו. הנה ציטוט חלקי מהשיר: "מה תעשה עם סוד, סוד בחלון, סוד על המים".

8. ריקי גל: "מערבה מכאן"

הסוד הזה מוביל אל המיסתוריות שבשיר "מערבה מכאן". הלחן והעיבוד של מתי כספי ה"קרקסיים", כפי שהיטיבה להגדיר אותם מיכל, מטשטשים בססגוניות שלהם את הטקסט של תרצה אתר. קשה ככה להקשיב למילים, אז הקראתי אותן בשידור:

מערבה מכאן עומדים צוקים
ומחכים ומחכים
מערבה מכאן יש דברים אחרים:
מגדלים, ציפורי ענק, שעוני קוקייה מוזרים
מערבה מכאן הכל אחר
לא כדאי להרחיק מערבה מכאן
מספיק להגיע עד קצה החול
מקום שם המלח מחליד
את גדרות הזמן

כשהערב יורד, יש לצאת ולטייל
עם ארנק, מטרייה, כפפה, מקל
לעקוף אותיות ואותות בלבן
לחצות שבילי חצץ, לסלסל תמרת עשן זעירה
ולשוב למפתן המוכר והחם
מן השמש אשר שוקעת
לשבת שם רגע, שני בני אדם
ולטפס למעלה, צעד צעד
אחר כך אפשר לכתוב על זה סימפוניה משגעת.

9. סיון שביט: "כרטיס טיסה"

ממשיכה את המסע ומקדמת אותו.

10. שוקולד מנטה מסטיק: "אם תלך עכשיו"

העניין הוא שמי שנוסע, משאיר אחריו מישהו.

11. פונץ' (דנה בקר): "דני חוזר אל הסיפור האמיתי"

עד שהוא חוזר, אל הסיפור האמיתי. הזדמנות מצוינת להשמיע את דנה בקר ולספר (בלי לדעת הרבה יותר מזה) שבקרוב ייצא אלבום הבכורה שלה.

12. לאה שבת: "תמיד יחכו לך"

אני מסכימה עם מיכל שאמרה שלאה שבת היא היחידה שיכולה לשיר את השיר הזה בלי שמץ קיטשיות.

 13. יהודית תמיר: "שומר האש"

התגעגעתי לקול של יהודית תמיר. התלבטתי בין השיר הזה ובין השיר "סירנה". הלוואי והיא תחזור להוציא אלבומים.

14. אורלי זילברשץ: "השקר"

והנה עוד אחת שהלוואי ותוציא אלבום נוסף. "הקברט של מירנדה", שמתוכו השיר הזה, הוא מוזר במובן היפה של המילה.

15. יוסי בנאי: "את הלילה שלך"

"מה עושים פה ארבעה גברים ביום האישה"?, שאלה אותי מיכל בשידור, ומיהרה למנות אותם: נתן אלתרמן הכותב, עודד לרר המלחין, מתי כספי המעבד וכמובן יוסי בנאי, ששר אותו.

עניתי שזה קשור לשיר הקודם, "השקר". גם פה יש שקר, אבל כזה שאדם משקר לעצמו. הכחשה. "אל תבואי עכשיו", הוא אומר לה. "את נשכחת. עיני המראה עצומות".

16. חוה אלברשטיין: "בגלל הלילה"

"עוד תרצה אתר", הכריזה מיכל, אבל במיקרופון סגור. לא היה טעם לדבר בין שני השירים האלה.

17. רות דולורס וייס: I Love (This Blue Life of Mine)

אחרי חוה אלברשטיין רציתי להשמיע את רות דולורס וייס שרה את גרסתה ל"משירי ארץ אהבתי", אבל זה היה מאותם שירים שלא נראו לי הולמים את השעה. דמיינתי מישהו שוקע לאיטו בתוך שינה, תוך כדי שמיעת רשת ג', ומיד מתעורר מזעקת הכאב הזו. אז השמענו שיר עוצמתי לא פחות, אבל לפחות אופטימי.

18. יעל לוי: "אי ירוק בים"

ואם מדברים על עוצמה, אז הנה כזו שקשורה להתמסרות נשית.

19. אפרת גוש: "דיאטה"

וזה מה שקורה כשהולכים עם ההתמסרות הזו לכיוון מוקצן וחולני.
מיכל הסבה את תשומת ליבי לנימה הפולנית שיש בסיום השיר.

20. אפרת בן צור: "אבוא אליך"

עוד התמסרות, עוד אפרת. כמה שוני.

21. שרון ליפשיץ: "האיש מהים"

זמרת נוספת שחסרה. יש בשיר הזה אירוטיות מיסתורית מקסימה.

22. ענבל דור: "שוקולד".

מה? זהו??? נשאר רק שיר אחד?
אני לא מקנאה בשדרנים מנוסים שאמורים לבחור במהירות שיר סיום לתוכנית שלהם מתוך כמה (וכמה!) שירים מצוינים. למה ענבל דור? גם כי יש לה אלבום בכורה יפה ומקורי, אבל לא מוכר, בשם "מחכים לדפיקות לב", גם בגלל הפזמון "האלוהים שלך הוא שתי שניות של צחוק, והשטן – שוקולד מתוק", וגם בגלל שזה בעצם סוג של שיר ערש.

נהניתי להפליא אמש. תודה למיכל  דוקרסקי.