ושקט. שקט שאין כמוהו. חיצוני ולפעמים גם פנימי. ובשקט הזה, נכנסות המשאלות והתקוות – הגדולות, הקטנות והעקרוניות. והמשותף להן הוא תאוות החיים. או היפוכה – האובדן והאובדנות, החידלון, הפחד. פחד מוות.

מחלה קשה היא סוג של יום כיפור. גם בה, בעיקר בה, מתקיימים אימת המוות, חשבון הנפש, השקט והפחד – וגם המשאלות, החסדים, הכמיהה לגאולה, והתפילות – שלפעמים גם נענות.

הספר "שעת אפס" (הוצאת שתים) שכתבה טליה אפלבאום פלד, פסיכולוגית קלינית במקצועה, הוא ממואר שמתעד בועה מבודדת של זמן קריטי – שבו הגיבורה, ובמקרה הזה הסופרת עצמה, מאושפזת בבידוד במשך חודש לשם השתלת מח עצם. ספר קצר, מתומצת, קטן בממדיו אך גדול בהבעתו. ספר שנקרא בקלות על אף תוכנו הקשה אך גם המנחם – כי הסוף טוב. מושלם לקריאה ביום כיפור, וכמובן גם בשאר ימות השנה.

והנה הפסקול של הספר. מנוסח על-ידי המחברת, טליה אפלבאום פלד:

בחרתי כמה שירים שהייתי עטופה בהם בחודש ההשתלה בבית החולים. מוטלת במיטת בית החולים כשמכונת הכימותרפיה מטפטפת את נוזליה לתוכי, הקשבתי לשירים ושמיעתם כמו עטפה אותי וטפטפה תקווה ונועם למקום הקשה הזה. בדיעבד, אני חושבת כי רובם עסוקים בכאב ובכמיהה, כמו גם ביחסים עם הדמויות המשמעותיות שלנו.

אייכה / מילים, לחן וביצוע: שולי רנד

זוכרת יום שישי, במחלקה, לאחר שטף הקאות בלתי פוסקות ותחושה מוזרה וכואבת בכל הגוף כתוצאה מהכימותרפיה. או אז "קראתי" לשיר "אייכה" של שולי רנד. שיר זה ליווה אותי משך זמן ארוך ואני חשה אותו "מלווה" את הממואר. אני מניחה כי חיפשתי איזה כוח , איזו תקווה להתנחם בה ולא היה קל למוצאה. היכן אתה?

עוד שיר אחד / מילים, לחן וביצוע: יובל בנאי

שיר נוסף שהדהד תדר של אבל וצער וזיכרונות נוסטלגיים היה השיר של יובל בנאי לאביו יוסי בנאי "עוד שיר אחד". זוכרת את עצמי מקשיבה לו ודומעת. וכמה מעט דמעתי במחלקה. הייתי עסוקה בדברים הנחוצים, משמע ההישרדות, אך השיר הזה סדק משהו ומילא את ליבי בכאב הפרידה והאבל ובזיכרונות משפחתיים כואבים.

ערב של שושנים / מילים: משה דור, לחן: יוסף הדר, ביצוע: הדודאים

בימים הקשים של "הירידה", כלומר הזמנים שבהם ספירות הדם היו "יורדות" לאפס והחולשה הורגשה בכל גופי מלפניו ומאחוריו, חיפשתי את השיר "ערב של שושנים" – שיר ישן של יוסף הדר, מכר של אבי מפעם, שאף למדתי לנגנו בגיטרה כשהייתי ילדה. הקצב והפשטות של השיר, והיותו קצר – הפכו אותו עבורי למוזיקה שאני יכולה להכיל בפרקי הזמן הגיהינומיים הללו ולחשוב את הילדה שהייתי אז ברמת גן, מנסה ללמוד את השיר, פוסעת בעקבות התווים שלו (זוהי "הילדה החולה" מהספר).

https://www.youtube.com/watch?v=dzJEA-xMelA

את תלכי בשדה / מילים: לאה גולדברג, לחן: חיים ברקני, ביצוע: חוה אלברשטיין

והיה גם את "את תלכי בשדה" של לאה גולדברג. אני יכולה לראות אותי במיטת בית החולים, שדופה וקירחת אך עם הרבה אהבה של חברות וחברים שבאים ומנחמים ומספרים לי על החיים שבחוץ וקוראים לי שירה, והשיר מתנגן בראשי: "ופשוטים הדברים, וחיים, ומותר בם לנגוע. ומותר ומותר לאהוב".

שיר משמר, מילים: נתן אלתרמן, לחן: סשה ארגוב, ביצוע: חוה אלברשטיין

כך, גם "שיר משמר" ששרה חוה אלברשטיין למילותיה של תרצה אתר. משהו בקשר אב-בת ומשהו במיקום התהום, על חוט השערה שבו הייתי, הופך את השיר הזה לחלק מהפסקול של חיי בספר ובכלל. שירים שיש בהם חוט של חסד.

אהבה בת 20, מילים ולחן: ז'אק ברל, תרגום: נעמי שמר, ביצוע: יוסי בנאי

השיר של יוסי בנאי "אהבה בת 20" מוסיף להתנגן סביב הקשר עם אמנון, על רבדיו וגבעותיו ואיכויותיו. על האהבה הבשלה הזו שאותגרה שוב וגם התרחבה שוב בימים הללו.

אילו יכולתי (אמא), מילים: אהוד מנור, לחן: מתי כספי, ביצוע: ריקי גל

גם השיר "אמא" ששרה ריקי גל מתנגן בתוכי על עוצמותיו המצמררות. זעקה וכמיהה לאמא שתהיה שם עבורי, אמא שהייתה שם עבורי בשעות הקשות הללו.

מלך העולם, מילים: שלמה ארצי, לחן: ,White Plains, ביצוע: שלמה ארצי

כאמא בעצמי, אני שומעת את "מלך העולם" של שלמה ארצי והופכת את בניי בדמיוני למלכי החיות הנהדרים ביותר שבג'ונגל החיים.

ניצחת איתי הכול, מילים, לחן וביצוע: עמיר בניון

ולבסוף, "ניצחת איתי הכול" של עמיר בניון, שיר שהיינו מקשיבים לו במכונית בטיול המסורתי שלנו לכרתים – אמנון ואני ושני בניי, שנה אחר שנה. שיר שהפך לחלק מהמסע לכרתים ובדיעבד מתפרש בתוכי כניצחון האהבה והקשר גם על מצבים מורכבים וקשים ביותר.

נוסטלגיה, בניגוד להווה, היא מוקצנת. הגעגוע מגביר את הכאב, אבל גם מחדד את הצחוק. מופע מחווה נוסטלגי ליוצר אהוב שאיננו, מציף עוד יותר את הרגשות הטעונים, והמפתח להצלחתו הוא יכולתו להתאים את טיב הנוסטלגיה לאישיות שלכבודה מתכנסים. יגאל בשן היה יוצר מורכב ומגוון, והגיוון באישיותו ובקריירה שלו היה המנוע של מופע המחווה "אלף מנגינות קטנות" במלאת שנה למותו (היכל התרבות ת"א 3.12).

את הציפור הקטנה מהלב הזניק משה פרץ, ראשון הזמרים בהופעה, שהעמיק את הצדדים העולצים בשיר הכי מזוהה איתו, שקצביותו נוטה לטשטש את הכאב והאכזבות שמופיעים בו במפורש. זה היה מסר שבשן הצפין לאורך השנים ביצירתו כמעט במחתרתיות, כולל בשירי ילדים שטותניקים כמו "ציגלה ביגלה בום" (שלא הושר בהופעה) עם המילים "אני כל כך קטן, והצרות כל-כך גדולות". הכאב הנסתר הזה התממש בגלוי בהמשך ההופעה בביצועים מפתיעים ויפים כמו של אביב גפן, שניגן על פסנתר ושר את "סיוון" המוחצן בנימה מופנמת של בלדה; וגם "ילד פלא" – בביצוע דניאל סולומון, דנה עדיני ובן ארצי, שגם הם שינו את המקור למלנכולי.

זה היה צד אחד של ההופעה, ששיאו בשלומי שבת ששר בקולו החם את "איתך", שיר האהבה שבשן כתב למיקה, אשתו-אלמנתו עם המילים הדוקרות בדיעבד: "כמה שנים לפנינו ביחד. רק שזה לא ייגמר. אני לא רוצה שתחיי לי בפחד. לפעמים זה שובר. תני לי לחלום, לדמיין שביחד, נחיה שם עד סוף החיים". אדי השיר עדיין ריחפו כששלישיית "מה קשור" עלו לבמה ואמרו למיקה: "מבט אחד שלך עלינו בחזרות גרם לנו להרגיש שיגאל כאן".

הנוכחות של "מה קשור", כמו הנחייתו של גורי אלפי, שיקפו את הצד המצחיק והעליז באישיותו של בשן בשירים כמו "מכאן" ו"מכת שמש". הקלילות הקצבית התבטאה גם בהופעה של אהרון פררה ואבי דור, שותפיו של בשן להרכב הופה היי, שסחפו בשיר הנושא עם שלומי שבן ומה קשור, והמשיכו עם מיקה קרני על תקן הכנרת במחרוזת שירי "כמו צועני".

את הזווית המשפחתית הדומיננטית של בשן קשר פיטר רוט, שאחרי ששר עם  אסי ישראלוף את "בואי נעשה לנו חג", סגר כמה מעגלים כשסיפר שאביו, פול, ניגן עם בשן בלהקת פיקוד צפון וסבו, לסלו, עיבד את השיר "אם הייתי שר לך". שמוליק בודגוב, הגיטריסט המקורי של השיר, ביצע אותו כעת עם פיטר רוט. מאחוריהם הוקרן על המסך בשן כאבא צעיר שמחבק את ילדתו אלינור. בראיון טלוויזיוני שגם הוא הוקרן בהמשך, בשן סיפר על הצלחתו הבינלאומית: "בסבנטיז חלמתי על חו"ל והגשמתי. הקלטתי באולפן שבו שרו החיפושיות. אבל החלום התנפץ כי כבר היה לי ילד והבנתי שיש לזה מחיר. כאבה לי הלסת מהאנגלית והמילה הביתה הייתה משמעותית". אורי בשן – כבר לא ילד – שר בהמשך בקול פגיע את "בלוז להלוויה" של המשורר הבריטי W.H אודן, שהוא תרגם והלחין, ואביו אהב.

האהבה שלטה בהופעה, כולל בביצועים הפחות מוצלחים, למשל של מירי מסיקה שרגשנותה הדרמטית האופיינית המחישה עד כמה כל המוסיף גורע בשיר "עכשיו התור לאהבה", שמהיותו מרגש מלכתחילה, מעדיף ביצוע מינימליסטי. עוד אהבה – "אל תגעו באהבה" – שיר שבשן כתב עם עוזי חיטמן (שותפות שהניבה ארבעה אלבומים ויותר מאלף הופעות) בוצעה על-ידי עילי בוטנר וילדי החוץ. והייתה גם "אהבת הדסה", של רבי שלום שבזי בלחן הנודע של אבנר גדסי. שלישיית A-WA – בחירה מתבקשת ומוצלחת, ביצעו אותו במבטא תימני מודגש, מייצגות להפליא את הפופ התימני שבשן התחבר בו לשורשיו הרבה לפני שזה נהיה טרנד, והמשיכו עם "ודוד יפה עיניים", שחידשו לאחרונה – אחד משיאי ההופעה לצד הביצוע של יובל דיין ובן ארצי את "שמיים" (מתבקש לסכם אותו כ"שמיימי"). "יש לך שמיים", כמו ענה להם אבא של בן, שלמה ארצי, מתוך השיר ששר אחריהם, "רוקר חיי" וכיוון לבשן, שההילה שלו – כך סיפר לקהל – זהרה בו כבר כנער. ההופעה הבהירה עד כמה ההילה הזו נצמדה אליו, ולא עזבה אותו גם כשהוא עזב אותה.

פורסם בגלובס ב-13.12.2019

כך, למשל, בפרק הפותח "היא", על זמרות יוצרות, אומרת נורית גלרון על חוה אלברשטיין: "היא הביאה לי את החיים שלי דרך השירים שלה. רציתי להיות כמוה". ולא מדובר רק בהשפעה של הוותיקים על הצעירים. יהודית רביץ, לדוגמה, מספרת על תחושותיה כשצפתה בריטה שרה בטלוויזיה את "שביל הבריחה", איך היא "מרשה לנו, ה'וורדרדים' האלה, להוציא את הציפורניים, את האובססיה ואת המקומות האפלים… הרגשתי שאף אחת מאיתנו, הזמרות, לא תוכל לשיר כמו ששרנו מקודם. לא יכולתי לשיר את 'שבתות וחגים' ו'וידוי' בטמפרטורה של דלקת אם ריטה לא הייתה". ריקי גל השפיעה על דנה ברגר ("ידעתי שאני רוצה להיות זמרת, אבל רק כשראיתי אותה, ידעתי איזה זמרת אני רוצה להיות"), וגם על קרן פלס, כששמעה אותה שרה את "נערת הרוק" ("היא אומרת משהו שנחשב גס, וזה מרגיש כמו אמנות"), וגל עצמה מצטטת את מתי כספי שאמר לה: "אני מקנא בך על הרגש הכל-כך זמין שלך". גם מנקודת המבט הגברית מדווחות השפעות (שלמה ארצי על שלום חנוך: "הוא נדמה בעיניי לאל").

ויש גם סקופים, כמו העובדה שהלהיט "לא עובדת בשביל אף אחד" של סי היימן היה במקור שיר גברי – "לא עובד בשביל אף אחד". "תוסיפו ת'", הציע יעקב גלעד חד ההבחנה, "וזה יעשה היסטוריה", וכך היה. גם קובי אוז היטיב לגלות את שרית חדד הצעירה. במובן הזה, הסדרה היא גם על זיהוי ועל הכישרון לזהות כישרון.

אבל גם כאשר הכישרון ודאי, לא די בכך. "יש פחות כבוד לנשים כיוצרות. הייתי רוצה לקבל כבוד של גבר", חותמת יהודית רביץ את הפרק הראשון, ומזניקה בכך את הפרק הבא, "הוא" – על היוצר הישראלי. השילוב המדובר בין מצ'ואיזם (הגבר הישן) לפגיעות (הגבר החדש) הוא שחוק, אבל כשהדיון הוא מנקודת המבט של המוזיקה הישראלית, זה מרענן – שלומי שבן מצביע על שמוליק קראוס כמייצג השילוב בין המאצ'ו לגבר הפגיע; שלמה ארצי על "גבר הולך לאיבוד": "כתבתי על עצמי כגבר, כשהייתי ילד. רציתי להיות גבר. יש לי חלק בעניין הגבר הפגיע"; ושלום חנוך מעיד: "כשכתבתי 'אדם בתוך עצמו' התכוונתי לעצמי".

החסרונות בסדרה הם ביומרה "לתפוס מרובה" בפרק אחד, למשל, הקיפוח של המוזיקה המזרחית שנדחס לפרק "הוא" (באמצעות פרשת ניסים סרוסי וירון לונדון, שכבר דוסקסה לעייפה),  וגם בהיעדרות יוצרים שרלוונטיים לסיפור, כמו אסתר שמיר – חלוצת הרוק הישראלית – שנשמטה מהפרק "היא", וכך גם עפרה פוקס – זמרת פופ מצליחה, שבדומה לזמרות שכן מוזכרות בסדרה (שרונה אהרון אמא של דיוויד ברוזה ולאה סיטין אמא של נורית גלרון) – נאלצה לוותר על מימוש עצמי יצירתי לטובת האימהות. חסרונות שרק מעידים על רוחב היריעה ועל אילוצי העריכה.

מדובר אומנם בסדרה על מוזיקה ישראלית, אבל לא פחות מכך היא מספרת את סיפורה של הישראליות ושל השפה העברית. כשקורין אלאל מסכמת את גלגול המילה "מותק" לאורך השנים עד להיפוך משמעותה (מתואר שוביניסטי מקטין למילת חיבה מעצימה), מתברר שמוזיקה היא גם שפה, ושפה היא תרבות, ופוליטיקה. וכך, "בית, פזמון" משרטטת טריטוריה מעמיקה יותר מזו המוצהרת, ומבלי לטשטש את הקשיים. "המוזיקה בחרה בי ואני בחרתי להיות אמא", ממחישה שרית חדד, שמנסה להוכיח שדווקא אפשר לשלב בין השתיים, אבל בסוף מודה בכנות מרגשת: "הסתבכתי פה". "בית, פזמון" מתבוננת במורכבות המסובכת ברזולוציה מיקרוסקופית ובצבעוניות קליידוסקופית.

[yes דוקו, יוצרת ועורכת: אתי אנטה-שגב, במאי: אדם סנדרסון, מפיקה: טמירה ירדני, עורכת התסריט: שירי ארצי]

פורסם בגלובס ב-20.10.2018

בשנת 1986, אריק איינשטיין (קרוב לוודאי הזוכה בתחרות היוצר האהוב ביותר בישראל, אילו נערכה) כתב את המילים "הו ארצי מולדתי, את הולכת פייפן. זה היה בשיר "יושב מול הנייר", באלבום "אוהב להיות בבית" – מהאלבומים האישיים ביותר של איינשטיין. אוהב וכואב, הוא חש תסכול מהקושי שלו להביע את ביקורתו: "היה לנו חלום, ועכשיו הוא איננו. אני כל-כך עצוב, בא לי לבכות".

שנות ה-70: שלום לך ארץ נהדרת, שדם בנחליה כמים נוזל

אבל אנחנו מקדימים את המאוחר. ההתחלה הייתה מאושרת, החלום התגשם. "פה בארץ חמדת אבות תתגשמנה כל התקוות", כתב ישראל דושמן את המנון גימנסיה הרצליה,  על-פי שיר ביידיש, שנים לפני שהוכרזה המדינה. אומנם המלחמות הכפויות גבו את קורבנותיהן ופצעיהם מדממים עד היום, אבל לצד שירי הזיכרון תמיד לבלבו כאן שירי האהבה – למדינה. בשנות ה-60 וה-70 היו אלה הלהקות הצבאיות שזימרו את שבחי הארץ. "נערה טובה יפת עיניים לנו יש בארץ ישראל, וילד טוב ירושלים – הו מי פילל ומי מילל", שרה להקת פיקוד הדרום ב-1972 את המילים של דודו ברק, שהלחין שייקה פייקוב עם הפזמון הידוע: "ארץ ישראל יפה, ארץ ישראל פורחת, את יושבה בה וצופה, את צופה בה וזורחת".

ארבע שנים אחר כך, עם אותו שייקה פייקוב (כולל מילים), אילנית שרה את "ארץ ארץ" שפזמונו: "ארץ שנאהב, היא לנו אם ואב. ארץ של העם, ארץ לעולם", ויהורם גאון, ב-77', השתפך בנמלצות בשיר "שלום לך ארץ נהדרת" (שממנו נלקח – עשרות שנים אחר כך השם של תוכנית הטלוויזיה הסאטירית שמוחצת בנחישות מרהיבה קלישאות שכאלה). אילן גולדהירש עיברת שיר של סטיב גודמן, שנכתב בכלל כשיר אהבה לנופי דרום ארה"ב, ואת התוצאה אפשר לסכם במילותיו: "אין מקום כמו ארץ ישראל".

אף שהמשפט הזה כוון לשבחיה של הארץ, אפשר לפרש אותו גם בנימה הפוכה לגמרי, ואכן, ממש באותן שנות ה-70 נשמעו – ובהתלהבות לא פחותה – גם קולות אחרים. שביעייה מוכשרת אחת של צעירים בוגרי להקת הנח"ל, הלוא היא כוורת, שרה את "נתתי לה חיי" – שיר מחאה במסווה הומוריסטי, כולל מסרים חתרניים להקמת מדינה פלסטינית ("אחד אומר שנגמרים לו השמיים שיש מספיק מקום למדינה או שתיים"). ולמרות זאת, רשות השידור הממלכתית בחרה בהם ובשירם לייצג את ישראל באירוויזיון של אותה שנה – 1974. שנה אחר כך כוורת שרה את "מדינה קטנה" עם המילים החרדתיות: "מלחמות, אסונות חולפים בצד. אנחנו בתוכנו, וכל מה שאצלנו, תמיד ניתן למחיקה" (מילים דני סנדרסון).

וכוורת לא היו היחידים בביקורתם. בשנת 1969 חוה אלברשטיין שרה את "מרדף" – שיר שכתב ירון לונדון והלחין נחום היימן ב-1969 לסרט תיעודי של הבמאי מיכה שגריר, "המלחמה שלאחר המלחמה", שעסק בארץ המרדפים בבקעת הירדן, וגם צעד יפה במצעד הפזמונים. שיר של מהלומות בלתי פוסקות דווקא בשיאם של תיאורים מחמיאים: "ארץ טובה שהדבש בעורקיה – אך דם בנחליה כמים נוזל. ארץ אשר הרריה נחושת – אבל עצביה ברזל". ולמרות אכזריות האבחון, השיר מסתיים בתקווה על תום המרדף: "כן, הוא יבוא"; עם מחויבות אקטיבית לפעול להביאו: "ורגלינו עד אז לא תלאינה לרדוף בעקבי התקוות".

שנות ה-80: אין לי ארץ אחרת, איזה ביזיון

האמביוולנטיות הזו בין אהבה כואבת לביקורת נוקבת הגיעה לשיא בשיר "אין לי ארץ אחרת", שכתב אהוד מנור וקורין אלאל הלחינה. בשנת 86' הוא התפרסם לראשונה בביצוע של גלי עטרי, ומיד הפך להמנון אלטרנטיבי למדינה ואומץ על-ידי הימין והשמאל כאחד, כל אחד פירש אחרת את מילותיו: "לא אשתוק, כי ארצי שינתה את פניה. לא אוותר לה, ואזכיר לה, ואשיר כאן באוזניה, עד שתפקח את עיניה".

שלוש שנים אחר כך, באלבום "אנטארקטיקה", אלאל שרה את "ארץ קטנה עם שפם" (מילים מאיר גולדברג) – קריקטורה מצחיקה-עצובה על ישראל, שהיא "קליפת בננה על מפת העולם", והוסיפה: "אפילו הימים קשים. יותר קשים מיום ליום".

עם התיאור הזה בוודאי הזדהה גם זוהר ארגוב, ששנה לפני כן, כשהוא מתרומם ושוקע לחילופין בתוך הסמים הקשים, הוציא את אלבומו החמישי, "כך עוברים חיי". עוזי חיטמן כתב לאלבום את השיר "אמריקה שלי", שעוסק בניסיון – שנכשל – לברוח מהארץ, אבל "עבר שבוע לא יותר, שאלתי עד מתי. עליתי על מטוס ישר לארץ אבותיי. נשמתי מלמעלה את ריח אדמתי. צחקתי ובכיתי, חזרתי אל ביתי". וכל זה כי "ארץ ישראל היא אמריקה שלי. האוכל, השפה, וכל החברים… נשים כל-כך יפות והמון שירים".

ובין המוני השירים של שנות ה-80, בלטו אז שני שירים שכתב יורם טהרלב ללהקת פיקוד צפון בשנת 84': "קום והתהלך בארץ" (לחן יאיר קלינגר) ו"עוד לא תמו כל פלאייך" (לחן רמי קליינשטיין). בשניהם האהבה למדינה כבר מקצינה עד לארוטיות – "יחבקו אותך דרכיה של הארץ הטובה, היא תקרא אותך אליה כמו אל ערש אהבה" לצד "קבליני אל שירייך, כלה יפהפייה. פתחי לי שערייך".

אבל המטוטלת ממשיכה להיטלטל אל הכיוון הנגדי. ב-86' אלי לוזון שר את "איזו מדינה" שכתב עם יוני רועה. במסווה של שיר עליז, המילים מבכות שחיתות שלטונית שמתעללת באזרחים: "לקחו החסכונות, הלכו הפיצויים. לנו כבר נמאס, דפקו לנו עוד קנס". המילים אקטואליות להפליא לתקופתנו, וכך גם העוולות: " איפה השוויון, איפה החזון, איפה המוסר, איזה ביזיון".

רגע לפני שנות ה-90 הזועמות, שלמה ארצי הוציא אלבום כפול, שאפתני ופוליטי, "חום יולי אוגוסט", שזכה להצלחה, ובו בלט השיר הפותח, "ארץ חדשה" עם המילים "יש לנו ארץ, למה עוד אחת". כוורת חוזרת?

שנות ה-90: פרצופה של המדינה, בוקר טוב איראן

להקת תיסלם, שלצד להקת בנזין הטיחה בשנות ה-80 רוק ישראלי צעיר, התפרקה, והתאחדה מחדש בשנת 90. שיר האיחוד שלה, "פרצופה של המדינה" (מילים יאיר ניצני), ניסה נואשות לדקור את נפיחותו המסוכנת של פוליטיקאי מושחת: "הוא קיצץ בדקה שלושה מפעלים, וארבע מאות איש הפכו מובטלים… הוא קופץ לביקור הורים שכולים. הוא שכח שהטיף בעד מלחמה. הפרצוף שלו הוא פרצופה של המדינה". ואיזה כיעור.

ואיזה יופי, שלוש שנים אחר כך, השיר "מדינה חמה". מירון מיניסטר הוציא אלבום בשם זה, ששיר הנושא שלו שכתב אורן נאמן הפך להיט, בזכות קליטותו והביקורת המבריקה שלו: "ותמיד קדושים ותמיד סגולה, מלאי אסון מלאי תפילה. ונדמה לפעמים שאת היום הפשוט אנחנו הורגים. וככל שפחות שמחים, כך יותר חוגגים".

זו הייתה החגיגה הגדולה של הרוק הישראלי, מרובה הלהקות ("איפה הילד", "אבטיפוס", "נקמת הטרקטור", הקספרים ועוד), שדווקא התמקדו בשירים אישיים ופחות בשירי מחאה. היה זה אביב גפן שבלט בשירי המחאה הפרובוקטיביים שלו, כשאחד משיאיו הוא השיר "בוקר טוב איראן" עם הפזמון המפחיד: " בוקר טוב איראן, כאן גרים אנחנו. בוקר טוב איראן, כנראה שתקנו. בוקר טוב איראן, כאן נחיה בפחד. בוקר טוב איראן כאן נמות ביחד".

שנות האלפיים: לא סותמים

שנות האלפיים כבר כאן, וכלום לא השתנה. הראפ וההיפ הופ הישראלים הגיעו לכאן כבר בסוף שנות ה-90 עם שבק ס' והדג נחש, ואליהם הצטרפו רבים אחרים במהלך שנות האלפיים. באופן טבעי, הם מתמקדים בשירי מחאה על המדינה ועל המצב, אבל עדיין נקודת המוצא היא כעס שמקורו באהבה. וכך, הדג נחש הוציאה רק לאחרונה אלבום חדש בשם "וולקאם טו איזראל", וכשמו כן הוא, מתרחש כאן – פוליטית וחברתית.

הרוק הישראלי הישן והטוב ממשיך גם הוא. וכך, משינה ששרה בזמנו את "אז למה לי פוליטיקה עכשיו" התחדשה לאחרונה באלבום "מתים שרים הולכים", ובו הדרישה העקרונית "השמיעו קול" לנוכח המצב במדינה.

לצד הלהקות הוותיקות צמחו כאן גם להקות חדשות ומצוינות, כמו החצר האחורית, שבניגוד להצהרתה המחויכת – "והמשכיל בעת ההיא יידום, והחכם בעת ההיא יסתום", דווקא לא סותמת לרגע, ועם ה"קולגות" שלה מוקיעה את עוולות המדינה. וכמו שהושר כאן לאורך כל 70 שנות המדינה, גם השרים דהיום כואבים וכועסים בלהט של מעורבות ואכפתיות, כלומר באהבה משמחת. נעמי שמר הגדירה מצוין את הדואליות הזו בשיר "על ראש שמחתי": "אמרה שמחתי – אני אשיר וארקוד עד צאת נשמתי, כי השמחה שלי, היא המחאה שלי, והיא כוחי האמיתי".

פורסם בגלובס ב- 19.04.2018

2017 נפתחה במהלומת כאב וחוסר אמון. מאיר בנאי היה יוצר אהוב שצניעותו ומופנמותו לא טשטשו את חשיבותו. קולו, בצבע שכמוהו אין, נארג בשירים מהזן הנשאר, שמהם בצבצה נפשו האורבנית-כפרית ("יש בי מזה וגם מזה, יש בי שניהם", כפי שניסח זאת בשיר "וביניהם"). בציבור הישראלי התחושות לנוכח מותו נעות עדיין בין השתוממות וקושי להפנים את היעלמותו הפיזית לבין געגועים וכמיהה. להבדיל מחסרונו הפרטי, בזמר הישראלי מאיר בנאי הוא בן אלמוות. שיריו ממשיכים לפעפע, להשפיע ולהיטמע במעמקי המארג של המוזיקה הישראלית.

יוצרים מתועדים

המוזיקה הישראלית עצמה, מעבר ליוצרים אותה, לחווים אותה ולמתווכים אותה – התחזקה בשנה הזו מעצם ההכרה בהיותה מספיק מעניינת, מרגשת ועמוקה על מנת להתבונן בה, לתאר אותה, להתעמק בה ולחקור אותה. שני ספרים חשובים נוספו השנה בתחום זה: "על הדבש ועל העוקץ: נעמי שמר, סיפור חיים", שכתב חוקר התרבות ד"ר מוטי זעירא, ו"וכשאפתח את הדלת", על להקת תמוז, מאת המוזיקאי והשדרן בועז כהן (ושניהם מצטרפים ל"ארול אחד", הביוגרפיה על מאיר אריאל שכתב נסים קלדרון ב-2016).

גם הטלוויזיה חגגה את המוזיקה הישראלית. השבוע שודר הפרק האחרון בסדרה התיעודית המצוינת על אריק איינשטיין, "שיר אהבה סטנדרטי", שיצר יואב קוטנר עם אבידע לבני ואסף אמיר. הצפייה בה נעה בין עונג טהור מהיופי – בקולו של איינשטיין, במראהו, בשיריו ובהתנסחויותיו, לבין תחושת החמצה עזה – ממותו המוקדם מדי, וגם נוכח ההימנעות שליוותה את חייו.

אריק אחר – לביא – זכה השנה לסרט תיעודי בשם "למה לא אמרת לי", שיצרה יעל לביא, בתו. הזווית הפעם היא אישית-משפחתית, ודווקא החוסרים שנחשפים בסרט בחייו ובשיריו הופכים את זִכרו לשלם יותר.

גם זוהר ארגוב קיבל השנה סדרה שמנסה לפענח אותו – במוצהר, ואותנו – בעקיפין. "זוהר ארגוב: סוף עצוב וידוע מראש" שיצרו דני דותן ודליה מבורך מעמתת את תהילתו האמביוולנטית עם נסיבות חייו, דרך שיריו.

וכך, באמצעות התיעוד של היוצרים האלה, במדיות השונות, מזדקפת פתאום הישראליות עצמה, שהמציאות הפוליטית והשגרה הקיומית כה נוטות לכופף.

דואט כעת

דואטים אינם ז'אנר חדש במוזיקה הישראלית, אבל 2017 יצרה איתם כמה שילובים מעניינים, לרוב של רוקיסט או ראפר עם זמר ים-תיכוני. דוגמאות מייצגות: "לנשום" של אליעד ושמעון בוסקילה, ו"אהבה כזו" – זהבה בן עם עידן רייכל. הדואט המצליח הכי טרי הוא "לא הפסקתי לחפש אותך" של שלמה ארצי ועומר אדם. לכאורה ניגודים: הדור המבוגר שר עם הדור הצעיר, ושניהם משתייכים כביכול לזרמים שונים. למעשה, ארצי ואדם דומים, לפחות במיקומם במרכז האמצע של פסגת ההצלחה. לשניהם חוש מדויק לפענח קוד ישראלי המוני – שמקביליהם הפוליטיקאים היו שמחים לשים עליו את ידם כדי לסחוף ולספוח את קהלם הרב. מזל שהמפלגה של ארצי ושל אדם היא מפלגת המוזיקה, והתוצאה היא שיר מהודק ונעים.

נצ'י נצ' – עכשיו לוהט

מה יש בו, בנצ'י נצ' (שבתעודת הזהות שלו מוכר כרביד פלוטניק), שכה מנצנץ עכשיו? השנה הוא הוציא את אלבומו הרביעי, שאומנם נקרא "שפל וגאות", אבל בפועל, הגאות המוזיקלית גוברת אצלו, מציפה את נוכחותו ומרחיבה את קהליו.

יוצרים רגישים הידועים בטעמם הטוב ובאנטנות הרגישות שלהם, כמו אהוד בנאי, דודו טסה ואחרים – קישטו בו השנה את הופעותיהם. כשהוא שר איתם, נהרו פניהם. כששיריו נצבעו בצבעיהם ושיריהם נצבעו בצבעיו – האלכימיה הזו הוכיחה שהוא לא רק ראפר מוכשר, אלא קודם כול יוצר משובח. ושהוא דינמי – מתפתח ומשתכלל מיצירה ליצירה, ושמה שזוהר בו איננו הביטחון בעצמו אלא דווקא הפגיעות.

התפרסם בגלובס ב-28.12.2017

בן זוגו של ה"כמעט" באלבום הוא ה"אולי", שמטבעו, גם הוא מסרב להתחייב, ומנקודת המוצא הזו מצביע על דבר והיפוכו: "אולי אנחנו מלכים, אולי עבדים… כך נשארתי אולי עומד מול חיי כי אולי לא ידעתי הרבה".

אז למה ארצי לא הולך עד הסוף? למה בעצם הוא לא מפתיע ושר ברומנית או במזרחית, שלא לדבר על שחרור צעקה אמיתית? מדוע הוא נהיה כמעט בוב דילן ולא לגמרי שלמה ארצי שנהג בעבר (הרחוק), דווקא מתוך תנודות הערעור, להתמקם על טריטוריות חדשות?

בינתיים הוא שוחק את מסלולי הביטחון. "קצפת" הוא עוד אחד מאותו הדבר. שוב הגרפיטי על הקיר. שוב מוטיב נתינת הטבעת. עוד פעם "תתארו לכם" וגם "הייתי משלם" ("לראות אותך נתלית לי עוד פעם על הגב". בעבר –  אלף דולר בשביל כוס קפה איתך). וגם הירח עדיין כאן.

דווקא התרומה המבורכת של הזמרים המתארחים באלבום מחדדת את הנקודה הזו. דיקלה, שבאקספרסיביות שלה מקצינה לטובה את שיר האהבה "מחמל נפשי" לנואשות חייתית. בהיפוך ממנה, יובל בנאי בשיר "לנצח יחד", מרענן באמצעות "קוּליות" את מוטיב יחסי אב-בן.  ואמיר דדון מוסיף עם הגבעטרון הדר צנוע של קלאסיות לשיר "גבעה אחת" שארצי הלחין למילים של נתן יונתן.

הצוות המקצוען של ההפקה והעיבודים – פטריק סבג, טל פורר, ארצי עצמו והמעבד הראשי, בנו, בן – הוציאו אלבום רוקנרול מסוגנן, פוטו-שופ צלילי עקרוני שהותיר בחוץ את כל השריטות – אם בכלל עמדו בפתח האלבום, וגם את הפחדים ואת חוסר השליטה. חדוות היצירה – שבהחלט ניכרת באלבום בשירה ובנגינה – לא נותבה לעקרונות של היצירה: חידוש ודיוק.

"איך היינו מגלים את היפים שבצלילים", שר ארצי עם יובל בנאי, אך למרבה האכזבה, רוב הלחנים הפעם פשטניים, מהדהדים מנגינות יפות מהן של אותו המלחין. גם הדימויים מקוממים בבנאליותם ("רטובים כמו גשם, סוערים כמו רוח") ואף חוטאים בקיטש ("אקטוף בשבילך כוכבים מקטיפה").

ובכל זאת, יש ב"קצפת" עניין מעורר סקרנות. "ומכל הקולות שהיו בעדי נשאר רק קולו של האל" – והוא נוכח במחצית מהשירים. אבל בהתאם לחוסר ההתחייבות שבאלבום, ארצי מניח את התעלומה הזו בפתח, ונעלם.

פורסם בגלובס ב-14.4.2016

חצות וחצי אמש (מוצ"ש) בנמל ת"א. רגע לפני שלהקת "תמוז" (מינוס שלום חנוך, פלוס משה לוי) ביצעו את "אני הולך לבית שאן", יהודה עדר מהלהקה פנה לגרי אקשטיין: "גרי, תגיד לי אם אני מנגן טוב את התפקיד שלך".

מאקשטיין, אוטוריטת רוק ישראלית בכלל, וקוסם אצבעות בפרט, נבצר לנגן בעצמו את קטעי הגיטרה המפורסמים שלו. אירוע מוחי שעבר היה הסיבה למופע מחווה בן ארבע שעות בהאנגר 11, שהכנסותיו קודש לשיקומו.

אקשטיין, כתשובה מעשית לבקשתו של עדר, עלה במפתיע על הבמה. מחייך, שמח, מתווה באוויר תנועות נגינה על הגיטרה שלא היתה בידו, הוא ריגש את הקהל כשהצטרף לפזמון: "אני הולך, אני הולך, אני הולך לבית שאן".

זאת לא היתה הפעם הראשונה שאקשטיין בחר לעלות לבמה במהלך המופע המרגש, לציון 40 שנות פעילותו המוזיקלית, שיואב קוטנר ערך והנחה. גם כאשר "תסלם" שרו את "פרצופה של המדינה" אקשטיין הפתיע ושר איתם את סוף השיר. רוב הזמן הוא פשוט ישב והקשיב נפעם למוזיקאים שהופיעו בהתנדבות והצדיעו לו בשירתם. היו שם נגנים מתקופות שונות בחייו, למשל להקת "סתיו" שפתחה את הערב ועוזי פוקס עם גרסה של "עוזי והסגנונות" שחתמו את הערב, לצד מוזיקאים שהושפעו ממנו כמו דודו טסה, רונית רולנד וריטה. לנגנים שנבחרו להופיע, מנוסים ככל שהיו, היה אתגר גדול, שאותו ניסח פיטר רוט (שהופיע עם להקתו "מוניקה סקס" וגם לחוד): "זה מאוד לא פשוט לנגן על גיטרה כשגיבור הגיטרה שלך יושב בקהל".

גיבור הגיטרה הזה גם הוקרן על המסכים מבצע בצעירותו את להיטיו: "רוח סתיו", "קפטיין ג'ק" ועוד. באחד מהקטעים נראה שלמה ארצי של שנות ה-70 מציג בהופעה את אקשטיין ושניהם מבצעים ביחד שיר שארצי כתב על פגישתם הראשונה. אקשטיין היה הגיטריסט של השיר "צוותא" ושותפו של ארצי לדואט "פתאום כשלא באת". עם השיר הזה ארצי פתח אתמול את רצף שיריו, אחרי שניגש לאקשטיין והודה לו. בשלב מסוים, כשירד מהבמה כדי לבצע את "ירח" בין השולחנות, ארצי שוב ניגש לאקשטיין ושר לו. אקשטיין בתגובה הצטרף אליו בקול מעט חלוש: "אתמול היה טוב ויהיה גם מחר".

עוד אחד מהזמרים שאקשטיין ניגן איתם בעבר היה צביקה פיק בתקופת הסטאריות הענקית שלו בשנות ה-80. גם הוא הופיע אתמול, וסחף את הקהל בלהיטיו שלא השתנו מאז כמו "מעלה מעלה", "שיר הפריחה" והשיר "לגור איתו", שאותו הוא ביצע נטול זמרות הליווי שלו, לאחר שאחת מהן קרסה תוך כדי ההופעה לעיני הקהל ההמום. "איזה עולם אכזר", אמר אחר כך קוטנר, "שגרי אקשטיין היה צריך לחטוף שבץ מוחי כדי שעל אותה במה יהיו שלמה ארצי, מוניקה סקס, צביקה פיק וזמרת שתתמוטט". מאוחר יותר הוא הוסיף שלא רק במקרים קיצוניים של מחלה ראוי לתמוך במוזיקאים ישראליים, אלא גם ביומיום, שחלקם מתקשים לשרוד מבחינה כלכלית. השיר "עם קצת עזרה מידידיי" ("With A Little Help From My (Friends"  שעוזי פוקס ביצע במלוא העוצמה הפיזית והרגשית, היה המחשה הולמת לרוח הדברים.

בניגוד למילים של גרי אקשטיין ב"רוח סתיו", חשוון עדיין לא דחק אתמול את חומו של הקיץ, אבל האהבה שעלתה מהמופע "הביאה הבטחות של ימים טובים עומדים בפתח".

פורסם ב-ynet ב-25.10.09 

 
אתמול חלפו הציפורים / מילים: משה בן שאול, לחן: שלמה ארצי
 
אתמול חלפו הציפורים בתוך העיר
כנערות בתוך ראשי.
אל תכעסי עלי בגלל שמות רבים
אותם אמרתי.
בדרך כלל אני זהיר.
כדאי להתכופף
אפילו בחלום
ולהגיד שלא ידעתי
אבל אתמול חלפו הציפורים.

אתמול חלפו הפרשים בתוך ראשך
ידך היתה כמו סכין.
איני כועס עכשיו בגלל שמות רבים
שלא ידעתי.
כאב כזה אינו נושך.
אפילו בחלום
כדאי להתכופף
הלוא הרגשת בי כשבאתי
אבל אתמול חלפו הפרשים.

היום חלפו העננים מעל העיר
כמו נוצות של מלאכים.
ולא כעסנו עוד
בגלל החלומות
שלא אמרנו.
אבל בפנים היה קריר.
כדאי להיכנס
מתחת לשמיכה
ולהגיד שלא ידענו
איך באה לתוכנו השמחה.
 

מנתן יונתן לקחתי איתי לדרכי המוגבלת שתי שורות. "ובעמום הוא מחפש את הצלול" ("נאסף תשרי") ואת ה"כנראה" מה"הרדופים".

"לא עופות מרום אנחנו
ואל גובה השמיים
גם אתם, גם אנוכי
לא נגיע
כנראה".

אין סיכוי שנגיע לגבהים האלה. מה פתאום. אנחנו בני אדם.

אבל אולי בכל זאת?

כנראה.
איזו מילה יפה ואוצרת ענווה. מה אנחנו כבר יודעים? המוגבלות היא גם בחולשתן של האמיתות הנחרצות, ומי שחכם – מסייג אותן.

משורר מטיל ספק ומגיש תקווה.

היריב של שלמה ארצי מתייצב בכל פעם שהוא מוציא אלבום. לשניהם שם זהה ואותה טביעת אצבעות, אבל גילם שונה. מדובר במתחרה אכזר. כלי נשקו: טריותו ובעיקר כישרונו שהנסיק אותו לגבהים קשים להשגה, ששיאם "דרכים", "חצות" ו"חום יולי אוגוסט". אבל ארצי "הנוכחי" משיב מלחמה נחושה. כלי נשקו: ניסיון, מקצוענות משוכללת, התעדכנות באמצעות מוזיקאים צעירים (לפחות בגילם), כנות טקסטואלית והצגת כשרונות חדשים. במקרה של "שפויים", האלבום הנוכחי, מדובר בציור. 
 
העיניים אוהבות את "שפויים", שמפנק אותן בצבעוניות ויזואלית על העטיפה ובחוברת. ציורים חייכניים מופשטים, שהצייר המפתיע והמבטיח שלהם הוא שלמה ארצי. האוזניים, שמצפות לאותה צבעוניות, מוצאות אותה רק בחלק מהשירים. היצירתיות קיימת באלבום, בהמצאות קטנות אך אפקטיביות כמו חמת החלילים בשיר "נצמדנו" שמעניקה לו קרנבליות תזזיתית, הדיאלוג הראפרי עם מוקי בשיר "החיים" או הבהילות הכמעט נוירוטית שבה ארצי שר את "שפויים". אבל בדרך כלל ההמצאות מנותבות לרוק שגרתי בחסות לואי להב ויהודה עדר. כל שיר מעובד על ידי מעבד אחר, בדרך כלל כמה מעבדים לאותו שיר: דניאל סלומון, גיל פלדמן, אבי סינגולדה, בן ארצי, לואי להב, אודי שמחון, יהודה עדר וארצי עצמו.
 
יש באלבום תשוקה, שמוזנת ברעב (כן, זה פרדוקס) אשר נשמע אמיתי. הבעיה היא שההפקה העשירה של ארצי ממהרת להסעיד אותו במזון חם, מנחם, מרגיע ומשביע, במקום להשאירו רעב באופן שיחדד את מחט החוויה, שתשפד אותו ביחד עם מאזיניו.
 
הרעב נשאר בטקסטים, המורכבים ממינונים כמעט זהים של אהבה ומוזיקה, כרוכות זו בזו. "לעולמים עם הגיטרה ביד מחפש אותך", הוא שר בשיר "לעולמים". בשיר "הבחורה שלי" הוא מתפעל ממנה כשהיא לוקחת מיקרופון ביד ושרה. "תקשיב", היא אומרת לו, "צלילים מחפשים שם שיר". האם ארצי באמת עוזר להם למצוא אותו? הרי ברור שהמוזיקה קריטית לו בחיוניותה:  "ובאור הערב הסתווי, כשנהיה כבר קר, אנחנו נצמדים למוזיקה, מוזיקה, מוזיקה, מוזיקה" – הוא מדגים בשיר "נצמדנו", ומספר: "הקמתי להקה – גיטרה, בס ומתופף", מוטיב שחוזר גם בשיר "האמיתי", בו הוא ממליץ להצטרף ללהקה קטנה בדרך – עצה מצוינת, אבל לא מיושמת. מעניין איך המוזיקה שלו היתה נשמעת לו ציית למינימליזם שהציע.   
 
ארצי, כמו במשחק "סימני דרך", שוזר באלבום שמות של גיבורים מוזיקליים –  לו ריד, פול סיימון וג'ניס ג'ופלין, שבשיר "הילוך חוזר" הוא סוגר איתה את המעגל מ"שיר חייל" מהאלבום "דרכים" ("אני שומע שוב ברגעי השלווה את ג'ניס ג'ופלין שרה בלוז ישן"). ויש גם הברקות מילוליות אופייניות כמו: "וזה עם הבוזוקי, מנגן לי שיר עצוב כי, כולנו קצת דומים / וכמה שאת מושכת, בדיוק כשאת הולכת, אבסורדי לפעמים" ("הילוך חוזר") או: "איזה שיט, מושחתים שתו אותנו בקשית / ורק את רצית להיות ציפור חופשית" ("החיים").
 
אז איזה משני השלמה-ארציים מנצח? זה שהציב את הרף הקשה לחצייה? או אולי ארצי המפוכח ("אני כמו כלב על דלת ביתך שומר, נאבק בעצמי, אבל לא נכנס יותר"),  אך האופטימי (ב"תתארו לכם" ממש שומעים את החיוך)? האם זה משנה בכלל כשאגף המתוקים של שירי החופה הישראליים יקבל בכל מקרה שירים חדשים ("תתארו לכם", "מתנה ליום הולדת", "לעולמים"). "שפויים", נקרא האלבום שמתוך 15 שירים, ניתן למצוא בו ארבעה-חמישה ראויים. כל השאר שפויים מדי, וחבל שהם לא משוגעים.  
 
"שפויים", שלמה ארצי, הד ארצי

26.3.07, ynet