כך, למשל, בפרק הפותח "היא", על זמרות יוצרות, אומרת נורית גלרון על חוה אלברשטיין: "היא הביאה לי את החיים שלי דרך השירים שלה. רציתי להיות כמוה". ולא מדובר רק בהשפעה של הוותיקים על הצעירים. יהודית רביץ, לדוגמה, מספרת על תחושותיה כשצפתה בריטה שרה בטלוויזיה את "שביל הבריחה", איך היא "מרשה לנו, ה'וורדרדים' האלה, להוציא את הציפורניים, את האובססיה ואת המקומות האפלים… הרגשתי שאף אחת מאיתנו, הזמרות, לא תוכל לשיר כמו ששרנו מקודם. לא יכולתי לשיר את 'שבתות וחגים' ו'וידוי' בטמפרטורה של דלקת אם ריטה לא הייתה". ריקי גל השפיעה על דנה ברגר ("ידעתי שאני רוצה להיות זמרת, אבל רק כשראיתי אותה, ידעתי איזה זמרת אני רוצה להיות"), וגם על קרן פלס, כששמעה אותה שרה את "נערת הרוק" ("היא אומרת משהו שנחשב גס, וזה מרגיש כמו אמנות"), וגל עצמה מצטטת את מתי כספי שאמר לה: "אני מקנא בך על הרגש הכל-כך זמין שלך". גם מנקודת המבט הגברית מדווחות השפעות (שלמה ארצי על שלום חנוך: "הוא נדמה בעיניי לאל").

ויש גם סקופים, כמו העובדה שהלהיט "לא עובדת בשביל אף אחד" של סי היימן היה במקור שיר גברי – "לא עובד בשביל אף אחד". "תוסיפו ת'", הציע יעקב גלעד חד ההבחנה, "וזה יעשה היסטוריה", וכך היה. גם קובי אוז היטיב לגלות את שרית חדד הצעירה. במובן הזה, הסדרה היא גם על זיהוי ועל הכישרון לזהות כישרון.

אבל גם כאשר הכישרון ודאי, לא די בכך. "יש פחות כבוד לנשים כיוצרות. הייתי רוצה לקבל כבוד של גבר", חותמת יהודית רביץ את הפרק הראשון, ומזניקה בכך את הפרק הבא, "הוא" – על היוצר הישראלי. השילוב המדובר בין מצ'ואיזם (הגבר הישן) לפגיעות (הגבר החדש) הוא שחוק, אבל כשהדיון הוא מנקודת המבט של המוזיקה הישראלית, זה מרענן – שלומי שבן מצביע על שמוליק קראוס כמייצג השילוב בין המאצ'ו לגבר הפגיע; שלמה ארצי על "גבר הולך לאיבוד": "כתבתי על עצמי כגבר, כשהייתי ילד. רציתי להיות גבר. יש לי חלק בעניין הגבר הפגיע"; ושלום חנוך מעיד: "כשכתבתי 'אדם בתוך עצמו' התכוונתי לעצמי".

החסרונות בסדרה הם ביומרה "לתפוס מרובה" בפרק אחד, למשל, הקיפוח של המוזיקה המזרחית שנדחס לפרק "הוא" (באמצעות פרשת ניסים סרוסי וירון לונדון, שכבר דוסקסה לעייפה),  וגם בהיעדרות יוצרים שרלוונטיים לסיפור, כמו אסתר שמיר – חלוצת הרוק הישראלית – שנשמטה מהפרק "היא", וכך גם עפרה פוקס – זמרת פופ מצליחה, שבדומה לזמרות שכן מוזכרות בסדרה (שרונה אהרון אמא של דיוויד ברוזה ולאה סיטין אמא של נורית גלרון) – נאלצה לוותר על מימוש עצמי יצירתי לטובת האימהות. חסרונות שרק מעידים על רוחב היריעה ועל אילוצי העריכה.

מדובר אומנם בסדרה על מוזיקה ישראלית, אבל לא פחות מכך היא מספרת את סיפורה של הישראליות ושל השפה העברית. כשקורין אלאל מסכמת את גלגול המילה "מותק" לאורך השנים עד להיפוך משמעותה (מתואר שוביניסטי מקטין למילת חיבה מעצימה), מתברר שמוזיקה היא גם שפה, ושפה היא תרבות, ופוליטיקה. וכך, "בית, פזמון" משרטטת טריטוריה מעמיקה יותר מזו המוצהרת, ומבלי לטשטש את הקשיים. "המוזיקה בחרה בי ואני בחרתי להיות אמא", ממחישה שרית חדד, שמנסה להוכיח שדווקא אפשר לשלב בין השתיים, אבל בסוף מודה בכנות מרגשת: "הסתבכתי פה". "בית, פזמון" מתבוננת במורכבות המסובכת ברזולוציה מיקרוסקופית ובצבעוניות קליידוסקופית.

[yes דוקו, יוצרת ועורכת: אתי אנטה-שגב, במאי: אדם סנדרסון, מפיקה: טמירה ירדני, עורכת התסריט: שירי ארצי]

פורסם בגלובס ב-20.10.2018

מתברר שהשיר "איך הגלגל מסתובב" הולם גם מגדלים. סמוך למרכז סוזן דלל בתל אביב, שבו נפתח אמש (רביעי) "פסטיבל הפסנתר מארח", עמלו הכבאים על כיבוי השריפה במגדל שלום. פעם הוא נחשב לגורד השחקים הכי גבוה במזרח התיכון, וכיום מי סופר אותו לנוכח רבי הקומות החונקים את העיר? מוזיקאים דגולים, לעומת זאת, עדיין מעריכים כאן לפעמים, ואתמול נחגג יום ההולדת ה-75 של שמוליק קראוס במופע מחווה מיוחד.

"שמוליק קראוס חשוב לעתיד של המוזיקה הישראלית לא פחות מאשר לעבר שלה", אמרה רונה קינן. בשיער פזור שלא כהרגלה, אבל בהבעה ממוקדת, היא שרה עם ערן וייץ את "האהבה הראשונה" – להיט של להקת "החלונות הגבוהים" שכתב עמוס קינן, אביה. הם שרו בעדינות, בהתכוונות, שתי הגיטרות האקוסטיות שלהם השתלבו נהדר בפסנתר של עדי רנרט, המנהל המוזיקלי של המופע. זה היה ביצוע אלגנטי ומדויק שהתחשק לגזור אותו מההופעה ולשמוע שוב ושוב.

חלק מהביצועים במופע היו כאלה – רגישים, נצמדים למקור בגישתם ויראי כבוד – זה הורגש למשל ברעד הקל בקול של שילה פרבר כששרה את "אחרי 20 שנה". רובם גם שִמרו במתינות את השובבות ואת החיוך שנשזרים בלחנים של קראוס לצד העצב. דוגמה מייצגת: מאור כהן ויעל קראוס (האחיינית של גיבור הערב), ששרו בחן את "ילדה קטנה". גם דנה ברגר וחמי רודנר ביצעו במתיקות את "נתפייסה" – שיר הילדים של מרים ילן-שטקליס, שקראוס שר במקור עם ג'וזי כץ, אשתו דאז. רודנר המשיך את הקו ההומוריסטי כששר בקשיחות היתולית את "איך הגלגל מסתובב" וחיקה יללות של תן בזמן שהקהל שר את ה-"הו-הו".

ובכלל, בניגוד לרוקנרול התת-קרקעי ביצירת קראוס, רוב המבצעים התעלמו ממנו. אפילו דנה ברגר, ששרה בנוקשות מכוונת את שיר המחאה "חייל של שוקולד" שכתב חנוך לוין, לא העצימה את המרכיבים הכה נפיצים שבשיר הזה.

רק אוהד חיטמן העז לחרוג בגדול מהצפוי. תחילה ב"אלישבע מה נחמדת" ("שיר לילדים כביכול", הקדים), שהוא שר וניגן בפסנתר תוך ששינה את ההטיה של ילן שטקליס מלשון זכר לנקבה. הנימה הגברית המעודנת התחלפה למכות פסנתר סוערות כשהתקומם על העוול של הבובה שבשיר: "ואומרים לי את קירחת, ואומרים שבור אפך. אין אני יודע למה, הם אינם רואים יופייך". הקהל דווקא ראה את היופי ואת הלהט שבביצוע והאריך במחיאות הכפיים, שהתגברו גם כשחיטמן עלה לבמה פעם נוספת וביצע את "לוח וגיר". ושוב הוא שינה את גישת השיר. הפעם התנכל לצד הקליל שבמקור וכביכול שר אותו ברצינות, אבל מאחר שהפריז בכך, וגם במחוות הגוף ובמימיקה המוגזמת, התברר שהוא משתעשע. אחר כך כאילו איבד את שפיותו והרביץ לפסנתר, מקפיד לשבור את המכובדות. הקהל שרק בהתפעלות.

גם שלומי שבן התפרע על הפסנתר ועבר לצרחת טירוף בסיום השיר "גיטרה" – שבמחווה יצירתית לפסטיבל הפסנתר ביצע דווקא בפסנתר. באקספרסיביות הווירטואוזית שלו הוא שר ושיבץ בנגינתו הפתעות כמו ציטוטים מ"אחרי 20 שנה" ו"עייפה בובה זהבה".

בניגוד לשאר הזמרים, שהדגישו את כישרונו של קראוס כמלחין, יובל מנדלסון ("שייגעצ") החמיא לקראוס השחקן – בסרט "סוס עץ". כשביצע את שיר הנושא, קולו בלט דווקא בחוסר ליטושו, אבל הוא שר עם תשומת לב רבה למילים, ואיכשהו נשמע הכי נוגע ללב מכולם. עוד רגע מרגש היה כשמיקה קרני ביצעה את "שוב" עם מיקי שביב בן זוגה, שהעניק לו ערך מוסף בקולו השברירי, דווקא כשכמעט איבד את המילים. לרגע השתררה דממה מביכה, אבל אז הגיח קולו: "באתי לך כל כך כל כך פתאום" והקהל נרגע עם הצלילים האינסטרומנטליים המכשפים – הכינור של קרני, הגיטרה של שביב והפסנתר של רנרט.

לפעמים ריחפו באוויר האולם געגועים למקור, לא בגלל האיכות של גרסאות הכיסוי, שהקפידו לשמר רמה גבוהה, אלא בגלל מוצלחותם הבלתי ניתנת לערעור של הביצועים המקוריים. ב"אינך יכולה", למשל – שגבע אלון ביצע בעומק ווקאלי – פשוט חסַר ה"לה-לה-לה" המפורסם של ג'וזי כץ. אלי מגן פיצה ב"זה קורה" על חסרונו של אריק לביא בדיאלוג אינסטרומנטלי מופתי – הוא בבס ורנרט בפסנתר – שהעיף את השיר למחוזות ג'אזיים. כל כך מקסימים השירים שקראוס הלחין. על "בית הערבה" אמר מאור כהן לפני שביצע אותו עם גבע אלון: "זה אחד השירים  הכי יפים בעולם. אני בטוח שג'וני קאש היה רוצה גם כן שיר כזה".

היתה צניעות מרגשת בשיר הסיום "זמר נוגה" ("התשמע קולי"). משתתפי המופע עמדו יחד, ובענווה שקטה, בלי קטעי סולו, הם שרו מול הקהל, ששר גם הוא לעומתם. "אמרו עליו שלא יחזור יותר מן הגלות. גמרו עליו חזק בכל טורי הרכילות" ניסח רוטבליט (שגם פתח את המופע) את השמועות בשיר "הגיטרה", אבל קראוס דווקא נכח באולם והשתהה על מקומו כשתמה ההופעה. הבעות פניו נותרו עדיין עזות, אך לא הסגירו דבר, ממש כמו בתיאור של רוטבליט ב"סוס עץ": "הפנים הבעה של כאב ובלי הגה, אין תנועה, רק הצל מתארך. התמונה כמו קפואה, הדמעה מתפוגגת. ועכשיו לאט לאט לחייך".

התפרסם ב-ynet ב-18.11.10

"יש מין הלך רוח על סף חלום
כשהדם כמו חול בתוך שעון
כשהאור חיוור בחלון
היום מתחיל לוותר"

אני אוהבת דואטים. בפרט כשאפשר לנגוס בהם בשני טעמים שמשתלבים: מתוק ומרור, מצמית ומצחיק, בוהה ומבעבע.

יש המון (אפילו) בעברית. הנה כמה מתבקשים: "שוב" ("חזרת פתאום, הנה אתה בבית"), "מה איתי", "צער לך וצער לי", "כשזה עמוק" (בביצוע המקורי! קורין אלאל עם ענבל פרלמוטר), והמתוק מכל: "שנינו יחד תחת מטרייה אחת".

ויש רבים נוספים, ואתם תמיד מוזמנים להוסיף.

הנה עוד כמה אהובים עלי במיוחד, שלושת האחרונים חמים מטריוּת.

1. סלואו ירח / שרון ליפשיץ ומיכה שטרית (מילים: רוני ערן, לחן: שרון ליפשיץ) 

מצד אחד, המון מורכבות של רגש בקול הגברי ובקול הנשי. מצד שני, מיכה שטרית שובר בסוף את הגודש, כשהוא ממלמל בחיבה משעשעת: "את ואני זה מקרה מסובך, אבל… אני אוהב אותך". איזה יופי.

טעימונת מילולית: "למה אנחנו קשים כל כך לאהבה?"

2. חדרים שבלב / חמי רודנר ויהודית רביץ (מילים ולחן: חמי רודנר)

תיעוד התפוררות מתסכלת של אהבה שעדיין קיימת. חמי רודנר ויהודית רביץ שרים בכנות מילים  מכאיבות במנגינה עצובה.

טעימונת מילולית: "מי תדע מכאוביך, מי אותך תהדהד".

3. רבות הדרכים / דניאל סלומון ודנה עדיני (מילים ולחן: דניאל סלומון)

ההמשך של הסיטואציה מהשיר הקודם, והפעם מנקודת האל חזור. סיום מפוכח עם ההבנה שהאהבה לא  מפסיקה, אבל גם לא מספיקה.

   טעימונת מילולית: "רבות הדרכים לאהוב אותך, ארוכה ביותר הדרך לשכוח. אהבנו עמוק, אהבנו פתוח, אבל הכי בטוח זה מרחוק".

4. נתפייסה / שמוליק קראוס וג'וזי כץ (מילים: מרים ילן-שטקליס, לחן: שמוליק קראוס)

    שיר ילדים – האומנם רק ילדים? –  ששכבותיו החוץ שיריות הכואבות לא הכחידו את מתיקותו.

טעימונת מילולית: "רק טיפשון תמיד כועס. נתפייסה נתפייס".

5. בלילה / יצחק קלפטר ויעל לוי (מילים: יורם טהרלב, לחן: יצחק קלפטר)

    לא קשור לזוגיות, אבל קשה לא להינמס מהשילוב של יעל לוי הזכה ויצחק קלפטר המחוספס מדמיינים את  הלילה כמו באגדות ילדים.

   טעימונת מילולית: "האיילה עומדת על הדשא הרטוב. בלב היערות יש ארמונות של כפור. בצל הפיטריות יש   מטבעות זהב".

6. מכתב קטן / דני רובס ואופירה יוספי (מילים ולחן: דני רובס)

    שיר שזועק פרידה לצמיתות, והכאב מודגש במקום של המפגש החטוף בין השניים, במילה "מלחמה", שאת  סופה יוספי שרה עם רובס והופכת אותה לתחילתה של המילה הבאה, חמה ("ידו היתה כשהוא חיבק אותי").

  טעימונת מילולית: "יש ודאי במקום נסתר תשובה לכל דבר, אז למה דווקא לי נגמר הכל לפני שהתחיל"?

7. כשאת בוכה את לא יפה / יהודית רביץ ונורית גלרון (מילים: יהונתן גפן, לחן:  שמוליק קראוס)

יש כמה וכמה ביצועים לשיר הזה, אבל זו האהובה עלי. הביצוע הנשי המשותף נותן לשיר תוכן
חדש שמשמעותו החוזק הנשי במובן התמיכתי. תחי הסיסטרהוד.

טעימונת מילולית: "לילה, הנה הוא כבר בא. די לך, אין לך שום סיבה".

8. האיש שלא ידע להיפרד / יוסי בבליקי ודנה בקר (מילים ולחן: יוסי בבליקי)

דווקא עם המילים היפות האלה אני לא מזדהה כרגע, אבל השניים האלה שרים נפלא ביחד ולחוד, וגם הייתי  חייבת משהו מ"פינוקיו" של "פונץ'".

טעימונת מילולית: "כל המנועים כבר נשרפו הלילה. הם פתחו בפור גדול, אבל לא יכלו לסבול".

9. כל מבט / דידי ארז וסיון שביט (מילים ולחן:  דידי ארז)

כבר שבועיים זה השיר היפה ביותר בעיניי, ואני שומעת אותו ברצף מתמשך. מאוהבת בחיבור המדויק בין  קולותיהם, המתגבהים יחד בעדינות אנרגטית, שמחזקת אותי.

טעימונת מילולית: "לא לחשוב יותר. לרגע אחד שקט לנשום".

10. הריקוד המוזר של הלב / רונה קינן וגידי גוב (מילים ולחן: רונה קינן)

המוזיקה משווה גילאים ומוחקת פערים, וגידי גוב ורונה קינן משלבים קולות יפים באלגנטיות חיננית.

טעימונת מילולית: "היא מזמינה אותי להיזהר. אני מזמין אותה להישאר".
ועוד אחת, כי זה סיום: "מישהו זרק לי גלגל הצלה ואמר – אהבה זה דבר מדבק".

מזל טוב, ר' יקר!

]]> https://www.timoralessinger.com/%d7%a2%d7%aa-%d7%9c%d7%93%d7%95%d7%90%d7%98/feed/ 8