ליום הולדתה, בחרתי שירי אור. שיר לכל שנה שלה – ובכל אחד מהם טמונה זווית אחרת של האור. ותוך כדי האזנה ברצף – התגלו לי משמעויות משותפות לכל השירים האלה, כולל רמזים מפורשים או נסתרים לאינסוף.

אור / מילים ולחן: נעמי שמר. ביצוע מתוך ההצגה "סימני דרך" בהבימה

בשיר הזה יש סוד. הוא לא רק אור עולץ וצוהל – כפי שמתבטא למשל בביצוע הקלאסי שלו, של שושנה דמארי. יש בו גם אפלולית וגוונים כהים, כולל שמיים מעוננים. הביצוע כאן הוא מתוך ההצגה "סימני דרך" בהבימה, על חיי נעמי שמר, שאוריאת ואני צפינו בה בחופש הגדול.

משפט לקחת: "עוצמת את עיניי אבל השמש היא בפנים".  

אור / מילים, לחן וביצוע: דניאל סאן קריאף

לפעמים יותר מדי אור, זה פחות טוב. כך מתברר מהשיר של דניאל סאן קריאף. ושימו לב איך היא מצטטת את פתיחת השיר הקודם.

משפט לקחת: "אור עולה בבוקר, זה מציף אותך מבפנים".

האור בפנים / מילים, לחן וביצוע: שרון מולדאבי

תהיות פואטיות על רקע עולם כאוטי, עם חסד של תקווה – בשיר הנושא מתוך אלבום הסולו השני של שרון מולדאבי, שיצא לפני 20 שנה בדיוק (2002).

משפט לקחת: "הגלים מנגנים את השיר של הרחם כשאנחנו שוכבים על הגב. מביטים לאינסוף, מחפשים את הנפש, שהלכה לאיבוד בשביל החלב".

כמה אור / מילים מיכה שטרית, לחן: מיכה שטרית ושמעון בוסקילה, ביצוע: בוסקילה וקצת שטרית

עוד שיר שיש בו אהבה, ותקשורת לבבות מלבבת, ובעיקר הבנה שלהיות אנושי זה לא תמיד מכאיב, ופגיעוּת אינה בהכרח חיסרון.

משפט לקחת: "כמה זמן, כמה אור, כמה יש בעולם".

האור שמאיר עליי / מילים ולחן: עידו אגמון, ביצוע: יהודית רביץ

כלת פרס אקו"ם הטרייה (2022) למפעל חיים, שרה בעדינות לופתת על החיים השבריריים האלה עם ספק אמונה – ספק שכנוע עצמי: "כל מה שעצוב עכשיו לא יכאב". הלוואי.

משפט לקחת: "מהי אהבת חיי? האור שמאיר עליי. מהי אהבה בלי תנאי? האור שמאיר עליי".

אור / מילים: זהר תורן, לחן: גל תורן, ביצוע: מרסדס בנד

שיר אהבה יפהפה ושוחר טוב מנקודת מוצא והתכוונות של גבריות אינטליגנטית-רגשית.

משפט לקחת: "בסוף הדרך, כשהולכים עד הסוף בדרך, אז פתאום רואים את האין סוף".

נגני במיתרי האור / מילים: יעקב רוטבליט, לחן וביצוע: חוה אלברשטיין

בקול של חכמת שבט מוארת, המעתירה מניסיונה חוכמה קדמונית, חוה אלברשטיין מעניקה בנדיבות צידה לדרכים ושומעים בקולה את החיוך.

משפט לקחת: "האור שבלבך עושה את חייך שיר".

אור / אליעד נחום מילים ולחן: אליעד נחום וסתיו שמש, ביצוע: אליעד נחום

אהבה כמקור הטוב המוחלט. כל כך פשוט, אבל כה פילאי באופן הלא מובן מאליו שבו היא מתחוללת.

משפט לקחת: "אני רואה בך את התום. את זוהרת כשנגמר לי יום".

אור מן המזרח / מילים, לחן וביצוע: ליאת יצחקי

כשהייתה בכיתה א', אוריאת מחקה את האות ה' מהשאלות בחוברת הלימוד והוסיפה את האות ת'. וכך, השאלה "מה אתה חושב" הפכה תחת ידיה ל"מה את חושבת". השבוע, המורה כבר ביקש ממנה שתספר לכיתה על אדם וחווה מנקודת מבט פמיניסטית. הגיע הזמן שהיא תקשיב (וגם אתן ואתם) לשיר הזה של ליאת יצחקי. באופן שבו הזמן פועל עליה כרגע, חלקים ממנו כנראה יישמעו לה עדיין רחוקים – אבל אני כבר יכולה להריח את התמורות כבר עכשיו.

משפט לקחת: "יום ועוד יום ולא נשאר לך זמן לחלום. ואת בשלך, את לא מוותרת. מפזרת טוב ותמיד זוכרת: שיר ועוד שיר יביאו אל העיר אור בהיר".

אור וירושלים / מילים ולחן: יוסף שריג, ביצוע: הפרברים

איך אפשר בכלל לשורר שירי אור בלי השיר המקסים הזה ששוזר שתי ישויות מוארות – אור וירושלים. ירושלים במלוא יופיה ובלי שום כיעור אקולוגי או פוליטי שנותרים כאן בחוץ באופן פואטי ועקרוני. וכמה הולמת כאן הפריטה של נבל העשור – ביום הולדת עשר.

משפט לקחת: "ראיתי עיר עוטפת אור, והיא עולה בשלל צבעי הקשת. והיא נוגנת בי כנבל העשור".

ואחד לשנה הבאה:

אור יסמינים / מילים: משה בן שאול, לחן: נורית הירש, ביצוע: עירית דותן

שיר מתוק מרוב תום, נושן ושכוח – עם טבע, מעגל דורות אוהב ושובבות. מתנה לכל השוהים באור.

משפט לקחת: "ואור יסמינים ודבש, פריחות עליזות של אביב, ואיזה עולם חדש".

• נותרו (בצער) על רצפת חדר העריכה: על גבול האור / אריק איינשטיין, האור בקצה / אריק איינשטיין אור גדול / אמיר דדון, תן לי ללכת באור / איילה אינגדשט, נישק אותך האור / אילנית, אור  / ישי ריבו ועידן רייכל, ויהי אור / דני ליטני, הרגעים האחרונים של האור / ברי סחרוף ודודו טסה, לראות את האור / אפרת גוש, יום האור / ששי קשת, ומתוק האור בעיניים / ששי קשת – וחפשו את הביצוע שלו עם נאג' חמאדי, אל האור / יזהר כהן ו… אור חבצלות!

"אני מאמין ששנות העשרים של המאה העשרים ואחת יהיו סוערות וחדשניות הרבה יותר משנות השישים של המאה העשרים, ואני רוצה לרקוד במסיבה הזאת", כך מצהיר שרון מולדאבי בספר הביכורים שלו "להלל את החול". היצירה, שיצאה לאור לאחרונה בהוצאת הקיבוץ המאוחד, וזכתה בפרס משרד התרבות לספר ביכורים 2020, היא אוטוביוגרפיה מרשימה בכנותה ובחושפנותה. הוא ממפה בה את מצב התרבות בכישרון הניתוח החד שאפיין אותו עוד כשהיה עיתונאי ברדיו (גלי צה"ל, רדיו ת"א, "מהות החיים") ובפרינט ("חדשות", "ידיעות אחרונות" ו"גלובס") לצד הקריירה שלו כמוזיקאי, בשנות ה-90 כסולן להקת "גן חיות" ובתחילת שנות האלפיים כמוזיקאי עצמאי.

בשנים האחרונות הוא מומחה תוכן וחדשנות בטכנולוגיות מתקדמות, מציאות מדומה (VR  – Virtiual Reality ) ומציאות רבודה- AR )  Augmented Reality  ), וכיום מנהל מיזם חדש בתחומים אלה.

ב-20 בדצמבר הוא ירצה על אינטימיות גלובלית במסגרת פלטפורמה חדשה לחינוך והרצאות גלובליות אונליין, של הגורו-טק ג'ף פולבר, ויהיה הישראלי הראשון שירצה בה  בעברית. "אספר שם על מה שהשתנה בחוויות שיתוף ותוכן במאה השנים האחרונות, ומה יקרה בעשור הקרוב", הוא אומר. הזדמנות מצוינת לדבר איתו על כך גם בהקשר של סיכום השנה במוזיקה העולמית – שיבושים ומהפכות.

אז מה באמת השתנה?

"פעם, הייצור של התוכן היה בידי מעט מאוד אנשים שיצרו תכנים לכולם. היום, לראשונה בהיסטוריה, מיליארדי אנשים הם גם יצרנים, גם משתפים וגם צרכנים של תוכן בו זמנית. מגדל בבל הוא יותר גבוה ויותר מוצק מאי פעם. יש לזה גם השלכות שליליות – כמו פייק ניוז – ויש אנשים שרוצים להרוס את מגדל בבל כמו שטוענים שפעם אלוהים עשה, אבל לשינוי של האופן שבו אנחנו חווים תוכן יש השלכות בכל רובדי החיים. למשל, מוסד הביקורת העיתונאית של התרבות הוא כיום שולי בהשפעתו הצרכנית/פופולרית/מסחרית. במובנים עמוקים יותר של ערך ושל טעם, הסמכות זזה למקומות אחרים, וגם המובן של הסמכות עצמה השתנה מאוד".

יש בכלל סמכות?

"אנחנו מבוזרים. כמו שהביטקויון הוא אידיאולוגיה שלמה מול מטבעות של בנקים מרכזיים, ויש שאלות של ביזור ושליטה בכלכלה, אותו דבר קורה בעולם התוכן. וזו שאלה – מי שולט בתכנים, או מי מכתיב את הנראות, ובתחום של כלכלת תשומת הלב – למי בעצם יש את הכוח. בימי קדם, את כל התוכן ייצרו בעיקר הדתות, ואחרי כך עמים ומדינות, מלכים ואנשים שהכוח היה בידם. היום, יש כאלה שחושבים שמי ששולטים בתוכן זה גוגל ופייסבוק, ויש שחולקים עליהם. בכל מקרה, אני מסתכל על הצדדים החיוביים של זה, של תיראו איזו עוצמה יש לנו, האנשים הפשוטים והקטנים, להיות בכל מקום. הילד בן החמש שלי יכול להחזיק ביד אוצרות ידע ומידע שלא היו בידי גדולי המדענים והמומחים באוניברסיטאות המובילות בעולם לפני מאה שנה".

הוא גם חשוף לשפע של זבל וסחי שמעולם לא הייתה גישה כה קלה אליהם.

"נכון, לכל פלוס יש מינוס, אבל אני נוטה לצדדים החיוביים של זה. בעיניי, חלק מהגאוניות של טיקטוק למשל זה להבין את העובדה שאנחנו בתקופת האפשרויות הבלתי מוגבלות של ייצור תוכן, ויש פה דמוקרטיה מסוג שלא הייתה פה אף פעם במובן הזה. היום כל ילד בסין, בדרום אמריקה, בישראל או בפלסטין, יכול תיאורטית להשפיע על החיים שלנו, וזה מעורר השראה ותקווה" – וכאן החיוך של מולדאבי משתקף מהזום רחב להפליא.

איך לא להיות מאזינים פאסיביים

"זה כל-כך יקר ערך, כשקם אדם שהנשמה שלו פועמת במה שהוא עושה", הוא אמר לי בראיון שערכתי איתו ב-2007, ובדיוק כך הוא מתגלה היום, בת"א שעל סף 2021  – נלהב מהרפתקאות המקצועיות והאישיות של חייו החדשים.

הספר שלך מסתיים בחריקת בלמים מול צומת קריטי. מה התחדש בחייך מאז?

"בספר הגעתי לגיל 50 וניסיתי לסרוק בסיטי או באם.אר,איי את הנפש שלי ולרפא את כל אזורי החולשה. היום, כשאני בן 55 – המיפוי הזה די עזר, ואני מרגיש צעיר יותר מאשר אי פעם, ברוח לפחות, עם חוסן פנימי שלא היכרתי בעבר. השתחררה אצלי הרבה אנרגיה שקודם התבזבזה על הקונפליקטים הפנימיים שלי.

"באינטרואים בפגישות עסקיות אני מספר שבגיל 50 עברתי אירועים משני חיים: הולדת הבן שלי אוֹרי, גילוי ההיחלשות התמידית במיתרי הקול שלי – שבגללה אני כבר לא יכול להופיע כזמר ולהקליט באופן מקצועי, והדבר השלישי הנפלא: שבמקום שאצטרך למצוא את הקול שלי מחדש – בכל המשמעויות של המילה, כולל ייעוד – הציעו לי אז להצטרף לחברה המדהימה ווייבס אודיו Waves Audio)), שנתנו לי את הכלים והראו לי את האופקים של חיי הנוכחיים, שבהם אני מרגיש בר מזל".

כלומר, התגלית שלך שתיארת בספר, שאפשר גם ליהנות מהחיים, לא רק לכאוב אותם, היא כאן בשביל להישאר.

"אני מקווה. כנראה שהבסיס של זה מספיק איתן. 50 שנה חייתי עם קרעים ושבירויות, וכשהמלחמה הפנימית הגיעה לשלב של הסכם אי-לוחמה – אני לא מתיימר להגיד 'שלום' – זה מאפשר להתפנות לדברים כמו להיות הורה יותר טוב, בן זוג יותר טוב, לקחת יותר אחריות ולהיות יותר שאפתן ממה שהייתי אי פעם".

ושרון הישן לפעמים דופק על הדלת?

"כן, ואני מתייחס אליו בסלחנות. למדתי להרגיע אותו. אני כבר הורה יותר טוב של עצמי, וזה חשוב לא רק בהשפעה של זה על ההורות שלי לילד שלי, אלא גם במשמעות המקצועית: אני אוסף סביבי קבוצת אנשים ומתיימר להנהיג אותם, וחלק מהמשמעות של הנהגה זה לדעת להכיל, לטפל ולקדם את האנשים שעובדים איתך. כדי שזה יקרה, אתה צריך להיות מספיק אנושי ומכיל כלפי עצמך".

מולדאבי מתכוון למיזם שהוא מקים בימים אלה, שבו: "אנחנו רוצים לחבר אנשים באמצעות מוזיקה ומשחקיות, ולאפשר לאוהבי מוזיקה, בטכנולוגיה הכי פשוטה, את ההיקשרויות הרגשיות הכי עמוקות".

את שמות שותפיו בפרויקט – שאמור לצאת לאור בשנה הבא – הוא עדיין לא יכול לחשוף בשלב זה, ורק מספר שהם נאספו מתחומי הטכנולוגיה, ההייטק והעסקים – "אנשים מצוינים שכיף לי לקבל מהם השראה".

כמי שהוציא לאור ספר לאחרונה, מה דעתך על העתיד של שוק הספרים?

"קווין קלי בספרו 'הבלתי נמנע' כתב שבעתיד, הדפים של הספרים יהיו חיים. ואז, נניח בספר שלי, כל פעם שאזכיר שיר מסוים, יהיה לינק שיוביל אליו ויאפשר להקשיב לו, וכשאזכיר ספר, אפשר יהיה לקרוא אותו. כולנו נהיה מקושרים ואפשר יהיה להוסיף הערות על הדפים של הספרים. אין לי ספק שזה העתיד של הספרים. המקום של ספרות ככלי להצית את הדמיון, לברוא עולמות ולחלוק מה זה להיות בן אנוש, יישאר תמיד, אבל זה לא הגיוני שהיא תישאר מאובנת וקפואה. בספר שלי, למשל, ייצרתי פלייליסטים בספוטיפיי כדי שאנשים יוכלו במהלך הקריאה לשמוע את כל השירים שאני מתייחס אליהם, ובעתיד אנשים לא יצטרכו פלייליסט אלא הכול יהיה מקושר".

ומה לגבי עתיד המוזיקה? 

"ב-1999, כשיצא נאפסטר עם שיתוף הקבצים החינמי, שוק המוזיקה המוקלטת התכווץ. אנשים הפסיקו לקנות מוזיקה כמוצר פיזי, והתעשייה חטפה את השיבוש המטורף הזה שהקלטות של מוזיקה הפסיקו להיות מוצר שמייצר ערך כלכלי גדול. ואז התעשייה בנתה את עצמה מחדש. ב-2013 התחילה העלייה מחדש של שוק ההקלטות בזכות האון-דימנד סטרימינג, והיום שוק המוזיקה המוקלטת שווה 20 מיליארד דולר. מלבד זה, נוצר מודל כלכלי של הופעות. כלומר, אומן מתחיל להופיע מול עשרה אנשים, אחר כך צומח להופיע מול מאה, ואז אלף, וקומץ של אומנים יכולים להופיע גם מול 100,000. עכשיו, בגלל הקורונה, אנחנו שוב חוטפים את המכה – והפעם בתעשיית ההופעות. השנה המוזיקאים במערב איבדו בממוצע 75% ממקורות ההכנסה שלהם, והמודל הזה של ההופעות כנראה כבר לא יחזור".

גם כשהקורונה כבר לא תפריע?

"ברמה המקומית והאזורית לא תהיה פגיעה – ואלה חדשות מצוינות לשוק המוזיקה הישראלי. אם מדינת ישראל כולה מחוסנת וחיסלנו את הקורונה, ואם נצליח לפקח על מי שנכנס, אז לכאורה הכול יחזור להיות כרגיל. אבל תעשיית המוזיקה העולמית ותעשיית ההופעות בנויה על מודל אחר. עד לפני שנה למשל, כשהפסטיבלים הגדולים בעולם פתחו את הקופות שלהם, אז רכשת כרטיסים וארגנת את הטיסה והשהייה – ועשית את זה! הדבר הזה נגמר, ומי שהולך לסבול מכך זה לא האמנים הקטנים אלא דווקא הגדולים, כי לא משנה אם אתה אריאנה גרנדה או ביונסה או דרייק או הרולינג סטונז. כבר לא תוכל לתכנן שנתיים קדימה לוח זמנים לך ולכמה מאות אנשי צוות שזזים איתך לכל מקום, ואתה מכלכל אותם בכל מקום, ועובד בכל אתר שאתה מגיע אליו עם מאות או אלפי אנשי מקצוע מקומיים. אי אפשר יהיה לתכנן את כל זה מראש – גם כשהרבה אנשים יהיו מחוסנים – כשכל הכלכלה הזו בנויה על לעבור מייבשת לייבשת. יכול להיות שיהיו פסטיבלים או הופעות גדולות במינון מאוד מבוקר, אבל אני לא מכיר שום חברת אמרגנות והפקה, ושום אמן בסדר הגודל הזה שיוכל נניח בעוד שנה, להתחייב לעשות הופעה בעוד שנתיים או שלוש קדימה. כשאתה בסדר גודל של הרולינג סטונז ואד שירן, ומייצר חוויה שאתה צריך למכור מיליונים של כרטיסים כדי שיהיה לך שווה גם להשקיע בבמה וגם לעשות את כל העלויות של מסע גלובלי כזה – אני לא רואה את זה קורה.

"וזה לא רק המוזיקאים. יש אלפים של בעלי מקצוע – תאורנים וסאונדמנים ומנהלי הצגה שבשנה שמסתיימת לא הרוויחו כסף, ואנחנו לא יודעים מה יקרה איתם בשנים הקרובות. ולהבדיל מהאמנים הגדולים שיש להם רזרבות משמעותיות ולא צריך לדאוג להישרדות שלהם – הצוותים שלהם בבעיה רצינית, ולמצוא חלופות לאנשי המקצוע המיומנים האלה, זה גם כן משבר שייקח המון זמן להתגבר עליו. קשה לראות אותנו חוזרים לשגרה שבה האצטדיונים של העולם מלאים, וצריך לייצר את החלופות ולתת פתרונות כלכליים במקום המודלים העסקיים שעד עכשיו נשענו עליהם בתעשיית ההופעות. למי שיצליח לענות על השאלות האלה – תהיה הרבה מאוד עבודה בשנים הקרובות" (צוחק).

לך יש ניחוש?

"קודם כול, המוזיקאים חייבים ללמוד לנהל לעצמם חיים ומערכות יחסים עם הקהל באונליין. זה לא אומר שאדם שהיה רגיל עד היום רק לעמוד על הבמה ולשיר, ולא לדבר בין השירים – פתאום צריך להפוך לפטפטן בטוויטר או לייצר המון תוכן בטיקטוק, אבל כן צריך לחשוב איך לגדל את הקהל שלך ואיך לתקשר איתו ולבנות איתו סוג של אינטימיות שלא בהכרח תהיה לך מולו על הבמה – כי לא בטוח שתהיה בכלל על הבמה, וגם אם כן – כמה יבואו לראות אותך. וזה לא משנה עם אתה ראפר בן 17, דיג'אית בת 30, להקת רוק בת 50 או זמר פולק בן 70".

אז מה עושים?

"אחד מהתחומים שצברו תאוצה בשנה האחרונה זה כל מיני פתרונות ללייף סטרימינג, שמערבבים  טכנולוגיות ואפשרויות תוכן. אנחנו עוד לא בפתרון משביע רצון, וזה לא באמת תחליף להופעה חיה. כמו שקולנוע זה לא בהכרח תיאטרון מצולם, וטלוויזיה זה לא רדיו מצולם, אז גם לייף סטרימינג של מוזיקה לא יכול להיות העתקה של דברים שמוזיקאים עושים על במה, ואתה רק מצלם אותם. צריך להמציא פורמטים חדשים של תכנים, עניין, גירוי ואינטראקטיביות, ויש חברות שעושות עבודה מדהימה בתחום הזה. למשל, מלודי VR, שבעזרת טכנולוגיות משוכללות ב- VR  ( Virtiual Reality – מציאות מדומיינת)  את לא תהיי אחת מ-20 אלף אנשים למשל בהופעה במדיסון סקוור גארדן, אלא מהבית שלך, ברגע אחד תעמדי ליד המתופף וברגע אחר מתחת לבמה לרגלי הגיטריסט, ויהיו לך עשרות נקודות מבט ואודיו. החברות האלה אומרות לאומנים: נהדר, מכרת 20 אלף כרטיסים ב-200 דולר כל אחד במדיסון סקוור גרדן, וזה פנטסטי, אבל מאותה הופעה אנחנו נמכור לך 2 מיליון כרטיסים ב-10 דולר כל אחד ב-VR. כך גם חברה בשם ווייב (לא להתבלבל עם חברת ווייבס הישראלית שהייתי חלק ממנה) שמאז הקורונה גייסו השקעות מטורפות. הם הבינו שבגלל שה- VR עדיין לא הפך למיינסטרים, הם צריכים לספק חוויות וירטואליות שיגיעו לכל מסך – סמרטפון, לפטופ וטלוויזיה.

"גם בתחום של גיימינג ומוזיקה קורים דברים נפלאים, כמו הראפר טראוויס סקוט שהופיע בפורטנייט ו-13 מיליון אנשים ראו אותו בלייב, שלא לדבר על צפיות מאוחרות יותר. ויש את המטאוורס (Metaverse)  – סך כל העולמות הדיגיטליים מחוברים, שלא ברור אם גם המציאות תתמזג לתוכו, או שהוא יתמזג אליה, לגמרי או חלקית. חיינו נבלעים יותר ויותר בתוך צורות קיום דיגיטליות, וההפרדה בין המציאות לבין המציאות הדיגיטלית תלך ותפחת. העשור שמתחיל עכשיו יהיה הכי מדהים תרבותית מאז שנות ה-60 של המאה הקודמת בזכות קפיצת הדרך הטכנולוגית".

מה עוד?

"אנליסטים בתעשיית המוזיקה מבינים שאמנים יצטרכו לייצר מקורות הכנסה לא רק מהאזנות של אנשים אלא כתוצאה ממעורבות יותר עמוקה של מי שמאזין להם. לדוגמה, זאת שערורייה שאני אוהב את הביטלס, ומה שאני יכול לעשות עם האהבה שלי להם ב-2021 זה בדיוק מה שעשיתי איתה ב-1975 כילד עם ונילים, ב-1985 כשדרן רדיו עם דיסקים, ובשנת 2000 בנאפסטר, והיום בספוטיפיי. כלומר, אני בסך הכול מאזין פאסיבי, ובמוזיקה זה כבר לא ייתכן. אם אתה בעלים של תוכן כמו ביטלס אז תחשוב איך מנגישים אותו ואיך גורמים לו לסקרן אנשים ולהפעיל אותם לא רק בתור מאזינים או צופים פאסיביים.

"תעשיית המוזיקה צריכה למצוא את הדרך להוריד חסמים ולאפשר לאנשים לייצר כמה שיותר תוכן שלהם שנסמך על התכנים של המוזיקאים, ומבלי לחבל ליוצרים בערך של המותג או לפגוע בזכויותיהם. אלו סוגיות מאוד מורכבות, אבל על אחת כמה וכמה היום, בעידן שאין בו הופעות חיות – הדרך תצטרך להתקצר. כמו שהצליחו למצוא חיסונים בטווחי זמן שלא היינו משערים אותם לפני עשר ועשרים שנה, אז האתגר של תעשיית המוזיקה היום זה לבוא עם הפתרונות עכשיו. אנשים שעשו את המוזיקה שגדלנו עליה, צריכים לחשוב על פורמטים חדשים שבהם יוכלו לפגוש את האמנות שלהם, כי היא מדהימה, וכמו שהתרבות מהדורות הקודמים עברה אלינו, ככה התרבות של הדור שלנו צריכה לעבור לדורות הבאים.

"היום אם אני ילד בן 15 שאוהב ליצור מוזיקה, אז אני יכול ליצור מוזיקה שלא בהכרח תהיה מתאימה לקול שלי ולקוד הגנטי התרבותי שלי. אני יכול ליצור שיר בתור מישהי בת 15 או בתור מישהי בת 80 – ולהיות באינסוף זהויות בלתי מוגבלות. בעולמות המסחר והאופנה זה כבר נהוג שיש אווטארים ויש יצורים ב- VR שמחליפים דמויות אמיתיות. במוזיקה זה ייקח יותר שנים, ובמקום לנהל קריירה של בן אדם אחד, תוכל לנהל חמש קריירות במקביל. מי אמר שאתה צריך להיות הבן אדם על הבמה שהוא המתווך של היצירה שלו לקהל? כמו שסופרים יכולים לכתוב הרבה דמויות בהרבה קולות וזהויות, אז גם מוזיקאים יוכלו לעשות כאלה דברים. יש מוזיקאי ממוצא איראני בשם Ash Koosha, שהמציא את ההרכב אוקסומן – יצירה של בינה מלאכותית, ולכל אחד מחברי הלהקה המדומיינים יש קריירות סולו; ויש גם להקת בנות קוריאנית, שחצי ממנה בנות אמיתיות וחצי דמויות וירטואליות – זה בעצם ההרכב המעורב הראשון בעולם. בקיצור, כיף גדול."

  פורסם בגלובס ב-18.12.2020

"בן אדמה", אנסמבל שם-טוב לוי ("התו השמיני")

שם-טוב לוי והאנסמבל הנפלא שלו חוזרים, שלוש שנים אחרי "תחנות רוח", ומביאים איתם את "בן אדמה" – אלבום שבו עולמות שונים ממשיכים להשתלב זה בזה: ביאליק לצד ר' יהודה הלוי, אינסטרומנטליות ועושר מילולי, מודרניות ומסורתיות, מוזיקה ערבית וטנגו ארגנטינאי עם אתניות ספוגה בג'אז. הכל מתארגן בחותם המקורי, היצירתי, המורכב והעמוק של שם-טוב לוי.

כל אחד מהמוזיקאים, שגם משמשים כמקהלה, מעניק ליצירה את שירתו ואת נגינתו הייחודית: צור בן זאב בקונטרבס, גדי בן אלישע בגיטרות, שרלי סבח בעוּד, גרשון ויסרפירר בעוד, בריטון וג'ומבוש, נעם חן בכלי הקשה ושם-טוב לוי בחליל ובפסנתר המפורסמים שלו. חלק מהרצועות יפהפיות וכל השאר – מקסימות.

"אותו רקיע, משירי שמשון חלפי" ("הד ארצי")

"כי טוב יותר שיר לֵזַמֵר" – היטיב לסכם המשורר שמשון חלפי בשיר "היינו פה היינו שם" של להקת הנח"ל. השיר, ביחד עם עשרות שירים נוספים, ישנים וחדשים, מופיעים באלבום הכפול "אותו רקיע – משירי שמשון חלפי".

לצד שירים נודעים בביצוע אושיות זמר ישראלי כמו שמעון ישראלי ("שיר הלחם"), אריק איינשטיין ("אביב"), סוזן ופרן ("לאן מובילות הדרכים"), עפרה פוקס ("איזה בוקר של זהב") ואסתר עופרים ("סתיו"), משתתפים מוזיקאים עדכניים כמו שלומי שבן (בשיר "ללכת") ומרינה מקסימיליאן בלומין (בשירים "לאן נוסע הענן" ו"למה רץ הנהר"), שיצרו לחנים חדשים למילים של חלפי, וגם יוצרים פחות ידועים אך לא פחות מוכשרים, כמו דרור בן יעקב, שהלחין את השיר "כמו כדור", ואבינועם לסרי, שהלחין את "וייקח הבורא".

עטיפת האלבום 

מפעים לגלות איך שיר אחד בשם "שיר בלי שם" מוליד שני שירים, כל אחד יפה באופן אחר, שהלחינו מוזיקאים שונים – יסמין אבן ושרון מולדאבי. תענוג נוסף בהאזנה לאלבום הוא לשמוע את שמשון חלפי קורא בקולו חלק מהשירים, בעיקר בדיסק השני שבו קוראים משיריו גם השחקנית חנה מרון והמשוררת רחל חלפי, בתו של שמשון, שערכה והפיקה את האלבום עם בועז הראל, וגם הוסיפה הקדמה מחכימה ומושקעת.

"שלושים ושלוש", עלמה זהר ("התו השמיני")

זהו רק אלבומה השני, ורק שנתיים היא בתודעה. ובכל זאת, עלמה זהר ראויה להיות כבר חלק ממחזור הדם של הזמר הישראלי. במקוריותה, בדעתנותה, בלחניה היפים ובכתיבתה הטובה, בתודעתה הישראלית והיהודית ובזיקתה החברתית והאקולוגית – היא מגישה שירים מרתקים באלבומה "שלושים ושלוש".

צבע קולה הייחודי של העלמה התעדן והתמתן מאז אלבומה הקודם, והיא שרה בשלווה גם על נושאים לא קלים, ויוצרת בכך ניגוד מעניין. אל תחמיצו את "אוניות", הדואט היפהפה שלה עם גבע אלון,

"יהודית ויעקב – שירים מהבית", יהודית ויעקב רביץ ("הליקון")

אח גדול מלווה בעדינות בגיטרה את אחותו הקטנה ששרה שירים ישראלים שקטים. זהו, אין יותר, אבל זה הרבה כשמדובר ביוצרים כה מוזיקליים.

יהודית רביץ ואחיה, יעקב רביץ, מגישים במתיקות מינימליסטית שירים מהבית שלהם ושלנו – קלאסיקות ישראליות באווירה של שישי בצהריים כמו "אתם זוכרים את השירים", "פרח הלילך", "תפוח חינני", "שני שושנים" ו"הו ארצי מולדתי".

מושלם להקשיב לאלבום בשעות החסד של בין סיום השנה הנוכחית לתחילת השנה החדשה. יהודית רביץ שרה את השירים, אבל לא כזמרת, אלא כמישהי ששרה לתומה, להנאתה, בלי לפאר את קולה. אפילו את "אור" המוחצן, שמזוהה עם העוצמה הווקאלית של שושנה דמארי, רביץ שרה במתינות, שמדגישה את הרוך שמסתתר בו. יעקב מפציע בקולו הנעים רק בשיר אחד – "לפנות ערב", וחבל. כשתקשיבו להם תזהו פתאום קול נוסף, מוכר להפליא, שהצטרף אליהם – הקול שלכם.

"קול וחומר", אושיק לוי ("High Fidelity")

איזה אומץ. אושיק לוי התחבר לקלאסיקות רוק ישראלי, כמו "חור בלבנה" של "רוקפור" ו"איש בלי נצח" של "החברים של נטשה", אבל הוא לא בחר בדרך הקלה. לכאורה, היה מתבקש שילביש על השירים בקלילות את קולו החם, המזוהה עם שירים כמו "חוזה לך ברח" ו"זה מכבר".

למעשה, הוא בוחר בשירים קודרים ומרשה לקולו להישמע צרוד ופגיע כשהוא שר אותם באיטיות אפלה. ויש גם את השיר "לישון", רמיקס של הלהיט שלוי שר במקור. על רצועת השירה המקורית שלו, שנשמעת ממרחק, מולבש הפעם קולו הנוכחי בעיוות אלקטרוני מכוון, שמדגיש את הגוונים המדכדכים: "לא רוצה חומר, לא רוצה רוח, אין לי סבלנות… פשוט נשבר לי, הסוס נגמר לי" (מילים: מאיר אריאל).

האלבום, בניהולו ובהפקתו המוזיקלית של זיו ריינר, הוא פסקול אידיאלי לימי חשבון הנפש של טרום יום כיפור עם טקסטים הולמים כמו "למעלה, גבוה, יש מי ששומע צעקה של איש קטן / על הארץ, למטה, איש בלי נצח ששכחת מבקש רק עוד קצת זמן" (מילים: מיכה שטרית).

תזכורת לנבחרת

והנה היוצרים שאת אלבומיהם שיבחנו לאורך השנה היוצאת: שי גבסו, דני סנדרסון, דניאלה ספקטור, מתי כספי, "הדג נחש", שאול בסר, "הקרקס של דולי", קובי אוז, חוה אלברשטיין, יהודה פוליקר, שפי ישי, תומר בן אפרים, אודי דוידי, "קיצו", גבריאל בלחסן, עמיר בניון ויהודה מסס, רוקפור, ארז לב ארי, אריאל הורוביץ, סיון שביט, שלמה בר, ישי קיצ'לס, אפרת גוש, "ג'ירפות", יעל קראוס, אורן ברזילי ו"אדיר והילדות".

פורסם ב-ynet ב-6.9.2010

נועה בביוף, זמרת אינדי-פולק מוערכת, הצטרפה ברגע האחרון. דויד פרץ ומתן נויפלד המארגנים (בשיתוף עם אוניברסיטת בן גוריון ומכללת ספיר) הזמינו רק אומנים ששרים בעברית, ובביוף שרה בעיקר באנגלית. "לפני כמה שנים הלחנתי פסוקים מספר קוהלת", היא מספרת תוך כדי הנסיעה. "זה היה בתקופה קשה שנהרגו חיילים בעזה". כמה שעות אחר כך, באולם של קיבוץ דורות, היא תשיר בקולה הזך: "אין כל חדש תחת השמש… כל הדברים יגעים". לפני כמה שנים, מישהו בקיבוץ בארי שבעוטף עזה, גרם לה להבין שהיא בעצם מוזיקאית.

ברבע לשמונה, עם כניסתם של המוזיקאים מתל אביב, האולם הרחב אך הצחיח מתמלא בהדרגה כמעט לגמרי. נסים קלדרון המנחה מזמין את דן תורן. הוא מנגן ושר בהתלהבות, שמלובה בהתלהבות הקהל. לבסוף הוא שר את "פלוגה בקו" של מאיר אריאל, שמספר על ילדה קטנה מהגליל. "גליל, דרום, מה זה משנה"? תוהה תורן. "רק בעינינו יש הבדל. אצל אלה שרוצים להרוג אותנו זה אותו דבר".

שלומי שבן והפסנתר משמיעים להיטים משני אלבומיו, ואחריו נעם רותם, שחותם בשיר הנושא המתבקש של אלבומו החדש, "עזרה בדרך". וכך מוזיקאי אחרי מוזיקאי. מעוטי ציוד ומרובים בכל הדרוש להם בתמציתיות – אהבה קשובה. משלבים מקצוענות ואכפתיות מול קהל רעב למוזיקה שלהם.

שרון מולדאבי אומר שזאת "זכות להיות כאן היום". הוא היה אמור להופיע במכללת ספיר הקרובה בשבוע שבו נהרג בה הסטודנט רוני יחיא. אחרי ששר "אנחנו בשיא כשאנחנו נופלים", הוא מזמין את דויד פרץ, שמצטרף אליו בגיטרה ובמפוחית ללהיט מימי להקת "גן חיות", "ירח כחול". במקום "ישמור על כל האנשים – החזקים, החלשים" הוא שר: "היהודים והשכנים". ואז הם מבצעים את "כנפיים" באופן שמדגיש את החיבוק שבשיר. "אני מקווה", הוא אומר אחרי ששר את "בבית", "שכל אחד ירגיש ביטחון בבית שלו".

הראפ של "סגול 59" מרקיד את הקהל למרגלות הבמה עם המילים מהשיר "יום יפה" – "הפלסטינים הכריזו על שלום כולל".

דויד פרץ ולהקתו: נדב אזולאי, כוכב בפני עצמו, שכאן הוא על תקן גיטריסט ואקורדיוניסט, דויד חמד הבסיסט וגיל נמט המתופף, שרים שירים עם שמות כמו "באר שבע", "בדרך לירוחם" ו"ארץ הקסאם". אחר כך רונה קינן, שמתקבלת בחום המנוגד לשם השיר שלה "בתוך אגם קפוא". "איזה כיף להיות כאן", היא אומרת, מזמינה גם היא את פרץ, והגיטרות שלהם מצמררות זו את זו בשיר "מיהו המיילל ברוח". "אני שמחה שיצא לי להצטרף למיזם הצנוע והנעים הזה", היא אומרת. בשיר הבא, "מבול", ערן צור מפתיע ומצטרף, ואיתו נמט המתופף, פרץ ואיתי בלטר – מוזיקאי תל אביבי שהקליט את אלבומו החדש באולפן של פרץ ואזולאי בבאר שבע. בלטר מלווה בפסנתר את החבורה האנרגטית ששרה "הוא והיא". משם ממשיך צור לשיר "על קו העימות" שהלחין למילים של ענבל פרלמוטר: "על קו העימות, לאורכו של התפר, בור ועם הארץ פוגש את פוץ ועם הספר… נלחמים שוב ושוב, אדמה זה חשוב"…  נמט ובלטר מגויסים מחדש כדי ללוות באופן מרעיד את "חייל של שוקולד" של חנוך לוין.  ואחר כך: "קרבות תרנגולים" ו"לילות של ירח מלא" עם השיא האנרגטי: "יש לנו אהבה היית מאמינה".

מוזיקה במיטבה. שיאים מחשמלים כאלה הם ההצדקה לקיומה. על הבמה ולמרגלותיה אנשים נוכחים ברגעים נשגבים. עוד מעט יצאו משם המוזיקאים מתנשפים ומחייכים. מזינים וניזונים. חווים את התודות כמעניקים וכמקבלים.

להקת פונץ' מפעימה עם "אל תפחד" של אהוד בנאי ועוברת ל"הקומוניסט" הרוקנרולי. "לי אין דרך ליסוג עכשיו ולי אין שום פיתרון עכשיו", הם שרים את השיר שמסתיים בשאלה "מה נשאר לך פה"?. אמש, קרוב לחצות, לחבורה שעל הבמה לא היו תשובות, והם התנחמו בספקות שב"נשל הנחש" של מאיר אריאל בביצוע משותף. פינו מקום זה לזה לקטעי סולו והתאחדו עם עצמם ועם הקהל, שקיבל מהם מוזיקה מזוקקת, משודרגת בדאגה לשלומם.

פורסם ב"גלובס" ב-10.3.08   

כברת דרך משמעותית עבר שרון מולדאבי מאז התערטלותו הפיזית בשנות התשעים, כסולן הכריזמתי של להקת "גן חיות", ועד להתפשטות הנפשית באלבום הסולו השלישי שלו, "אל תפחד". באמצע היו האלבומים "שרון מולדאבי" ו"האור בפנים", שגם בהם גידל טקסטים רגישים על מצע מנגינות יפות, אבל כאן הוא מביא לשיא את היכולת הזו, ובכך הופך את "אל תפחד" לאלבומו האישי ביותר.

הדבר מתבטא ביכולתו לתמצת את מפת הנפש שלו באמצעות הגדרות עצמיות כמו "קשוח בחוץ, שקוף מבפנים" ("פינג פונג") או תיאורים פוצעניים כמו "הילדים בועטים בבטן מכתימים אותי בדם" ("אל תפחד"), שמהדהד את "יונתן" של יונה וולך. וזה בולט באופן המושלם שבו המנגינה, הנגינה והשירה משקפות אצלו את המילים, למשל בשיר המצמרר "ילד מפלסטיק", שבו הבוזוקי והגיטרה החשמלית של יהודה פוליקר ממחישים בעדינות רגישה את המילים הלופתניות ("אתה הילד שהביאו למלא את החורים השחורים בתוכם"). דוגמה נוספת (מתוך רבות) להתמזגות השלמה בין התכנים לבין ההגשה מתרחשת ב"שיר לילדים", שבו מתוך גבהי הקול העליונים ביותר שבפזמון, מולדאבי מחלץ את הסיפור על הסבא ש"כותב בעלים של חייו" את "שיר המצוף מאינסוף אל החוף".

מולדאבי משתמש בכישורי הכתיבה וההתבוננות שלו, שאותם הוא מלטש על בסיס קבוע בעבודתו כמבקר מוזיקה, כדי לנסח היטב דקויות של מצבים. המוזיקליות שלו ממחישה אותם בלחנים נעימים שנכנסים לנפש על מנת לשקוע בה. התוצאה היא שירים מצוינים ברובם, וגם בחלשים יותר כמו "הזמן שלנו" או "מכור לגמילה", שבו הרוק פחות משכנע בשירה המעט לא טבעית, ישנן הברקות מילוליות ("מי מעשן את הסיגרייה שלי מתוכי") ומצלוליות (חזרה על ההברה "לה" – הילה, תהילה, מחלה, מילה, צלילה, תקלה וכו') שמפצות על כך.

בכלל, מולדאבי מיומן בהימנעות ממתקתקות מחניפה. כך, למשל, בשיר הנושא (עם המשאלה מפעילת הקודים הנשיים "ואולי תאמצי אותי"), שהפזמון היה עלול לדרדרו ל"שיר עידוד" קלאסי בקיטשיותו, אלמלא ניקב אותו בספקות שחותרות תחתיו – "הו, מתי אני אאמין בזה".

נושאי הכתיבה של מולדאבי מעניינים ומקוריים. למשל, השיר "פינג פונג", שבו הוא מדמה את עצמו לכדור ("אני לא נקשר לידיים שבי משחקות, עובר במכות מנצחים, מפסידים ופרידות") ושיר אהבה לנשמה שלו ("הנשמה שלי"), בשתי גרסאות. בשנייה ("נשמה אקוסטית"), שחותמת את האלבום הוא מתפשט מכלים ומאפקטים ונשבר בנסיקתו העירומה לגובהי קולו. מולדאבי תמיד היה זמר מעולה, והוא ממשיך לשכלל את הגשתו. הפעם הצליח להטביע בקולו קשת שלמה של גווני גבריות – מהקשוחים והמחוספסים ועד הרכים והעדינים.

"אל תפחד" הוקלט, הופק ועובד בבאר שבע על ידי המוזיקאים המוכשרים דויד פרץ ונדב אזולאי, שגם תרמו לאלבום בנגינתם בכל הכלים (מלבד ב"ילד מפלסטיק", כאמור). הצליל שיצרו תומך בשירים ומבליט אותם, כל שיר בהתאם לצרכיו  – מהחום של האקורדיאון והקולות (של חמי רודנר ושלי שנדר-מהרי) ב"העיניים של אמא", למשל, ועד לקור החשמלי המנוכר בשיר "בורחים". פרץ גם השאיל למולדאבי את שירו "ניסיתי ונכשלתי", שנלקח הפעם לאזורים של חוסן ואופטימיות שנעדרים מהמקור. ובעצם, העוצמה הזו נוכחת בכל השירים, ואף מתגברת כאשר מולדאבי מפגיש אותה עם פגיעותו. לכן האלבום כה מרגש.

פורסם ב-ynet ב-06.02.08

המופע ייצג בכבוד משועשע את המרכיבים הבולטים שאפיינו את מוהר: התל אביביות שלו, פריז, הפועל תל אביב וכמובן אהבה – על קשת מצבי הצבירה שלה. עידן אלתרמן, שהנחה בחן לא פורמלי, הקריא בין שיר לשיר קטעים שכתב מוהר בטורו הנודע "מהנעשה בעירנו", שנתן לעיתון "העיר" את טעמו בימים שעוד היה לו טעם. ובין המילים הכתובות נכחו המילים המושרות והזמרים ששרו אותם, תמהיל מוצלח ששילב דורות של מוזיקאים איכותיים בשלבים שונים של פרסום. היו שם הברקות יצירתיות בבחירה המגוונת של השירים ובביצועים ההשראתיים רוב הזמן. וכך, יהלי סובול שר את "אמרו לו" – שיר האהבה להפועל תל אביב בכובד ראש מחויך לבוש חולצה אדומה וגאה בניצחונה האחרון. נועם רותם ודויד פרץ ריגשו בשיר "אחכה" והפתיעו עם שיר הפתיחה של "רחוב סומסום", שגם אותו כתב עלי מוהר.

ולעיתים החידוש נבע מההחלפה של הביצועים המזוהים בחדשים. דנה בקר מלהקת פונץ', נתנה זווית נשית עוצמתית ל"שטח ההפקר" הכה גברי בגידיגוביותו. שרון מולדאבי הכאיב עם "יורם" במתינות שקטה. אלון אולארצ'יק הגיש את "עדן" הרומנטי בנונשלנטיות חייכנית. שלומי שבן שר עם רוני אלטר את "שוב ושוב" המפעים, עם המילים שניסו להשיב את בוראן: "והרגע היה כה מוכר, ונצחי וצעיר ואהוב. וכאילו דבר לא חזר על עצמו. שוב ושוב ושוב ושוב".

עידן אלתרמן שר ב"אימהות גברית" את "אם יוולד לי ילד" ביחד עם אוהד בן אבי, ששר גם את "דואט" הטעון עם אלינור אהרון. אוהד חיטמן שר את "שיעור מולדת" ו"שכשנבוא". והיתה מרינה מקסימיליאן בלומין, קטגוריה בפני עצמה – במרחביה השירתיים לגובה ולעומק, ששרה את "שוב היא כאן" ואת "ראה". "הבט וראה אותי", היא שרה, "הנה אני מולך. השיר הזה שלך".

ועלי מוהר כמו הנהן בחוסר גופו אך ברוחב הוויתו שגדשה את המקום. ונכסי המילים שלו שמילאו את האוויר בנגישותם, העצימו את חסרונו.

מופע לזכרו של עלי מוהר, תיאטרון תמונע, יום שישי, 30.11.07, שעה 14.00 

יוזמה ועריכה: איילת מוהר. מנהל אומנותי: בועז כהן. מפיקה בפועל: מיכל שגיב. ייעוץ: יוני רכטר

פורסם ב-ynet ב-1.12.07 

ככה בעצם הוא חוֹוה מוזיקה – "מתוך התחושה של לחיות בתוך צלילים ולהתמזג איתם. ברור שאפשר לנסות להבין מה שאני שומע וכל זה, אבל ההקשבה הכי עמוקה היא מהמקום של להיות בתוך הצלילים עצמם. כמעט להעלם ולהיות צליל, או כלי נגינה, ושכולם ינגנו עלי. אני חי מוזיקה מתוך הרצון שלי להיבלע ובסופו של דבר להיות תדר, צליל. לשייט ככה".

בימים אלה מולדאבי משייט בטריטוריה הסמיכה של אלבום חדש בשלביו הסופיים. מתכונן למפגש המחודש עם הקהל, שבמשך השנים הכיר אותו במצבי צבירה משתנים: בלהקת "גן חיות" המצליחה בשנות התשעים, שבה תפקד כסולן כריזמתי כלפי חוץ ואדם חלש מבפנים – כפי שהוא מגדיר את עצמו בהמשך הראיון. אחר כך יצאו אלבומי הסולו שלו. בראשון, הוא הצליח לרגש המונים בשיר "כנפיים" ("לנעמי יש"…). אחר כך בא האלבום "האור בפנים" בהפקת חמי רודנר, ובאוקטובר הקרוב אמור לצאת השיר הראשון מאלבומו הנוכחי, שהופק באולפן הבאר-שבעי של דויד פרץ ונדב אזולאי. "כתבתי המון שירים לאלבום הנוכחי", הוא מספר, "אבל לקח לי כמה שנים עד שהבנתי מי הדמויות שצריכות לאכלס אותו, באיזה שפה הן מדברות, מה העולם שם".
במקביל יש לו קריירה עיתונאית מוערכת – כתבות וביקורות מוזיקה – בעיתון חדשות המנוח, בידיעות אחרונות וכיום בעיתון גלובס. וברקורד הרדיופוני שלו גם עריכה מוזיקלית משפיעה של תוכנית הרדיו "הפסקת עשר" בגלי צה"ל, בהגשתה של מיכל ניב ז"ל בשנות השמונים.

 "אנחנו מחפשים במוזיקה סימן לחיים"

בביתו הנעים בתל אביב, מנווט בשלווה בין כל הספרים, הדיסקים, הפסנתר, הדגים והחתולה, מולדאבי מדבר על התמורות שחלו במוזיקה המודרנית. "אנחנו בתקופת מעבר מהתפקוד של הדבר הזה – שנקרא תעשיית המוזיקה או תרבות הפופ במחצית השנייה של המאה העשרים – למשהו חדש. ולא רק מבחינה טכנולוגית ומסחרית", הוא מסביר. "הולך לקרות כנראה שינוי של התפקיד והמעמד של האומן בחברה. השוק היום הוא הרבה יותר מבוזר, מפולח וממוקד מאיך שהיה אי פעם בהיסטוריה, ולכן כבר לא קמים כמעט אומנים חדשים מאחדים. בעיניי היחידה שיכולה לאחד היא אומנית בשם איימי ויינהאוס, שאני מת עליה גם בגלל שהיא עוקפת את הבולשיט של קטגוריות ופילוחים ל'מוזיקה לאנשים מגיל כזה וכזה', 'מוזיקה לאנשים שמתלבשים ככה וככה' ו'מוזיקה לאנשים שמגדירים את עצמם ככה'. היא יכולה לדבר אל כולם – לכל הגילאים ומכל הטעמים וההעדפות, וזה דבר שכמעט ולא קורה".

מה מיוחד בה?           

"מעבר לעובדה שהיא שרה נהדר עם מילים נפלאות, לחנים מצוינים והפקה טובה – היא באה ממקום עמוק וטהור וכותבת באופן אמיתי. מזכירה לאנשים איך מוזיקה יכולה להיות כשאין בה בולשיט. אנשים הרי צורכים מוזיקה מהרבה סיבות, אבל לדעתי הדבר הכי גדול שאנחנו מחפשים במוזיקה הוא סימן לחיים. אנחנו צריכים רטט – באוויר, באיזה גל בים או בלב, בבטן, במוח, ברגליים, בתחת או באברי המין – סימן לנוכחות קיום של אדם בעולם הזה. וזה לא משנה אם מדובר בשיר כמו 'לה פריק' של 'שיק', ב'דנסינג קווין' של 'אבבא' או בשיר של לו ריד, של קורט קוביין או של 'פאבליק אנמי'… לא משנה אם זה שמח או עצוב, אם זאת מחאה או קריאה לאחדות, אם זה ממורמר או נדיב – כל הקשת, אבל ש'זה' יהיה שם. ואיימי וויינהאוס לגמרי שמה. והיא עושה פופ. ורוב האנשים שעושים פופ מנסים למכור משהו, וגם רוב האנשים שעושים מוזיקה שהיא כאילו לא פופ – רוצים להיות מסחריים בדרכם. אלטרנטיבה היא בסך הכל עוד הגדרה שיווקית. ואיימי ויינהאוס לא מתעסקת בזה".

אתה אומר בעצם שכל העניין זה שיוצר יהיה – הוא.

"נכון, בנוסף לכישרון, מזל, אינטליגנציה רגשית ולהיות מפותח. נורא חשוב להיות אתה, כי החברה מהנדסת אותנו לא להיות אנחנו. לכן זה כל כך יקר ערך, כשקם אדם שהנשמה שלו פועמת במה שהוא עושה. כי אם היינו גדלים בחברה שמעודדת צמיחה אישית והתבוננות פנימה  – אז כולם היו עושים מוזיקה כזאת, ואולי זה היה פחות נדיר. אולי היינו מחפשים אז באומנות דווקא סדר ומשמעת. אבל היום, דווקא להקות של אמ טי וי 2, שמציגות את עצמן כמשהו נורא פרוע או אומני היפ הופ שלכאורה נורא פרועים או זמרי פופ שכאילו נורא סקסיים ומרדניים – הם כולם מתוכננים, ממושטרים ומוקפדים".

"אני אשבור קירות לבד"

 
מולדאבי משקיף בשוויון נפש על האופן המצליח שבו משווקים בישראל בידור במסווה מוזיקה.  "זה סוג של שעשועון, ואני לא צרכן של שעשועונים", הוא אומר על "כוכב נולד". "התוכנית לא מקוממת אותי כי היא לא מפעילה אצלי כלום. זה שואוביזנס, ותמיד בשואוביזנס יש אלמנטים קירקסיים ותחרותיים. אני לא מבין אנשים שכוכב נולד מעצבן אותם, כי מה אתם רוצים? אני למשל אוהב חומוס ולא אוכל סושי, ויש לי חברים שאוהבים סושי. אז אני לא מתעצבן כשהסושי יותר טוב או פחות טוב. ואני לא חושב שתעשיית הסושי ותעשיית החומוס מתחרות אחת בשנייה. ובאותה מידה אני לא מרגיש שכוכב נולד מעליבה אותי, מחבלת בי או גוזלת ממני משהו"…

היא כן.

"איך"?

בזה שהיא משתלטת על התרבות. אנשים שרגילים לצרוך את המוזיקה שלהם דרך הרדיו והטלוויזיה לא יודעים שקיימת מוזיקה אחרת, למשל המוזיקה שלך. ייתכן שהיו אוהבים אותה, אבל הם בכלל לא מודעים לקיומה.

"הכוכב הכי גדול שיצא מכוכב נולד זאת נינט, והיא הוציאה תקליט שמכר עשרים אלף עותקים? בואי נגיד שארבעים אלף. כמה 'אלג'יר' מכרו? קרוב לעשרים אלף לדעתי. ושני התקליטים האלה יצאו יחסית בסמוך. בואי נגיד ש'אלג'יר' הצליחו למכור חצי מנינט. סבבה. אז מצד אחד נינט היא אדם שנורא חשוב בחיים של הרבה אנשים במדינה הזאת, ונגיד שארבעים אלף איש טרחו לקנות את התקליט שלה. ו'אלג'יר' כאומנים תופסים נפח פחות מרכזי בשדה התקשורתי או החברתי המרכזי של המדינה הזאת, ובכל זאת הצליחו למכור לא הרבה פחות ממנה… אז נשאלת השאלה אם 'הכצעקתה'"?!

אבל כמה אלג'יר יש?             

"כן, אבל זה אומר שיש תקווה, וחוץ מזה, יש אנשים שמושמעים המון בפלייליסט, ואני לא רואה שהם מביאים קהל להופעות או מוכרים תקליטים. ויש אומנים שמצליחים לקיים קהילה של אנשים שתומכים בהם ושמצליחים ליצור גם אם הם לא בפלייליסט".

בכלל, מולדאבי לא מבין את סלידתם של מוזיקאים מהתופעות האלה. "אם אתה מוזיקאי וחושב שיש לך מה לתת לאנשים, אבל סתום לך הצינור שדרכו תגיע אליהם – אז האחריות שלך היא למצוא את הצינור שבו תיכנס", הוא אומר. "לא נתנו לך את המפתחות לדלת? סליחה! אתה זה שמתנגד לדלת הזאת וטוען שזאת לא הדרך שלך, אז על מה אנשים בוכים?! הם רוצים לעשות מוזיקה אחרת ממה שמשמיעים היום, ומצד שני מתבכיינים על זה שבמקומות האלה לא מקבלים אותם?! כאילו, תחליט! נניח שהייתי מתחתן עם מישהי בגלל שהיא עשירה, זה היה מגוחך מצידי להתלונן למה אין לנו שיחות נפש, למה היא לא מספיק יפה ולמה אנחנו רבים. אם הייתי מתחתן מתוך אהבה עמוקה עם מישהי שהיתה תפרנית, אז זה גם כן היה טיפשי מצידי לבוא בטענות אליה. למה אני צריך לבוא בטענות לכוכב נולד ולגלגל"צ?! אני לא בורג במפעל שלהם. מצד שני, זה לא רק שאדפוק על כל דלת בשביל שתשמיע את השירים שלי, אלא אני גם אייצר בעצמי דלתות. אשבור קירות לבד, ואפתח דלתות איפה שאצטרך".

בעניין פתיחת הדלתות, יש לו תובנה נוספת: "נניח שייצא מישהו מכוכב נולד, שישמיעו אותו הרבה בפלייליסט, ואז יאשימו אותו בשיח התקשורתי שהוא משרת את אדוני הממון ושהוא מתפשר ושהוא בסך הכל מפלסטיק והוא פוסטר ובובה. אבל אולי זה ילד שבמשפחה שלו תמיד ירדו עליו וצחקו עליו בבית ספר? אולי תמיד הוא רצה לשיר, לשחק, לרקוד או להיות ספורטאי, וזלזלו בו? ועכשיו הוא על הבמה של כוכב נולד, ופתאום אוהבים אותו, מפרגנים לו ומוחאים לו כפיים. והוא רעב לזה. והצורך שלו באהבה ובהכרה הזאת, קודם לצורך לדעת לבטא את עצמו באופן מדויק. 'מבקרי התרבות' שוללים אותו, אבל הוא עשה צעד אמיץ – נלחם בדמונים ולא הקשיב לאלה שאמרו לו אין לך סיכוי. המעשה שלו אמיץ בעיניי וראוי להערכה ולחיבוק. לעומת מישהו שגדל בבית נורא ליברלי, תומך ומפרגן, והוא מקים לעצמו להקת היפ הופ או להקת הארד קור מטאל ומבסוט שהוא שם זין על כולם והוא אלטרנטיבי ומאגניב ומרדן. אבל בעצם זה בא לו טבעי והוא שילם פחות מחיר על לעשות את זה. הוא גדל במקום שנתן לו מראש אור ירוק ללכת לחגוג את עצמו בעולם. אז מי אנחנו שנשפוט".

"להניח את המילים במקום"

כמבקר מוזיקה, מולדאבי דווקא נדרש לשפוט, או לפחות להתבונן במבט בוחן בקולות שבוקעים מהאלבומים שתחת אוזניו.

כשאתה כותב ביקורות, מה בעצם אתה בודק?

"אני שואל את עצמי מאיפה בא הבנאדם, לאן הוא רוצה ללכת ומה קורה במסע שלו".

מה זה שיר טוב?

"שיר טוב הוא כמו בנאדם טוב, וזה משהו שמביס הגדרה. בדרך כלל קורה בו זיווג בין מילים לבין מנגינה לבין ביצוע, ויש ערך מוסף שנוצר בשידוך שלהם. לשיר טוב יש חיים בעולם, והוא יכול ללבוש בגדים מסוימים, להסיר אותם וללבוש בגדים אחרים, ולפעמים להיות עירום. הוא יכול להתנהג בכל מיני סביבות בכל מיני צורות ובכל מיני דרכים. אם הייתי יודע להגדיר יותר טוב, אז אולי גם הייתי יכול לכתוב שירים יותר טובים. שיר טוב הוא כמו נשמה ויש בו משהו חד פעמי".

וזמר טוב?          

"בוב דילן, בשיר 'A Hard Rain's A-Gonna Fall' אומר: 'I'll know my song well before I start singin'. וזה אחד מהמשפטים שחקוקים לי על הלב. 'אני אכיר טוב את השיר שלי לפני שאשיר אותו' אומר לי שצריכה להיות משמעות למה שאני עושה. ולכן, אם יש לך אומנות גדולה לתת למין האנושי, גם אם אתה בסך הכל ילד בן 17 שרוצה להיות כוכב, ורוצה תשומת לב ואהבה, ופחות אכפת לך מה אתה שר – אם זה מה שמעניין אותך, אז אני רוצה שתעמוד מאחורי המיקרופון ושישמעו את התשוקה העצומה שלך להכרה ולתשומת לב. גם אם זה מילים מטומטמות ולחן טיפשי. ואם את החתיכה הזאת מהלב שלך תצליח לשים מאחורי המיקרופון, אז אנשים לא יהיו אדישים לזה. אבל תהיה מחויב לזה. אל תוותר לעצמך עד שתשמיע מתוכך את הקול הזה. ואם אתה רוצה לעשות מוזיקה שהיא גוד טיים ופאן ולהרקיד אנשים ולגרום להם להרגיש נפלא עם עצמם – אז תעמוד מאחורי המיקרופון ותן לי לשמוע את הנקודה שבה זה קורה אצלך בפנים, ותבדר אותי! ואם אתה רוצה למרר את מצוקות הקיום שלך – אותו דבר.
מצד שני, להיות זמר טוב זה גם לדעת כשיש לך חומר מאוד חזק ומילים חזקות, ואתה צריך רק להניח אותן שם, בלי להתאמץ ולהשתדל. ל'מוניקה סקס' יש שיר מעולה בשם 'כל החבר'ה'. ואם אני זוכר נכון, אז יהלי סובול לא צועק שם, אלא נורא יבש ומדווח את המילים. וזאת דוגמא לשיר טוב, כי זה כאילו לשיר קוּל וכאילו הזמר מוותר על האקרובטיקה הווירטואוזית שלו ועל ההתייסרות והמחאה – אבל הן מיותרות. למילים יש כזה מטען עוצמתי שאתה לא צריך גם להדליק את הפתיל של הדינמיט וגם לקחת אותו ביד למקום שבו הוא אמור להתפוצץ, כי אז תתפוצץ ביחד איתו ולא עשית כלום. גם לו ריד, למשל, בהמון שירים שלו הוא לא עושה הרבה מעבר ללהניח את המילים במקום".

כשאתה כותב שיר, אתה משתמש בידע שלך כמבקר מוזיקה?               

"לא! בעיניי להיות מבקר זה מאוד מסרס את היצירתיות. ביקורת היא פעולה שמתייחסת למשהו שכבר נברא, ויצירה זה לאפשר לעצמך להוציא משהו שעוד לא קיים, ויש שוני תהומי בין השניים. לקח לי הרבה שנים להילחם כדי ששני הצדדים האלה יוכלו איכשהו לגור ביחד בתוך הנפש שלי. ברגע שנבע ממני משהו, עוד לפני שגמרתי בכלל לנגן אותו או להקליט אותו, התנפלתי על עצמי: זה לא מספיק טוב. זה כמו שבלידה היתה יוצאת כף יד ומישהו היה עושה סלקציה ואומר: לא מוצאת חן בעיניי הציפורן של האצבע השנייה ביד ימין ובואו ונדחוף אותו חזרה לרחם, או יותר גרוע: נהרוג אותו. בביקורת יש הרבה מזה. ביקורת יכולה להיות אקט אלים ובוטה, ויצירה לא. רוב החיים שלי נלחמתי בעצמי כדי לא לתת לעצמי להוציא דברים".

כי חשבת שהם לא מספיק טובים?     

"כי חשבתי שאין לי זכות קיום, ולכן אין זכות קיום למה שאני עושה. ב'גן חיות', ביטאתי את עצמי ככותב בשיר 'המוזיקה בפנים', שהוא לגמרי מייצג אותי ועד היום אני קשור אליו. אבל שירים אחרים נכתבו מתוך אילוצים, בין היתר כי הייתי משוכנע שאני צריך להחביא את עצמי. ולפעמים אדם יכול להתחבא גם כשהוא מוריד את החולצה תוך כדי הופעה וגם כשאנשים מעריצים אותו. גם אם לכאורה אתה עושה משהו מצליח, זה לא סותר את הרצון של הנפש להתחבא. זה נובע מחוסר הרצון שלך להתבונן בעצמך, ואתה לא רוצה שאנשים אחרים יראו את מה שיש בך. וכל המצב הזה לא טוב ליצירה".

 
נפש כלואה בכלוב

על להקת גן חיות, שפעלה בהצלחה בתחילת שנות התשעים, מולדאבי משתדל לדבר כמה שפחות. "גן חיות קרתה בשנים שבמבט לאחור היו מאוד קשות בחיים שלי. שנים שלא חשבתי איך אני יכול להתקרב לעצמי, אלא איך אני יכול לברוח מעצמי", הוא מסביר. "הרגשתי שהנפש שלי כלואה בכלוב ובגלל זה גם קראתי ללהקה 'גן חיות'. בכל פעם שעליתי להופעה, הרגשתי כאילו שמישהו עומד מולי ועושה סלקציה באצבע אם אני נידון לחיים או למוות".

המפנה הגיח מתוך אסון. "הציר בזמן ששינה את חיי ואת ההתייחסות שלי למוזיקה היה המוות של אבא שלי, ביולי 92', בערך שנה אחרי שהלהקה התחילה להופיע. עד אז חייתי רק מתוך אינרציה. קרו לי דברים טובים ורעים, אבל לא ממקום מודע ולא ממש מתוך בחירה. וכשאבא שלי נפטר, זאת היתה הפעם הראשונה ששמעתי את משק כנפי המוות כל כך קרוב לאוזניים שלי. ואז הבנתי שהחיים קצרים, ושאני רוצה לחיות אותם ולא להסתפק בפשרות. החלטתי לעשות מוזיקה באופן שבו היא תהיה מלאכת החיים שלי, שאני מחויב אליה לכל החיים.
באותה תקופה נחשפתי לספר 'מכתבים למשורר צעיר' של רילקה, ושם כתוב שאם אתה יכול לחיות בלי זה – אז אל תעשה את זה, אבל אם אתה עושה את זה – תחיה את חייך לפי זה. ויום אחד נסענו בוואן להופעה בצפון ובדרך הקשבנו לשירים חדשים שהיו אמורים להיות בתקליט הבא שלנו. שחר בן ברק הביא לחן נהדר שכתבתי לו מילים על אבא שלי (ורסיה מוקדמת לשיר 'אבא שלי'), וכל הלהקה הקשיבה. ואז אמרו לי: 'זה נורא יפה, אבל זה אישי מדי ולא מתאים ללהקה. אז שאלתי את עצמי: בשביל מה אני נמצא שם? כדי להמשיך להזין את המכונה הזאת? להיות כוכבן? והבנתי שאם המוזיקה היא נוכחות שכל כך יקרה לי, אז אני לא יכול לבגוד בה. ואם אני לא יכול לבגוד בה, ואני חי איתה באיזושהי זוגיות ורוצה להישאר ככה עד סוף החיים שלי – אני צריך להתאים את עצמי. כמו שיש לי עכשיו חתולה גורה בת חודש וחצי ואני צריך כל יום לנקות את העציץ המסכן הזה שהיא מתפרעת עליו וכל האינתיפאדות שהיא עושה לי בבית. אותו דבר במוזיקה. ובגן חיות הכל לכאורה היה פתוח בפניי. יכולתי לעשות עוד תקליט, ולדעתי אנחנו מהמקרים היחידים בארץ של להקה שלא התפרקה בגלל חוסר הצלחה, ולקח הרבה זמן מההחלטה על הפירוק ועד שהתפרקנו כי היו לנו מחויבויות להמון הופעות. אבל עזבתי כי לא יכולתי לחיות בחטא. והיו כל מיני ניסיונות לבדוק באיזה כיוונים ללכת כדי שכולם יהיו מרוצים, אבל נוצר מצב שהם רצו דבר אחד ואני רציתי דבר אחר וזה לא הסתייע. ובאותה תקופה הייתי מאוד חלש בנפש, ואומנם היו בגן חיות את הצדדים היפים שלה, אבל אני לא הייתי שם. הייתי שם בתור קול ופנים מזוהות, אבל בקושי בתור מי שאני. לא יכולתי, מה אני אעשה???, סליחה! ו… בסדר. מותר לי, נו. אז טעיתי מבחינתי, ואני נורא מכבד אנשים שעד היום אומרים לי שהם גדלו על הלהקה ושהם נורא אוהבים אותנו. וזה מבחינתי הסיפור של גן חיות".

שירים של גִרגור

הילדות אצל מולדאבי היא הוויה נוכחת וטעונה. "אני עדיין מנסה לגדל את הילד הזה", הוא אומר, ומוכן לדבר עליו רק בשיריו. "עניין של שימור אנרגיה. "אם אדבר על זה הרבה, אז יכול להיות שלא אכתוב על זה שירים".

ובשירים זה מתגלה, למשל, כך: "אתה הילד שהביאו למלא את החורים השחורים בתוכם" ("ילד מפלסטיק", מתוך האלבום המתקרב). ובגוף ראשון: "הילדים בועטים בבטן, מכתימים אותי בדם. אני הילד העירום בשמש מול הצחוק של העולם" ("אל תפחד").

הדרך שבה החומרים הפועמים הופכים לאומנות מוסברת אצלו באופן הבא: "יצירה היא תגובה אינסטנקטיבית של ריפוי. כמו שאם הגוף שלנו מאבד דם הוא מצמיח כדוריות חדשות או אם נחתכים בעור, אז העור מרפא את עצמו. אם כואבת לך הנפש, אז אחת מהדרכים שלה לרפא את עצמה זה להביא משהו לעולם.
ולפעמים אתה שומע את הבכי של החיה הפצועה עמוק בחושך בתוכך. אבל אותה חיה פצועה יכולה גם לגרגר משמחה. אם תקשיב לה, תטפל בה ותרפא אותה, אז תשמע אותה מגרגרת ותוכל להביא לעולם גם את זה. ליצור שירים של גרגור זה דבר נפלא. אבל מצד שני, אם אתה לא כואב וכל החיים שלך רק מגרגר, אז לא תקבל את ה'שוק טו דה סיסטם', ואולי אתה בכלל לא יוצר. בכל אופן, רוב המוזיקה שהקשבתי לה עד שנות העשרים המאוחרות שלי היתה מוזיקה של כאב, והיום אני יכול פי מיליון להעריך אנשים שיודעים לעשות אומנות טובה לא רק ממקום כזה".

דוגמאות.

"בהופעות שלי אני עושה קאוור לשיר 'Like a virgin' של מדונה (שכתבו Billy Steinberg   ו-   Tom Kelly). ואני לא שר אותו בהפוך על הפוך ולא בציניות, באירוניה, בקריצה או במאגניבות. אני גם מנגן את השיר הזה הרבה בתור דיג'יי – תמיד אהבתי את ההפקה של נייל רוג'רס, שאני די מעריץ. יום אחד תפסתי את הגיטרה והחלטתי לראות מה הולך שם, איזה אקורדים, ואז גם הוצאתי את המילים שלו. ופתאום הבנתי שהשיר מדבר על אינטימיות, על חמלה ועל היכולת שלך לגלות את עצמך דרך העיניים של אדם אחר ולרפא את עצמך בידיים שלו. זה שיר מאוד מואר, וכל מילה שם – תאמיני לי, גם ניק קייב היה יכול לכתוב:
I made it through the wilderness. Somehow I made it through. Didnt know how lost I was Until I found you.. הלחן מצוין, אבל הטקסט הלך קצת לאיבוד מרוב שהפזמון כל כך חכם עם ה- Like a virgin  Touched for the very first time – שזה גאוני בתור סלוגן פופי, אבל בגללו הבתים כאילו נעלמו. מי שם לב למה שהיא שרה? ואני שר את זה במין גרסה של קאנטרי או פולק, יותר בלאדה. זו דוגמה נפלאה בעיניי ליצירה שבאה ממקום של שמחה. הלוואי שאני אכתוב כזה שיר. 'הזמן שלנו' בתקליט הבא שלי הוא ניסיון שלי לכתוב שיר ממקום כזה".

"להביא אוכל לשירים שלי"

בזמן שהראיון מתקיים, שרון מולדאבי סובל מדלקת אוזניים קשה. נחלש מאנטיביוטיקה אכזרית, מביט בכלי הנגינה שלו, ולא יכול לחוש אותם. "עשרה ימים לא ניגנתי בגלל הדלקת, ואני מרגיש צורך פיזי באצבעות. זה נורא חסר לי. מעצבן אותי נורא. 'אצבעותיי דלוקות לגעת במיתר' אמר המשורר (שלום חנוך – ת"ל), וכמה שהוא צדק"…

גם להופעות הוא מתגעגע, אבל הן כרוכות בהוצאת האלבום. "עכשיו אני בשלבים של הכנת עטיפה וקליפים. הכוונה היא להוציא באוקטובר שיר ראשון לרדיו, אחרי החגים, ואז גם לחזור להופעות. אני כבר מת לצאת לדרך. יותר משבוער לי להוציא את התקליט, בוער לי לצאת להופעות".

מעבר לצורך להתמלא ביחסי הגומלין של פרפורמר מול קהל, ההופעות עבור מולדאבי גם קריטיות לאופן שבו הוא נשמע באלבום. "אני מאוד אוהב את השירים שב'האור בפנים' שחמי רודנר הפיק לי, אבל שנינו מבינים מה יכולנו לעשות שם אחרת", הוא אומר. "עשיתי את האלבום אחרי שמונה שנים שבהן לא הופעתי מאז 'גן חיות', בגלל הטראומה של איך אני אעלה על במה ומה אעשה שם. ובדיעבד אני מרגיש בתקליט את החסר בזה שלא הופעתי. אני שומע מה זה לשיר כשהגרון שלך לא חם. חסר שם קול שינהיג את השירים האלה. אבל באלבום החדש את רוב השירים, אם לא את כולם, טחנתי בהופעות, ואני יודע מה אני רוצה להקרין ולהעביר. האישיות שלהם, הנפש שלהם, ברורה לי".

למולדאבי גם ברורה היום ההתייחסות לכסף, כמשאב שמקדם את המוזיקה. "רוב האנשים מסתכלים על המשוואה של ' Time is money ' במובן של שיעבוד הזמן שלהם כדי להרוויח עוד כסף", הוא מסביר, "ואני הבנתי בגיל 26 שאם אני רוצה את עצמי כמוזיקאי, אני צריך לחוות את המשוואה הזו מהכיוון ההפוך שלה ולוותר על כסף כדי שיהיה לי זמן, כי הייתי צריך המון זמן ללמוד. בגיל מבוגר למדתי לנגן על פסנתר, וזה היה לי קשה, עם כל ענייני הקואורדינציה בין הידיים, שזה דבר שילדים לומדים צ'יק צ'אק. יכולתי לעשות אז יותר כסף בעיתונות ולעשות רדיו וטלוויזיה, כל מיני דברים שהציעו לי והבנתי שאין לי את הזמן לעשות אותם כי אני עכשיו מכניס את עצמי לבית ספר.
הרגשתי גם חנוק מלהיות מזוהה עם דברים שהם לא אני במאה אחוז. היום דווקא אין לי בעיה עם זה, בגלל שאני מרגיש טוב עם המוזיקה שלי, וכמו שחתולה צריכה להביא אוכל לגורים שלה גם אם זה אומר שהיא תתלכלך בפח זבל, ככה אין לי בעיה ללכת לפח זבל בשביל להביא אוכל לשירים שלי. אם תבוא לי הצעה לקמפיין פרסומי שייראה לי וזה יהיה כסף טוב, אני אעשה את זה בשיא הכיף שבעולם. המקום שבו הנפש שלי לא למכירה קיים בדיסק".

 "אלה התפילות שאני יודע לכתוב"

ואכן הנפש שלו ממשיכה להתערטל גם בדיסק החדש, נחבטת בשירים אישיים במיוחד ("לא בטוח שאני רואה את זה ככה. לא מרגיש שבאלבומים הקודמים אני חשוף פחות"), כולל שיר אהבה לנשמה שלו ולעיתים שירה בקול גבוה מאוד שמוציא ממנו פגיעות.
"בכל מקרה, חשיפה זאת לא המטרה", הוא מבהיר. "אני לא חושב שקיים בי הצורך האקסהיביציוניסטי, כי אם ככה, הייתי ממשיך ב'גן חיות'. מצד שני ייתכן שאני לא יודע לכתוב דברים אחרים, או עדיין לא יודע. חוץ מזה, אדם נחשף בכל מקרה, גם במקומות שהוא בוחר לא להיחשף. נניח, בשיר 'סיינט פיטרבורג' מהתקליט הקודם – ישבתי בבית של חברים, ומישהי אמרה: בחודש הבא אנחנו נוסעים למלון בסיינט פיטרבורג שיש בו אלף חדרים, וזה זרק אותי למשהו. כתבתי שיר – לא עלי, אבל אני נורא נמצא שם, מזדהה איתו לחלוטין, למרות שלכאורה הוא לא חושפני. וגם את 'כנפיים' לא כתבתי עלי, ואני חושב שהוא שיר מאוד חושפני. אז במובן הזה אני לא מודד חשיפה בעד כמה שאתה כותב את השירים עליך או על אנשים אחרים.
יש קלישאה ששירים הם כמו תפילות, ואולי בעתיד מחכים לי שירים שיהיו תפילות שלי, והם לא יהיו חושפניים. אבל אלה התפילות שאני יודע לכתוב בינתיים".

"פעם, כשלא כתבתי כמה זמן, הייתי נכנס לחרדות שאני בבלוק יצירתי ואולי אין לי מה להגיד ולתת והתייבשתי. והיום, בגלל שאני משוחרר ופתוח מאי פעם, זה לא מדאיג אותי, כי אולי אני בתקופה של להתמלא או עסוק בלהוציא את התקליט. אני פתוח לעולם ולהשראה, ויודע שזה בסדר, תקופות כאלה".

אז יש לך את הביטחון שהיצירתיות תישאר כל הזמן.

"בואי לא נתפרע במילה כמו ביטחון… אבל אני לא עסוק בפחד. וההבדל בין להיות במקום של חרדות ופחדים ובין להיות משוחרר מהם הוא תהומי. מי כבר צריך את הביטחון? העיקר שאני לא מפחד. אני לא שואל את עצמי כל הזמן מה יהיה עם התקליט הבא, כי הוא יהיה. ואם אני ליד הפסנתר מנסה לגמור איזה לחן, ואני תקוע – אז או שאתן לאצבעות שלי לקשקש בלי לדעת לאן הן הולכות, שזה תמיד כיף לעשות, לשחק; או שאחפש פריסות אקורדים מתוחכמות וכל מיני דברים חוכמולוגים כדי לנסות למצוא את הדברים מתחת לאיזה שטיח נחבא ולא מתחת לפנס, במקומות שהכי קל לי להיות. העניין הוא שבלחן הסופי, משהו מהשכלתנות הזאת או מהזיעה של המאמץ או מהפיתרון הטכני – בולט לפעמים. ובעלי מקצוע טובים, אנשים עם מאות ואלפי שירים במגירות ובחוץ שלהם, יודעים להחליק, להקציע ולמקצע כל דבר. אני עוד לא שם. אני עוד לא אֻמן כל כך טוב. אבל גיליתי שעדיף לתת לדבר הלא מודע הזה לצאת עם כמה שפחות התערבויות, ומצד שני הרבה פעמים צריך לעבוד, ואני מאמין בעבודה, במשטר ובמשמעת. מוכרחים לייצר את המסגרות, אבל במה שקשור לתוכן, הכל צריך להיות פרוע. זה כמו שאני אוהב שהבית שלי נורא מסודר ונקי, כי הראש שלי כל כך מבולגן לפעמים ויש שם הרבה אי סדר. ולכן אני חייב שבחוץ יהיה לי סדר כדי שכל הזמן הערוצים בראש ישתוללו חופשי ויבעטו לכל הכיוונים".

מולדאבי מניח את המילים שלו, כל אחת במקומה המדויק, אחרי שריחפו עם עשן הסיגריות והמחשבות בחלל החדר. בשטח שביניהן הוא מתכנס, נפתח, מסתגר, מתמסר, נעתר ונעצר. "בסופו של דבר", הוא מסכם, "כשמקשיבים לקול אנושי – זה בערך כמו שמסתכלים על טבעות בתוך עץ כדי לדעת מה הגיל שלו ומה הסיפור שלו. אני חושב שטביעות קול הן בדיוק כמו טביעות אצבע או תעודת זהות. כשמקשיבים להן, אפשר לחדור עמוק לתוך הנפש של האדם.  לפעמים שומעים שהוא מסתיר משהו, לא מרגיש נוח עם עצמו או מאוהב בעצמו. אנחנו סופר-רגישים לזה, ולא יכולים 'לעצום את האוזניים', אז אנחנו נאטמים כדי להגן על עצמנו. נניח כל פעם שאני שומע בכי של תינוק, אני לא יכול להרשות לעצמי שזה יקרע לי את הלב מרוב הזדהות איתו. אבל בעצם אנחנו אף פעם לא יכולים לכבות את האוזניים".

פורסם ב-2007 בפורום המוזיקה הישראלית של ynet במסגרת הפרויקט שלי "ראיונות עומק עם מוזיקאים"

מתוך "מי אכל את הירח" (מילים: לאה נאור, לחן: נחום היימן, ביצוע: דליה פרידלנד ומשתתפי "זרעים של מסטיק")

מישהו ראה את הירח בלילות האחרונים? אני, בכל אופן, לא.
במוזיקה הישראלית לדורותיה, לעומת זאת, הוא נוכח בקביעות.
הנה כמה תזכורות, בשליפה.

1. "ריקוד לאור ירח" / מילים ולחן: מיקי שביב, ששר עם "טנגו"

2. "סלואו ירח"  / מילים: רוני ערן, לחן: שרון ליפשיץ, ששרה עם מיכה שטרית

3. "אגדת השמש והירח" / מילים: אהוד מנור, לחן: זאב נחמה ותמיר קליסקי, ביצוע: "אתניקס" וריטה

4. "הבלדה על האיש שהחליף את הירח" / מילים, לחן וביצוע: ארקדי דוכין

5. "אור הירח" / מילים, לחן וביצוע: אביב גפן

6. "ירח" / מילים, לחן וביצוע: שלמה ארצי

7. "ירח כחול" / מילים ולחן: שרון מולדאבי ושחר בן ברק, ביצוע: "גן חיות"

8. "כבר אחרי חצות (עוד לא כיבו את הירח") / מילים: עמוס אטינגר, לחן: נורית הירש, ביצוע: אילנית

9. "יא ירח" /  מילים: יחיאל מוהר, לחן: דובי זלצר, ביצוע: להקת הנח"ל

10. "קשר הירח" / מילים: אהוד מנור, לחן וביצוע: קורין אלאל

11. "ירח בשמיים" / מילים, לחן וביצוע: לאה שבת

12. "ירח" / מילים: נתן אלתרמן, לחן: עידו אגמון, ביצוע: חמי רודנר

אתם מוזמנים להוסיף (ואולי גם אני. אחרי שאפרסם ואלך ל"שירונט" כדי לראות מה החמצתי).

אגב, הירח בשירי הילדים שווה פוסט נפרד. במקום הראשון, לדעתי, הספר "ויהי ערב" של פניה ברגשטין, שאני מסוגלת לדקלם בעל פה בכל רגע נתון…