"היופי נתקע כמו סכין בלב", כתבה המשוררת זלדה, וזוהי התחושה מ"אי במערבולת, שרות זלדה" – אלבום המוקדש לשיריה, בלחנים חדשים, מפי זמרות-יוצרות. אלבום שכולו "קול אישה", היוצא בתזמון מושלם. על רקע הדרת זמרות מהופעות, כולל הסערה האחרונה – מופע ההתרמה למפעלות הרב פירר, כשסיכומי העשור בזמר העברי עדיין מהדהדים חיסרון זמרות מהם.

גם בלי ההקשר העדכני זהו אלבום בוער, ולא רק מפני שזלדה היא "משוררת אש" שהבעירה היא מוטיב חשוב ביצירתה. הזמרות ביצירה הזו, בהפקתה המרשימה של תום דרום, משלבות את הרליגיוזיות האינטימית עם אנרגיות המחאה שבוקעות מזלדה, ומעבירות את מיזוג הקצוות הללו כשופר-צינור.

כך למשל, "ואיקץ" שמירה עווד הלחינה ושרה בסערה (וממנו לקוח ציטוט היופי בפתיח), לעומת "כאשר חי המלך" בהלחנת שרון רוטר ששרה אותו בעדינות מופנמת. או "אני ציפור מתה" בהלחנת יסמין לוי ששרה בבלקניות הצוענית האקספרסיבית שלה, לעומת "בנחל אכזב" החרישי ששרות יהודית רביץ ותמר אייזנמן שהלחינה, והחצוצרה של ספי ציזלינג מתקשרת בה עם החצוצרה הכתובה – "בנחל אכזב החשק היחף מריע לשרב בחצוצרה של פז". ובכלל, החצוצרה של ציזלינג והחליל של סלעית להב מפיחים באלבום את האש ומזרימים דרכה ערוצי אוויר לשאיפת המוזיקה והמילים. איתם – נגנים עילויים נוספים, שמשמעותיים ליצירה בתרומתם (ניר מנצור בתופים, שני איתמרים – דוארי בכלי הקשה וציגלר בבס וגיטרות, שחם אוחנה בבס וקונטרבס, רון בונקר בגיטרות ובנג'ו, דניאל אנגליסטר בגיטרות, מאיה בלזיצמן בצ'לו, אבנר קלמר בכינור ועוד).

גם הקטעים החלשים יותר באלבום מעוררים פרשנות – "עם סבי" (לחן: ענת מלמוד) האינטימי, שנרקיס שרה אותו בסערה אוריינטלית מלאכותית; או "פנאי" – הכה שונה אצל דאנה איבגי (לחן: יקיר הלל) מזה המזוהה עם חוה אלברשטיין בהלחנת חיים ברקני, ועדיין מיטיב לשקף את השלווה בשיר.

כשמקשיבים לאלבום מתאהבים (או מחדשים אהבה) בזלדה שכתבה בשיר "שני יסודות" – שאסתר רדא סופחת וסוחפת בצבעי רגאיי – "איך אפשר לעבור את החיים הנוראים האלה בלי שמץ של טירוף, בלי שמץ של רוחניות, בלי שמץ של דמיון, בלי שמץ של חירות". ודווקא יש באלבום הזה המון חירות, בגרוב וגם בחופש לחתוך לעיתים את המילים ולהרכיבן מחדש בשונה מהמקור. בכל מקרה, מומלץ לא להסתפק בשירים המושרים אלא להתעמק במקור. לאלבום מצורף ספר מושקע – סיבה בפני עצמה לרכוש אותו בזכות קטעים מראיונות עם זלדה, ביקורות על ספריה, פרשנויות מעמיקות, ובעיקר השירים עצמם.

עדיין קשה לדעת האם הם יוזרמו מהאלבום היישר לקאנון הישראלי, ובכך יונגשו לתצרוכת עצמית-פרטית, וגם לצרכים ציבוריים-טקסיים. שהרי הלחנת שירי משוררים, עלולה (בעיקר מטעמי יראת כבוד של המלחין) להפוך אותם ל"שירי מוזיאון" – יפים ומוערכים, אך לא שימושיים ביומיום. אבל לפחות שיר אחד עשוי להצטרף למיינסטרים מבלי לטשטש את איכותו – "הדליקו נר" שהלחינה אהובה עוזרי ושרה אילנה אליה בליריות אקטואלית מאירת עוולות חברתיות.

כי כזו הייתה זלדה, נפש פרטית שניסחה בשפתה חיים אישיים משולבים בזהויותיה היהודית, הישראלית, הנשית והדתית, החופשית להתפעל ולפקפק, וגם לאבד כיוון, כפי שכתבה ב"צל ההר הלבן" ששרה מיקה הרי (והלחינה עם ערן ויץ): "ולא ידעתי עוד מה שם התחנה שהגיעו אליה חיי". ודווקא מחוסר האוריינטציה המכמיר הזה, הקול הנשי שבאלבום מנווט בביטחון אל הילת התודעה.

פורסם בגלובס ב-08.11.2019

בשנות ה-90 התקיים בעיתון "העיר" המנוח טורניר סוער. התחרות התיימרה להכריע אחת ולתמיד מהו "סולו הגיטרה הישראלי הטוב ביותר". לשלב הגמר הגיעו שתיים: הגיטרה החשמלית ב"שיר סתיו" של אריק לביא ("כל הנחלים הולכים לים") והגיטרה האקוסטית ב"העץ הוא גבוה" של להקת אחרית הימים. בשניהם הגיטריסט היה יצחק קלפטר. אחרי התלבטות סוערת של השופטים, שחלקם גיטריסטים וירטואוזים בפני עצמם, הוכרז לבסוף המנצח בדו-קרב: הסולו החשמלי של "שיר סתיו". וכך, קלפטר בעצם ניצח את עצמו.

גם הופעת המחווה לקלפטר, "דמיון חופשי", שהתקיימה בהיכל התרבות בת"א בצהרי שישי טרום שבועות (7.6.19), הייתה הופעת ניצחון. המנצחים היו הנוכחים כולם, על הבמה ולמרגלותיה – קהל מגוון ורב-גילאי. כמו שהיטיב להגדיר דיוויד ברוזה, דקות לפני שזעק בהתלהבות באמצע "שיר אהבה בדואי": "לא זכורות לי הופעות שבהן האמנים נהנים כמו הקהל".

הצלחת המופע התבססה על שילוב הרמוני בין זמרים נודעים כמו ברי סחרוף, דני סנדרסון ("מורי ורבי", כינה אותו קלפטר) וברוזה לפחות מוכרים כמו: שרון קרלן, שפתחה את ההופעה בנעימה "דה בה דה" (אות הפתיחה לתוכנית "4 אחר הצהריים" בגל"צ), ולאורך ההופעה, בכל שיר ששרה, השהתה את המילים בכבוד ובהתכוונות.

די בהתחלה הוגש תפריט טעימות מהמוזיקה של קלפטר, על-ידי גיא מזיג שניהל מוזיקלית ורועי בר נתן. "קפסולה קלפטרית", הם כינו את מחרוזת השירים, שהתאחדו לשיר אחד ארוך שעשוי מרבים משיריו ולחניו, עם חיתוכים והרכבות משעשעים, כמו: "שוברת לבבות קטנה, אני שביר מתפורר בקלות, אבל מחזיק מעמד". וגם: "אני אוהב את גלית בעיקר עם צמות, אבל האהבה שלי היא לא האהבה שלו".

ההופעה הדגישה את גדולתו של קלפטר כגיטריסט, במחוות של גיטריסטים אגדיים כחיים רומנו ושלמה מזרחי – שהופיע לצד ברי סחרוף (שהנציח אותו בשירו "כמה יוסי" – "ולשלמה יש גיטרה בצבע לבן") וגם לצד שלומי נוסף, ברכה, גיטריסט ענק אף הוא. עוד גיטריסטית מצוינת: תמר אייזנמן, שרה את "רק אתמול" וחידדה בנימה מחוספסת את השעבוד מרצון למען האהבה. רצף סולואים מפורסמים של קלפטר (כולל השניים מהפתיח) שבוצע בחגיגיות על הבמה, קיבע באופן סופי את עליונות קלפטר הגיטריסט.

השמירה על העיבודים הישנים והמפורסמים של השירים יצרה הופעה כייפית בעליל. לכאורה, מה הטעם במופע גרסאות כיסוי הדומות למקור? הרי העניין הוא לחדש. אבל הקסם בהופעה התחולל במפגש בין העיבודים המוכרים לקולות אחרים ושונים בתכלית. לעיתים נדירות, היו בכל זאת עיבודים מעט שונים, למשל, ב"בלילה" היפה, שקלפטר ביצע עם יעל לוי בפסטיבל הזמר 1980, ודודו טסה שר בגוון אפלולי וסילסל בקולו במקום החצוצרות שבמקור; ובעיקר: "תעשי רק מה שאת אוהבת", כשגל דה פז בקולה השחור, כזמרת נשמה כנסייתית, הוסיפה לו אנרגיות אסרטיביות, מתודלקות בגיטרה של שמוליק בודגוב – עוד גיטריסט-על.

קלפטר עצמו הצטרף לשירים ספורים. בקולו הנוכחי – צרוד ומרוסק – הוא העניק לשיריו ממד חדש, פגיע וכמעט מיתי, במיוחד כשאצבעותיו הטביעו עצמן על הגיטרה. הוא לא רק ריגש, אלא גם הצחיק, כשסיפר למשל שאריק איינשטיין ביקש ממנו – משוחרר טרי מהצבא – לכתוב לו שירים ולנגן איתו. "אני לא יודע לכתוב ולא יודע לנגן", הגיב, ואיינשטיין ענה: 'אז תנגן רע!'. "אז זה הרע שאני מנגן", הוא חתם. "אני רוצה אותך, אתה יקר לי", שרה איתו קרלן בדואט "עד עולם אחכה", והקהל הסכים איתה.

וגם הסכים שהביצוע של סחרוף, ביחד עם טסה, ל"שביר" של איינשטיין, היה מופתי. סחרוף לא נשמע שביר, אלא דווקא עוצמתי, וכששלמה מזרחי הצטרף אליו בעוד שיר איינשטייני בלחן קלפטרי – "יושב על הגדר", הגיטרות של שתיהן התנפצו בצליליהן על הבמה ומעבר לה. אחר כך הצטרף לסחרוף שלומי ברכה ל"דמיון חופשי", ושני אלופי הגיטרה הללו רכבו על הגיטרות כמו קאובואים על סוסיהם, "גולשים עם הרוח מעבר להרים".

קלפטר, שהגיח גם לשיר את "צליל מכוון", התרגש מאהבת הקהל. "נשיקות לכולם", הכריז, "מה אתם עושים היום בערב?". אחר כך שר את "נפגשנו", שהוא חתום בו גם על המילים, ותוך כדי ש"הלחן מסתלסל עם המילים, השורות הופכות לשירים" – ההופעה המשיכה בדרכה לפנתיאון ההופעות הטובות ביותר, ואכן, בסיומה הוא מלמל שוב ושוב: "זה השיא, זה השיא".

התפרסם בגלובס ב-14.6.2019

המקום מתמחה בשמחות, ובמקרה או שלא במקרה – מוטיב ידוע אצל אריאל – כמה מהמשתתפים ציינו אתמול תוך כדי ההופעה שמחות פרטיות. זה התחיל במיקה קרני, שאחרי ששרה את "אגדת דשא", סיפרה: "לפני 13 שנים יצא לי לראות את 'מסע הבחירות של מאיר אריאל' והתאהבתי בבחור אחד משם, מיקי שביב (שניגן בס וגיטרות – ת.ל). התקשרתי אליו כי רציתי שיפיק לי תקליט. לא הרבה זמן אחר כך, הוא הפיק לי ילדה. היום זה יום הנישואים שלנו". השניים חגגו בביצוע יפהפה של "שלל שרב" בשני קולות משלימים ויפים. גם דורי בן זאב היה בענייני שמחות. על רקע מנגינת חתונות ואיחולי "מזל טוב לכולם" הוא שר, אחרי ביצוע מופרז בעליזותו של "ארול", את "סוף שבוע בכפר" בליווי האקורדיון של משה לוי, והדליף שללוי יש הערב יום הולדת.

אבל לא רק ביצועים שמחים היו אתמול. שולי רנד, למשל, שר בדרמטיות את "חיית הברזל" ויצר אווירת פחד סיוטית, כמעט אלימה, בהתאם לתיאור אחת מהחיות שבשיר: "מפחידה ואימתנית ותקיפה בתנועותיה". אחר כך עבר לנימה הרהורית, נעזר בכינור של אדם מדר (שריתק כל הערב בנגינה מצוינת בכינור, חליל, חצוצרה ועוד) ובקלידים של עמית הראל (שהשתתף איתו בעיבוד).

והיה רוק'נרול. ארז לב ארי ביצע את "ערב כחול עמוק" בחספוס מנוגד לרכות הרומנטית שבמקור, וברי סחרוף העניק ל"טרמינל" עוצמה סוחפת. נינט הביאה רוק תיאטרלי לשיר "טוק טוק טוק" ושילבה בו את "זרעי קיץ", אבל מד שיאי הרוק בהופעה הבהב בפראות כשאריאל זילבר שר את "הולך בטל". הפרפרומריות הכריזמטית שלו התחדדה בזכות יהודה עדר – המנהל האמנותי של המופע – שליווה אותו בגיטרה ממש כמו בימים של להקתם המשותפת, "תמוז". אחר כך עדר שר לבדו את "לילה שקט עבר על כוחותינו", והקדיש אותו לבנו המתגייס ולחבריו.  כשמוש בן ארי עלה לבמה ושר עם עדר את "סוף עונת התפוזים", התגלו שוב געגועים ל"תמוז" באמצע תשרי. חבר נוסף ב"תמוז", שלא הצטרף אליהם, היה שלום חנוך, שאיבד קצת את הריכוז ב"שיר כאב". "המון מילים", הוא התנצל, "מאיר היה מתורגל".

והיו יוצרים שזאת היתה הפעם הראשונה שלהם ב"שרים מאיר אריאל". תמר אייזנמן, אחת מהם, ביצעה את "בצהרי היום" רעננה כמו "משהו קר בלב מדבר" – כדברי השיר, והגיטרה שלה, ישות בפני עצמה, היתה כמו זמרת ליווי עם נוכחות.

זמרת ליווי אמיתית היתה התגלית – הילה רוח, מבית הספר למוזיקה "רימון", שליוותה בקולה את רוב המשתתפים, ושרה לבדה, בעוצמה רבה, את "עברנו את פרעה". חבל שחבורת צעירים, מעריצי אריאל, חסמו בשירתם הנלהבת מדי את שירתה, כפי שעשו בשירים נוספים. משתתפת חדשה נוספת באירוע הזה היתה "קרולינה" ששרה, מתפקעת מגרוב, את "איך לפעמים אני" ביופי קוֹלי שהכיל עדינות ופראות.

כן, הרבה אנרגיות השתוללו אתמול בהופעה. למשל, של ירמי קפלן, שתוך כדי ריקודים וקפיצות חגג את "תקווה" והמשיך לביצוע רגאיי של "לא יכול להוריד ממך את העיניים", תוך כדי שהצביע על מאיה בלזיצמן, שניגנה על הצ'לו וגם ליוותה בקולה את השירים. את השיר הוא דווקא הקדיש לתרצה אריאל, אלמנתו של אריאל, יוזמת ההופעה, וגם זאת שעליה נכתב השיר. הבנים, שחר ואודי אריאל, הכניסו לתוך השירים "לגמרי במקרה (פלוגה בקו)" ו"צדק צדק תרדוף" גם שירים דתיים כמו "והאר עיניננו", "הושיע את עמך" ו"אם ננעלו". "זה לא ממש קשור למאיר אריאל", מחא הקהל, ויואב קוטנר המנחה ועורך הערב חייך: "טוב, זאת פרוטקציה. אלה הילדים שלו".

הם חזרו בסיום המופע והצטרפו לאהוד בנאי. אחרי שריגש לבדו ב"שיר מים רבים" וב"שיר תת מודע זמני", הוא סיים איתם את המופע ב"בלוז כנעני" – השיר שכתב לזכר מאיר אריאל. בתום יותר משלוש שעות השתלטה על הלילה קרירות נעימה, מבשרת סתיו ומציפה געגועים. איך שרו בנאי והבנים? "מילים כמו שלך, אף אחד לא אומר כבר".

פורסם ב-ynet ב- 20.09.10

כמו הנחל, גם השירים באלבום הזה זורמים וקליטים (קשה שלא להצטרף, למשל, כבר מהאזנה השנייה, לפזמון המקהלתי של "אמרו לי"). סנדרסון הפיק אותם מוזיקלית בעצמו ועיבד ביחד עם להקת ההופעות שלו – שיש לה חלק מכריע בחן של האלבום. חברים בה המוזיקאים-היוצרים תמר אייזנמן בגיטרות, בקולות ובשירה של השיר "רולטה" – כיף לשמוע אותה שרה בעברית, לשם שינוי; יותם בן חורין – מנהיג להקת הפאנק Useless Id"" בבס ובשירה של "אם בחיים לא נאהב"; כפיר בן ליש, שאלבומו הראשון עומד לצאת, בגיטרה אקוסטית, במפוחית ובשירה; שי וצר ("גרוב כנעני") בתופים; שאול עשת – לשעבר קלידן "שוטי הנבואה" בפסנתר ובקלידים; קרן מלכה בשירה ובכלי הקשה; וסנדרסון עצמו, אוטוריטת גיטרה נודעת, בגיטרות. ריבוי הגיטרות יוצר "אלבום גיטרות" במיטבו, עם תוספות מבורכות של כלי מיתר (בעיבוד מאיה בלזיצמן) וכלי נשיפה, שיוצרות עובי תזמורתי מרשים וגם נעים.

ההרמוניה שביניהם, שהושחזה בהופעות במהלך השנים האחרונות, יוצרת במשותף צליל יפה ומדויק – תערובת שמושפעת ממוזיקה אמריקאית סיקסטיזית נינוחה, כמו בשיר הפותח "אתה לבד", המזכיר בנגינה את "הצלליות". אחד מהשיאים שבהם מתבטא החיבור השלם בין הנגנים-זמרים הוא בגרסת הכיסוי שלהם ל"זאת שמעל המצופה", שסנדרסון כתב לשלישיית "הגשש החיוור".

באלבום (שמופץ כרגע במהדורה מיוחדת, הכוללת בונוס – דיוידי המתעד את ההקלטות) מתקיים התמהיל שסנדרסון חשף באלבומיו הקודמים: שירים רומנטיים, כולל אהבה נכזבת, כמו ב"כמה" ששרה קרן מלכה, עם פתיחת כלי הנשיפה ה"גזוזית"; ושירי  דאחקות כמו "לא בפוקוס" – עם ההומור הסנדרסוני של דמות הלוזר, "בכל זאת גבר" ובעיקר השיר הכי רוקי באלבום מבחינת העיבוד והכי מצחיק במילים – "לא אוהב את נעלייך".

לאורך הקריירה של סנדרסון, שהחלה בלהקת הנח"ל בשנות ה-60, הוא הציב רפים גבוהים של שירים איכותיים – שילובים מוצלחים של לחנים ומילים, שקלילותם האופיינית תמיד הטמינה עומק. וכך, במהלך השנים, צבר שירים שחלקם מוצלחים יותר מאלה שב"לא יפריד דבר" בלהקותיו השונות ("כוורת", "גזוז", "דודה") וגם באלבומי הסולו שלו ("חוזרים אל הלא נודע" ו"זה הכל בשבילך" הם רק דוגמאות בודדות לשירים כאלה). אבל אצל סנדרסון, גם "סתם שיר" הוא מופת צנוע להקפדה ולעושר שמתבטא בפשטות, בלי "רעש וצלצולים". לכן, "לא יפריד דבר" הוא אלבום רענן, מדויק וסימפתי, עם לחנים שובי לב ביופיים השקט, בעיקר בשירים השקטים והעצובים, אבל גם באופטימיים. אחד מהם הוא שיר הנושא המרגש, שמחבר – לא רק בין הגיבור לאהובתו, אלא גם בין היוצר לקהל הנוכחי והעתידי שלו.

"לא יפריד דבר", דני סנדרסון, "אן. אמ. סי"
 
פורסם ב-ynet ב-13.12.09

פורסם ב-ynet ב-14.7.09