אני אוהבת בנעמי שמר את השובבות שלה. ככל שעוברות השנים מגלה את קריצת העין הממזרית שהיא משלבת בשירים בקלילות, ולפעמים בערמומיות מוסיפה אירוניה וביקורת. יום שישי שעבר, הרדיו מזמר בעברית ואני קולטת בזווית האוזן את "עוד לא אהבתי די" של יהורם גאון, ומתוך הרגל ממהרת לעוות את אוזניי בבוז. הפאתוס! המליציות במילים ובביצוע המודגש! התוכן המעיד על מופרזות. ובכל זאת, מבלי משים, כמתוך לעג של "הפוך על הפוך", הצטרפתי לפזמון המתקתק (שקסם לי בילדות) "אה-אה-אה-אה" עם המילים הציוריות באופן ממש קיטשי – "הרוח והשמש על פניי".

ופתאום זה קרה: הבנתי את השיר. הבנתי באמת את השיר! ומאותו רגע השתאיתי מהאישיות המרהיבה של נעמי שמר, ומכך שלמרות בהירותה, לעיתים פשוט החמצנו את מה שאולי רצתה להגיד.

ובכן, "באלה הידיים" הוא לא פחות מאשר "שיר המנייאק". זהו אב הטיפוס שלא השתנה ושתמיד אקטואלי וממשיך להזין שברונות לב של עלמות מתוסכלות. כן, מדובר בשובר הלבבות המפורסם שמפזר אשליות אך מסרב להתחייב. ויש לו גם תירוצים. על זה בדיוק השיר.

– מותק, תביני, יש לי הרבה דברים לעשות.
– איזה דברים בדיוק?
אז ככה: "עוד לא גיליתי איך תוביל אותי הדרך ולאן אני הולך" (ובלשון ימינו: "אני עדיין מחפש את עצמי"), אה, וגם: "עוד לא ציירתי פרח"!!!
– יופי, יש לך תירוץ יותר מגוחך?
דווקא יש לו. לא רק מגוחך, גם פתטי: "עוד לא ירד לי שלג באמצע הקציר"!
– נו באמת.
– רגע, תקשיבי, יש עוד משהו: "אני עוד לא כתבתי את זיכרונותיי", וחוץ מזה: "עוד לא בניתי לי את בית חלומותיי".

לא זיכרונות ולא חלומות. הבנאדם לא בעניין שלה בפרט ושל קשר רציני בכלל. ריבונו של עולם, הוא אפילו מודה בכך מפורשות בפזמון החוזר – "עוד לא אהבתי די" (עד יום שישי שעבר סברתי בתמימותי שהתכוון לכך שהוא לא אהב את המילה "די"). והוא גם מפרט באחד מהבתים, למקרה שיש ספקות: "עוד לא הכול ניסיתי".

ולמי שעדיין לא השתכנע, הנה הבית האחרון במלוא מפורשותו. אולי זו רק אני שחשבתי תמיד שמדובר באידיאליסט שנאלץ להקריב את חייו האישיים ואת מימוש אהבתו לטובת עשייה מבורכת. אבל פתאום זה כה צורם וחד, כמו קריקטורה מגחכת: "ואף על פי שאת פה (תודה רבה ששמת לב), ואת כל כך יפה (חנופה זולה), ממך אני בורח כמו ממגיפה (הגענו לשלב העלבונות), עוד יש הרבה דברים שרציתי לעשות (נודניק, כבר הבהרת את עצמך), "את בטח תסלחי לי" (ברור. היא בדיוק הטיפוס שיסלח ושיבין), והנה הטוויסט הענק, אחרי ההפסקה הזעירה באדיבות הפסיק: "גם בשנה הזאת".

כן, האיש מ"עוד לא אהבתי די" הוא מקבילו של "מר נרקיס" – דמות נעמישמרית יותר גלויה ומפורשת בכוונותיה, אך גם משעשעת במהומות שהיא מחוללת ("מי זה במקום יוד-דלת? איזה מחזה איום: / סוזי ירוקת העין מתייפחת כל היום / למה שפגעה בה גבי, זאת עם המחשוף בגב / היא אמרה לסוזי – זוזי למקום מספר טית-וו") ואפילו נוגעת ללב, שהרי שהרי בסופו של דבר "מר נרקיס לוקח טקסי והולך לישון לבד".

לסיכום, "באלה הידיים" הוא שיר לעגני הממחיש את הפתטיות של "מנייאק היחסים" המצוי. אותי זה הפתיע.

וכך, אני אוהבת את הביצועים הישנים של שירי נעמי שמר, ונהנית לגלות בהם את מה שהיה בתוכם תמיד. באותה מידה כיף לי לשמוע ביצועים חדשים של שירים ישנים, מפי יוצרים שגילו במו כישרונם אוצרות "שמֶריים" חבויים אחרים, ובחסדם מחלקים את שלל תגליותיהם.

הנה המוזיקאי המוכשר יוסי פרץ, שלפני כמה חודשים הוציא לאור את האלבום היפה "מחשבות בהירות", שכולו שירי נעמי שמר (אגב, מומלץ לרכוש אותו גם בגלל ההקדמה הנפלאה של מודי בראון). ביחד עם שרון רוטר הוא שר שירים מוכרים, אבל הופך אותם על מנת להחזירם למקומם הנכון והמדויק. כך, למשל, הוא מעמיק עד לתמצית הפשטות החבויה בהמנון הפסטיבלי "יש לי (יום יום) חג". הוא שר בשקט, מרכך ומהרהר את מה שהגשש החיוור שרו בצהלה גדולה. ובכך אינו אונס את הטקסט, אלא פועל בדיוק לפי ההוראות הגלומות בו: "אני יכול לשמוח איך שבא לי, וזהו זה החג האמיתי".

והנה השיר ""אור", ששושנה דמארי שרה בווירטואוזיות שהבליטה את קולה אך החביאה את השיר. ולעומתה, תמר גלעדי ב"בלוז לנעמי" – אלבום שיצא עכשיו, המבוסס על הופעות שמתקיימות כבר שנתיים, ובהן היא מעניקה את פרשנותה, עם הבונוס – ההיכרות האישית והמשפחתית של נעמי שמר – חמותה. בשיר "אור", שיש לו גם ביצוע חדש של נירה ספיר – אחייניתה של נעמי שמר, הן חושפות שמדובר בעצם בשיר כמיהה לאור – "אור שמבשר את ההשכמה והזריחה / רק לראות עוד פעם, יותר מזה איני צריכה… / שמש, הביאו שמש אם שמיי מעוננים". לכן, בניגוד לבומבסטיות של דמארי, אפשר ורצוי לשיר אותו בערגה, בכאב ואפילו באפלוליות, שהרי המחסור באור הוא חשיכה.

אז כמו בשיר "שני צלמי רחוב", שבחלומם "זזו ממקומם שיר ומנגינה, אור ועננה", כך אני נהנית מהרעיונות של נעמי שמר שזזים ממקומם, כשם שהם מעמיקים בשטח. התזוזות הדינמיות מלהיבות לצאת להרפתקאות חיפושים. התגליות החדשות מרחיבות את התשתית השגורה ומעמיקות את האהבה ואת הזכות לחוות אותה.

עוד לא אהבתי די בביצוע יהורם גאון ובליווי נעמי שמר:

מר נרקיס בביצוע חבורת בימות:

אור בביצוע נירה ספיר:

ביקורת שלי על ההופעה של תמר גלעדי לפני שנתיים:

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3729776,00.html

מועדון זאפה הרצליה, יום שני השבוע (8.6.09). תמר גלעדי מתרגשת על הבמה במופע "בלוז לנעמי" (שמר). כעבור יומיים (אמש – 10.6.09), בקונסרבטוריון "הסדנה" בירושלים, חברי "אנסמבל נעמי שמר" של האקדמיה למוזיקה נרגשים לא פחות.

החודש, לפני חמש שנים, נפטרה נעמי שמר, כלת פרס ישראל לזמר עברי. השירים שהשאירה פשוטים לכאורה בקליטותם, אבל אם מגרדים קלות את שכבתם החיצונית מתגלה גיאוגרפיה תת קרקעית עם אזורי אקלים מגוונים, שמגרה להתעסק איתם מוזיקלית. ואת המהות הזו הצליחו להעביר השבוע אל פני השטח שני המבצעים, השונים כל כך זה מזה – תמר גלעדי, כלתה של שמר (נשואה לאריאל הורוביץ, בנה) והסטודנטים למוזיקה מהאקדמיה, בהפקתו המוזיקלית של עמית ויינר.

"ידידי עשה חליל לי", פתחה גלעדי את ההופעה בשיר פחות שגור. על הבמה הרכב איכותי וחם, שמעניק ברק של מקצוענות. רמי הראל שעיבד את המופע על הקלידים, יוראי אורון בקונטרה בס ואיתן איצקוביץ' בתופים. אין ספק שלגלעדי יש יתרון משמעותי – האנקדוטות המשעשעות שהיא מפזרת בין השירים מהיכרותה האישית עם שמר. למשל, המשפט הראשון ששמר אמרה לבנה כשנולד: "אני כבר שונאת את אשתך".

לסטודנטים מהאקדמיה אין אנקדוטות, וקטעי הקישור שלהם כוללים אינפורמציה ידועה ויבשושית על שמר. את היצירתיות שלהם הם משקיעים בעיבודים ובביצועים. אבל גם בלי להיות חלק מהמשפחה בפועל, האווירה במופע משפחתית, גם בזכות השעה המוקדמת במיוחד (19.00), שממלאת את החלל בקהל רב-גילאי, כולל ילדים. השיר הפותח שלהם הוא "אסיף" ("אסוף את המעשים"), ששמר הלחינה למילים של איתמר פרת, עם ליווי עוּד מרשים של ערן זמיר ושירה יפה של הדר נחמיה.

גלעדי מספרת על המעיל ששמר קנתה בתל אביב, ובגללו נסעה לפריז ונשארה שם תשעה חודשים, ומיד מבצעת את "העיר באפור", שבסיומו געגועים אל תל אביב "שחיכתה לך בבתים לבנים". אותה ת"א כבר הופיעה בשיר "העיר הלבנה" ("מקצף גל ועננה") עם ביצוע ג'אזי מקסים שהגיע לשיאו כשהנגנים הצטרפו בא-קאפלה. גלעדי ריגשה גם בעיבוד המעניין של "אור". בשונה מהמוחצנות של שושנה דמארי, המזוהה עם השיר, גלעדי שרה באופן מופנם, מיסתורי ואפילו אפלולי – בניגוד בוטה לשם שלו. בעצם, היא שרה על הצורך באור, פרשנות שדווקא הולמת את המילים: "שמש, הביאו שמש אם שָמַי מעוננים".

גם את "זמר נודד" גלעדי הפכה בעדינות וחילצה ממנו משמעויות נוספות. השירה האיטית שלה היתה מנוגדת לקצב העליז, אבל באופן שהפך אותו משיר לכת לשיר הישארות.

לאנסמבל גם כן היו מהפכים יפים שכאלה, למשל ב"ירושלים של זהב" שליאור שמגר הפך לרוק מחשמל.

גלעדי, בשיר פחות נודע  של שמר, שרה "אל תשאלו אותי איך הגיטרה אל אבנים הוכתה ונשברה". יומיים אחר כך הופיעה שוב הגיטרה אצל האנסמבל, בשיר "אני גיטרה", עם עיבוד ספרדי, שירת שני קולות נהדרת של סיוון דהן וחנה וולף, קלרינט יפה של ליאור רונן והדגשה חיננית של המשפט "לא התייאשתי מימיי".

חוסר ייאוש, אבל הרבה כאב, היו ב"סימני דרך" שגלעדי הקדישה לגלעד שליט. פניה שיקפו את הכמיהה כשהיא שרה: "אי משם שובה הביתה בזמן הנכון".

גלעדי חתמה את הופעתה בביצוע שמח ל"ליל אמש", ורגע לפני שירדה מהבמה היא שרה את ה-משפט מתוך "מטרייה בשניים": "החיים יפים, כדאי לכם לחיות". והאקדמיה? הם סיימו בביצוע משותף, נלהב וחם לשיר הסיום הצפוי מכל, "החגיגה נגמרת". את הבחירה הלא צפויה שלהם הם שמרו לתחילת ההופעה, כשהשיר "שלומית בונה סוכה", הגיח פתאום, בחודש סיון, בביצוע רוק-נשמה של עינת אזולאי.

מכל שיריה של שמר, רק שיר אחד חזר על עצמו בשתי ההופעות – "לשיר זה כמו להיות ירדן", ואפילו הטון והאווירה היו דומים בו בשתיהן – עדינות עצובה שהדגישה את המלודיה ואת המילים – גלעדי בליווי הקולות הגבריים של הנגנים, ורביעיית בנות מהאנסמבל ששרו א-קאפלה. "אבל מראש הרי השלג, בהמולה גדולה צוהלת, אחריך שיריך מפכים להם", הם שרו – שתי הופעות, יוצרת אחת, חמש שנים למותה, אלמוות ליצירתה.

פורסם ב-ynet ב-11.6.09

מה דעתכם להפתיע את יקיריכם במשלוח מנות מיוחד לפורים? הממתקים שבו לא יזינו את הגוף, אלא את הנשמה. במקום לשלוח אוזניים, ועוד של המן, תפנקו את האוזניים של אנשים שאתם אוהבים, כולל את עצמכם, במוזיקה אישית ולא שגרתית, מומלצת מאוד. חג שמח.
 
חן מקורי – ענבל דור, "מחכים לדפיקות לב" ("אן אם סי")
 
קול מלא חן עם כישרון לכתוב, להלחין, לנגן ולשיר. תענוג להיחשף לאלבום בכורה של יוצרת מוכשרת ומקורית, שנשמעת היטב כמו מישהי אחת בלבד – היא עצמה. ענבל דור באלבום "מחכים לדפיקות לב" נשמעת בשלה ורעננה בעת ובעונה אחת.
 
המינימליסטיות שבכלי הנגינה נשמעת עשירה ומספקת: הפסנתר (שלה) עם התופים (טל כהן) והבס (גיא ברתור) מיטיבים ליצור עולם אישי ואינטימי, אבל כזה שאחרים יכולים להתחבר אליו ולהזדהות איתו. המפיק גיל דור (שעובד עם אחינועם ניני), הביא למקצוענותו המוכחת ערך מוסף אישי – היכרות עמוקה עם ענבל, הבת שלו, שגורמת לה להישמע במיטבה.
 
הנה המחשה קטנה לרוח האלבום, ציטוט מהשיר הפותח, "שוקולד" – "האלוהים שלך הוא שתי שניות של צחוק והשטן – שוקולד מתוק. אני סתם שם לגוף ראשון. עייף, גדול, רוצה לישון. שתיים בלילה. הסו כלב ודובון. שוב מחזיק אותי ערה עוד זיכרון".   
 
 
כיף איטלקי – רפי אדר שר פאולו קונטה, "מזייף כמו כולם" ("הליקון")
 
תערובת כיפית של ג'אז ורוק בו זמנית, מילים בעברית ששייכות למשורר איטלקי, שהוא גם מוזיקאי וזמר פופולרי, והמון התלהבות שצליליה יפים. כל אלה שייכים לרפי אדר – קולנוען, מסעדן, חבר בחבורת לול הנודעת של שנות ה-70,  ובעל תואר אביר של כבוד מנשיא איטליה בזכות תרומתו לקידום התרבות האיטלקית.
 
אין ספק שבאלבום הזה התרבות האיטלקית מקודמת ובאותה מידה התרבות הישראלית מרוויחה. פאולו קונטה האיטלקי (שכתב בין השאר את הלחן של "אמרו לו" בביצוע אריק איינשטיין), ששיריו מושרים הפעם בעברית, נשמע בקולו הצרוד מעט של אדר צבעוני ודינמי. וכאילו לא די בכך, מצטרפים לאדר בדואטים ססגוניים – מאור כהן בשיר המפורסם "זה משהו", (שבאנגלית ידוע כ" It's wonderful, It's wonderful, It's wonderful, Good luck my babe  "), אבי בללי בשיר החזק והחם "יריב אימונים" ועמיר לב ב"אש כחולה". משה לוי הפיק באלגנטיות, ולסיום יש בונוס – "רומן אמיתי" של שלום חנוך מושר באיטלקית.     
 
 
 
אינטליגציה שקטה – אילה אשרוב, "חוצה את הנהר" ("הד ארצי")   
 
אילה אשרוב מגישה חצי שעה צנועה אך מלאה. באלבום הבכורה שלה היא נשמעת נעימה להפליא ומרגשת בשירים מעשה ידיה (פרט ל"לא ידענו תום" ו"תמיד" שכתב המשורר אברהם חלפי).
 
לעיתים קרובות אלבומי בכורה מתפקעים מרוב אמביציה ותשוקות החצנה, אבל "חוצה את הנהר" הוא אלבום עדין שמקרין אינטליגנציה שקטה. לני בן-בשט הפיק ועיבד את השירים באופן הולם – ללא תחכומים וקישוטים מיותרים.
 
בסוף האלבום, אשרוב, בסוג של עשיית צדק, מחזירה לעצמה את השיר הידוע "לאורך הים", המזוהה עם עופרה חזה. אשרוב היא זו שכתבה את המילים ואת המנגינה, והפעם היא מבצעת אותו בעצמה, באופן שונה מהמקור – איטי וטראגי, עם ליווי הרה אסון של גיטרה חשמלית. מי שלא חושש מהדמעות שירטיבו את משלוח המנות שלו יעריך את המחווה.        
 
 
 
חסד איכותי – "רכבת לונה פארק" (הפצה: "התו השמיני")  
 
 
הפרויקט "רכבת לונה פארק" הוא ההוכחה לכך שאומנות ומעשים טובים בהחלט יכולים לשלב ידיים וקולות, כשהתוצאה לא מוותרת לרגע על סטנדרטים מחמירים של איכות.
 
המוזיקאי דודי לוי הפיק לתלמידים ממכללת "מיוזיק" להוראת המוזיקה אלבום אשר מבוסס על טקסטים שכתבו נערות ונערים מבית השנטי. בבית, שבו מתגוררים בני נוער בסיכון, נכתבו שירים שהפכו לפני כמה שנים לספר בשם "סליחה שנולדנו". השירים מתארים מציאות אכזרית ומצמררת, אבל יש בהם גם חמלה, תקווה וריפוי. תלמידים מ"מיוזיק" הלחינו אותם, עיבדו, ניגנו ושרים במגוון סגנונות – אלקטרוניקה עם רוק, בלדות רכות עם מוזיקה מטרידה, מהורהרת, עליזה, מכאיבה וגם מחבקת.
 
ולכל התמהים מה עושה אלבום שאיננו קליל בהמלצות לחג כה שמח – הרי שפורים מתקשר גם למעשי חסד (מתנות לאביונים), וחלק מרווחי מכירת האלבום מוקדשים להמשך פעילות בית השנטי. אבל חסד גדול הרבה יותר מתחולל בעצם החוויה של שמיעת האלבום – אנושיות שחשיפתה מגלה את יופיה.    
 
 
כוח נשי – תמר גלעדי, "סוג של ורוד" ("הד ארצי")       
 
"האמת היא סוג של ורוד", נאמר בשיר הנושא של האלבום "סוג של ורוד", ואכן ניכרים בו הן האמת – חדה ובהירה, והן הוורוד – ממתיק ומרכך. תמר גלעדי הלחינה ושרה את המילים ואת העלילות שכתבה המשוררת והסופרת לאה איני. חמי רודנר הפיק אלבום מיוחד, המעשיר נישה נחוצה של "שירת נשים" רבת כוח ועדינה.
 
רוק שמתובלן לעיתים בג'אז, עם צליל חם שמקורו בכלי נשיפה מאסיביים ובכלי מיתר, מעשירים את צלילי האלבום. השירה של גלעדי בקולה הייחודי  – מעושן שבסיסו יציב וחזק – מובילה את השירים החכמים והמעודדים האלה למקומות ידידותיים ואמפתיים, שלא רק נשים מרגישות בהן נוח.  

פורסם ב-ynet בפורים תשס"ח, מרץ 2008

רוק שמתובלן לעיתים בג'אז, עם צליל חם שמקורו בכלי נשיפה מאסיביים ובכלי מיתר, מעשירים את צלילי האלבום. השירה של גלעדי בקולה הייחודי  – מעושן שבסיסו יציב וחזק – מובילה את השירים החכמים והמעודדים האלה למקומות ידידותיים ואמפתיים, שלא רק נשים מרגישות בהן נוח.

פורסם ב-ynet בפורים תשס"ח, מרץ 2008

לשמות של שירים כמו "תמיד תאמין" ו"צריך לומר תודה" אפשר להתייחס בכמה צורות – בהנהון ניו-אייג'י, בעקמומיות צינית או בנוסח אריאל הורוביץ. הגישה האחרונה מתבססת על שיטה שכמעט ואינה מתקיימת בשירים הישראליים – להיות גם וגם. אם רוב האלבומים הם קלילים או מורכבים, עליזים או נוגים, שטחיים או עמוקים, הרי שהורוביץ יודע לשלב.
 
באלבומו הרביעי, "זמן אמת", הורוביץ ממשיך להשמיע את צלילו הברור, שמתבסס קודם כל על קולו המזוהה  – חם וידידותי. על הבסיס הזה מתגלגלים שיריו, מתקבלים מיידית במפתן הלב בזכות נעימותם, ומוכנסים פנימה ביחד עם דוקרניהם המוסווים. השירים "תמיד תאמין" ו"צריך לומר תודה", למרות הימנונותם הבלתי נמנעת, אינם כה תמימים. בראשון, הורוביץ כמעט חותר נגד המסר החיובי אך הפשטני של השיר, בכך שהוא מודה במוגבלות של האדם המאמין: "אדם לא יכול להביא את הסתיו, או לומר לאלף חסידות – עכשיו". אז מה כן? לשיר. השיר אומנם לא ישנה את המצב, אבל ישירו אותו אנשים נוספים, כך שלפחות הבדידות מתפוגגת.
 
גם ב"צריך לומר תודה" יש גישה דידקטית מעט ("כל הרגעים הקשים בחיים צריך לומר להם תודה"), אם כי האופן המרגש שבו היא מפותחת בהמשך מחפה על כך ("גם לאבנים על קבר ההורים צריך לומר תודה"). אבל מה שהופך באמת את השיר הזה לאחד מהנפלאים שבאלבום הוא עיבוד הקנון עם התגבורת העדינה-ילדותית של שרון רוטר.
 
זה לא השיר היחיד באלבום שהורוביץ חולק עם אדם נוסף. ב"הפתק" (המתבסס על פתק שכתבה אלמונית) חוברת אליו איגי וקסמן ונשמעת בו מצוין. אבל הדואט המרשים מכל הוא "מלאך", עם ג'קי לוי, שמלבד השתלבות מופתית עם הורוביץ מפגין בקולו נוכחות חזקה משל עצמו, עד כדי חשק מסוקרן לשמוע אותו לבדו, באלבום משלו. מהורוביץ הוא מחלץ עוצמה רוקית, שמרמזת על כיוון מבטיח שגם בו הוא עשוי להתקדם, אם רק ירצה.                 
 
בכל מקרה, גם שמירה על הסגנון הנוכחי הולמת אותו. הורוביץ, החתום על להיטים כמו "יאללה ביי", "סיגל נחמיאס" ו"רנה" – תמיד היטיב לכתוב שירים. באלבומו הנוכחי הוא שוזר בהם ציטוטים ואזכורים, שכוללים למשל את "פינק פלויד", וגם את אריך קסטנר. זה האחרון מוזכר בין השאר ב"גרמניה" – שיר עוקצני, שבו מופגן כשרונו של הורוביץ להצחיק ולהכות ביחד: "במבשלת הבירה מהנדס צעיר עומד ומסביר / על פסי הייצור שהם גאוות העיר / הנה כאן זהו החלק האחראי על הפרדה / בקבוקים טובים קדימה, פגומים להשמדה". ויש גם פרובוקציה במשפט "היה לי טוב בגרמניה, עם כל האור וכל הפנאי" – המצטט את "בהיאחזות הנח"ל בסיני" של נעמי שמר, אימו.
 
לזכרה של נעמי שמר הורוביץ גם כתב את השיר האוהב "כל מי שאת", עם המשפט הכה אופייני לו – "במקום לבכות אנחנו צוחקים".
 
ציטוט משפחתי נוסף מובא בשיר "הכביש המהיר", המתעד משבר בזוגיות שנמשך שנתיים עד לסופו הטוב. הפעם המצוטטת היא אשתו של הורוביץ, תמר גלעדי, שהשיר שלה "האהבה מתה" (שגם את מילותיו הוא כתב), מהווה שיר בתוך שיר.        
 
הורוביץ מנווט את ההפקה המוזיקלית המהודקת (האלבום נמשך מעט יותר מחצי שעה) ביחד עם עובד אפרת ותמיר קליסקי. כוחם של העיבודים שיצרו ביציבות החכמה והשקטה שהם מעניקים למסגרת הלא מתחכמת של השירים. כלי המיתר אינם משתלטים ביופיים הדומיננטי ולא כופים דבר על השירים, כפי שקורה לפעמים בהפקות אחרות.
 
למרות שכל שיריו המגוונים קליטים משמיעה ראשונה, "זמן אמת" (עם דו המשמעות שבמושג), אינו אלבום "אמצע הדרך", אלא דרך האמצע – זאת שמשלבת את התמצית של הקצוות, בפשטות ובתחכום, באושר וביגון, בהתרסה ובהשלמה.
 
"זמן אמת", אריאל הורביץ, "התו השמיני"   

31.7.07, ynet