"שירים מכאן – שירים משם: כשהשטעטל פוגש את המדבר" – כך נקרא המופע שלהן, וכמו כל דבר מעניין, יש כאן סיפור:

בשנות ה-30 של המאה הקודמת, לפני קום המדינה, קרן קיימת לישראל שלחה ליהודי התפוצות גלויות דואר שעליהן הודפסו שירי עם עבריים. טובי המלחינים מהגולה כתבו עיבודים יפהפיים לשירים המולחנים מישראל. לפרויקט הם קראו "שירי עם ארץ-ישראליים".

במופע, יבוצעו חלק מהשירים האלה ולצדם שירים מהכיוון ההפוך: שירים מהתפוצות ביידיש ובלדינו שעיבדו מלחינים ישראליים מתקופתנו – עופר בן אמוץ (שגם הכיר לבנות את הפרויקט) את השירים ביידיש, ויחזקאל בראון את השירים בלדינו.

להתעלף מרוב הוד

התוצאה, שטעימות ממנה שמעתי בחזרות, היא תערובת מקסימה שמרכיביה לכאורה לא קשורים, בליל ססגוני של שפות, סגנונות ותקופות. ומי שמקשרים בין כולם ומחוללים את הקסם הם קול המצו סופרן העוצמתי של נעה, הנגינה האלגנטית והאינטליגנטית של אפרת, עם שמץ (רק שמץ, כי זו הופעת אורח) קלרינטלי (מיזוג מתבקש בכתב בין קלרינט לטלי) ובעיקר האנרגיות השמחות, הנשיות, של שלוש הווירטואוזיות היפות האלה (כן, היופי לא אמור להיות קשור למקצועיות של המקצועניות האלה, אבל בלתי אפשרי להתעלם מנוכחותו ומהאיכויות שהוא מוסיף).

"שאנו שאנו, למדבר שאנו", מתפרצים הצלילים ומחוללים בסלון. המזרח התיכון הלוהט והמדברי מושר בנימה אירופאית קרירה וממזרית כמו סודה. שירה עשירה, מורכבת ומלאת פיתולים נשפכת מנעה בקלילות, ואפשר היה להתעלף מרוב הוד אילולא באותם רגעים התפרץ אלי ועלי בחיבוק כלבי מַיילו הכלב של אפרת, כאילו אנחנו חברים ותיקים ולא נפגשנו הרגע בפעם הראשונה.

וכל אותו זמן נעה מלהטטת בין לדינו ליידיש לעברית, ובקולה היא חיה את השירים עם עלילותיהם ובנימי רגשותיהם, ממחיזה אותם בתנועות זרועות רחבות ומרהיבות כריקוד.

אפרת, בחסד נגינתה, בונה לקולה של נעה מרחבים להתהלך בהם במלוא חופשיותו,  מפלסת לה מפלסים, חללים וקומות כדי לאפשר מעבר לגודל קולה.

וכל הזמן הזה מיילוֹ הכלב, ש"נולד לתוך המוזיקה", מתחת לכיסא של אפרת, מהופנט בעליל  מהוויברציות של הפסנתר ושל האנרגיות.

גם אני מהופנטת.

נעה ביזנסקי, אפרת לוי, טלי הירשפלד ומיילו

"שירים מכאן – שירים משם: כשהשטעטל פוגש את המדבר", יום ראשון 7 ביולי 2024, בשעה 20.00, במרכז פליציה בלומנטל למוזיקה, רחוב שביל המרץ 2 תל אביב 

רכישת כרטיסים כאן

https://ticks.co.il/selectTickets.php?i=WefpVvn4p91&a=&sa=2

הפרויקט הופק בסיוע מענק מיוחד מטעם קרן יהושע רבינוביץ לאומנויות תל אביב ובשיתוף המכון למוסיקה ישראלית.

המשימה שקיבלנו, ממש כמו בשנה שעברה, הייתה להרכיב את עשרים השירים הישראלים היפים ביותר של תשפ"ג. משימה אכזרית ומתסכלת, אבל מסיבות טובות – לאחר ניפויים קפדניים עדיין נותרו בידינו מספיק שירים מצוינים שאפשר היה להפיק מהם כמה וכמה רשימות.

הקשבתי השנה למאות שירים עבריים, ומתוכם הזדהר כל הזמן שיר גדול אחד. וכשהשנה התחילה להסתכם, ידעתי שהוא שיר השנה שלי. והידיעה הזו המשיכה לזהור גם אחרי שסיימתי להאזין לכל השירים הנפלאים האחרים.

ומה רבה הייתה שמחתי לגלות שבלי שנדברנו בינינו, צוות ה-88, המסקנה הייתה זהה, וגדולתו של השיר הזה התבררה כחד משמעית.

את השיר כנען כתב והלחין שלומי שבן, והוא שר אותו עם שולי רנד ועם רביד פלוטניק בהפקה המוזיקלית של תמיר מוסקט.

אנרגיה סיפורית מסעירה

לפעמים אנחנו שוכחים שבשביל למצוא עלילות ריגול מפותלות, מותחנים מסעירים, אפוסים מרתקים ורומנים פסיכולוגיים עמוקים – לא צריך ללכת רחוק. אפשר למצוא אותם ממש אצלנו, בתרבות שלנו, ובמיוחד בספר העתיק ביותר שתרמנו לעולם – התנ"ך. כל מה שצריך זה עיניים סקרניות וחשק עז לשוטט בתוכו עם מבט מרותק של צייד – כזה שמתמגנט אל הדרמה, היצרים והפלא. ואז לחלץ אותם החוצה מבין הדפים ולתמצת מהם שיר.

וזה בדיוק מה ששלומי שבן עשה בשיר "כנען". הוא זיהה אנרגיה סיפורית מסעירה בספר במדבר, אוצר טעון שידוע בשם חטא המרגלים.

עם ישראל נודד במדבר, המטרה היא להגיע לארץ כנען, הלוא היא ישראל, ומרגלים נשלחים לשם וחוזרים עם מטען חומר נפץ רגשי. מי שאמורים לנטרל אותו, אבל גם מלהיטים אותו בעצמם, הם י' – שזה בעצם יהושוע בן נון, לימים המנהיג שאחרי מ' – משה רבנו, ו-כ': כלב בן יפונה.

השיר כנען, שעוסק בציפיות, באכזבות ובתקוות, הוא קודם כול שיר על אנשים, ועל היחסים ביניהם, וגם על ההתנגשות בין שאפתנות, מנהיגים ומונהגים, ומונהגים שרוצים להיות מנהיגים, ומנהיגים שיודעים שהם בסוף דרכם.

והוא מקורי ועמוק, אירוני ורגיש, חד ופיוטי. והוא שלנו, נוצר כאן ושייך לכאן ואלינו. העברית העשירה והיצירתית של שלומי שבן מנסחת אותו ומשתלבת בשלמות עם המוזיקה – ניגון של בית כנסת, בלוז של נדודים וראפ מהורהר, שיופיים מתחדד עם השירה של רביד פלוטניק ושולי רנד. ביחד עם שבן הם חושפים בכל האזנה עוד רובד ועוד שכבה מהיופי המרגש הזה.

כנען הוא שיר שאומנם מבוסס על אמת עתיקה, אבל הוא לגמרי חדש, אקטואלי, רלוונטי ובעיקר – נשמע טוב. הוא מצטרף לשירים ישראליים כמו "דויד ושאול" של אהוד בנאי ואפילו "גוליית" של כוורת, שבטבעיות לוקחים דמויות מהעבר שלנו, מנכיחים בהווה שלנו, ומדהירים אותם אל העתיד שלנו.

והנה המילים:

המקום: אי-שם בנגב המדבריות של צין

שלושה עשר גברים הולכים בחושך בחמסין

בשיירה, בלי מטרה ברורה

כמעט בלי נשק ובלי מים

כלום לא קורה וכעבור זמן מה

קולו של י' שובר את הדממה

מ' מתנהג כאילו לא שמע, ורק מאט קמעה

לבינתיים

שלושים ימים ושלושים לילות

מטרטרים אותנו סתם,

אומר ובקולו –

שנים של עבודות קטנות מטעם ולמען

זאת דרך ארוכה

זאת דרך ארוכה

זאת דרך ארוכה לכנען.

שלושים ימים ושלושים לילות

מן ההרים אל תוך הוואדיות

נפשי צמאה, לא להתגלויות,

אלא ליין

דבר עכשיו עם הפיקוד

ואם אתה פוחד תגיד להם שי' אומר

שלא אכפת לו אם רזה הארץ או שמנה

אם יש בה עץ, או אם אין

יפה מאוד, עונה לו מ'

לא בלי לרעוד

אבל בלי לגמגם

אם יש עוד משהו על ליבך

דבר עכשיו, דבר איתי

שאל בני ונען

זאת דרך ארוכה

זאת דרך ארוכה

זאת דרך ארוכה לכנען

כאילו לא הרגיש מספיק מותקף

י' מסיים וכבר מופיע כ'

ועל פניו חיוך לא חף מתענוג, של כוח

מתקרב לכוח

כל מה שי' בסך הכול אומר

מנהיג גדול צריך לדעת לוותר

לסגת כדי להיזכר בתור מה שכל חייו

ירצה לשכוח

מ', בלי תנועה, אומר לו שמע

פניי אמנם לא לשלום, אבל לא למלחמה

ואם אינכם נותנים דבר

הנה דבר מה אשר אולי תוכלו לקחת

זאת דרך ארוכה

זאת דרך ארוכה

זאת דרך ארוכה לארץ המובטחת

מובטחת למי? אומר לו י'

הרי כולם יודעים שבפיקוד

הם מחזיקים עליך תיק, וזה עניין אבוד

הצמרת לא שוכחת

אתה עיוור אם עוד אינך תופס

גם אם נעפיל להר באורח נס

הם לא ייתנו לך להיכנס לארץ כנען

שמתחת

מ' כמו מתוך חלום לפתע מתקרב

אבל אין שום כנען, כנען היא בלב

אם ניכנס, לא ניכנס זה היינו הך

והך בסלע פעמיים

אני רק יהודי נודד

נולדתי כדי להיפרד

מקדמת דנא ועד לשנה הבאה בירושלים.

זאת דרך ארוכה לכנען

זאת דרך ארוכה

זאת דרך ארוכה

זאת דרך ארוכה לכנען

זאת דרך ארוכה

זאת דרך ארוכה

זאת דרך עקובה

זאת דרך עצובה

זאת דרך ארוכה לכנען.

והנה השיר הזה עם שאר השירים שבחרו ה-88 שיודעים. מומלץ להקשיב לכולם.

https://www.kan.org.il/content/kan/radio_articles/p-11437/528399/

אבל בעצם, זהו שיר מחאה שמתפוצצת לתוך עצמה בכאב, בלי שייראו את הדם. שיר שחלקיו המשמעותיים ביותר נשתקים. שיר מתעתע, שחושף את יהונתן גפן במלוא גדולתו כיוצר דווקא בזכות איפוקו המצמית. כלאחר יד, רגע לפני שתשומת הלב תעבור לדבר הבא, בשפה כמעט דיבורית גפן מסכם את השיר במשפט האחרון: "איך פעם זה היה פשוט" – ואז מגיע הפירוט המוחץ, ובהדרגה, כמו לנסות לדחות את הבלתי נמנע הבלתי נסבל:

לשיר

לחיות

ולא למות   

שיר הוא יצירה מינימליסטית. אומנות הצִמצום. אז מדוע בכלל יש צורך בצמד המילים האחרון, כשכבר נאמרה המילה "לחיות"? הרי ברור שלחיות פירושו לא למות. לשם מה לחזור על הרעיון, והפעם בשלילה: "ולא למות"?

כי על זה השיר. וכמו העדשה באגדה "הנסיכה והעדשה", שמורגשת היטב למרות ערימת המזרנים שנערמת עליה, גם יהונתן גפן כיסה את דקירות המשפט הזה היטב, כולל באמצעות הבית האחרון של השיר, שהוא בעצם הבית הראשון שלו, שחוזר על עצמו וממסגר את השיר. ממסגר את המשפט "ולא למות" כמו מודעת אבל. כי זוהי מודעת אבל. והמוות הזה אינו מוות יחידי. הרי כל השיר הוא חברתי וקבוצתי בלשון רבים: גוף שני רבים נוכח ("אתם זוכרים את השירים"), שעובר במהירות לגוף ראשון, שגם הוא ברבים – "אנחנו" ("היינו לפעמים שרים"). והמוות המשותף התחולל במלחמות. יהונתן גפן לחם בהן, ושב מת-חי, חי-מת, הלום קרב.

השיר "אתם זוכרים את השירים" הוא כעס מאופק וכאב שותקני ואנדרטה שקופה המנוקבת במילים שלמרות העדרותן נשמעות: הכול מתכלה – מלבד המוות, ואת השַמות שהוא מחולל, ההרס, החורבן הנצחי, אי אפשר להמחיש בכלל – ועל זה השיר.

*

אתם זוכרים את השירים
ששרנו אז, את שמי הפז,
אתם זוכרים בערבים
מתחת גג של כוכבים
עם חברות וחברים
היינו לפעמים שרים.

אתם זוכרים את הטיול
עם המדריך ההוא שאול
ואיך אהרונצ'יק הבריון
היה לוחץ אקורדיון
וגם צועק בקול אדיר:
"עכשיו כולם, כולם לשיר".

ובלילות הכי קרים
היינו סתם מאושרים
עם בדל סיגריה ראשונה,
לוקחים ללב ולריאות
משתעלים ושואלים,
ומחכים להפתעות.

ביום שישי על הגדר
עם הידיים בכיסים
ואליהו השמן
אומר מילים נורא גסים,
אבל בחושך לא ראו
איך שהסמקנו וגם הוא.

עומדים שעות ומביטים
על אריאלה הקטנה
ואיך עסיס אבטיחים
מכתים את לובן חולצתה
ואת ליבנו התמים
אשר רוקד לעומתה.

אתם זוכרים את השדות,
הנרקיסים בשבתות,
הכל עבר כל כך מהר
וקצת קשה להיזכר
איך פעם זה היה פשוט
לשיר לחיות ולא למות.

אתם זוכרים את השירים
ששרנו אז, את שמי הפז,
אתם זוכרים בערבים
מתחת גג של כוכבים
עם חברות וחברים
היינו לפעמים שרים.

אבל באתר שלי התכנסנו לדבר בעיקר על מוזיקה ישראלית. אז בלי להכביר מילים, הנה 5 סיבות אישיות שלי, הלקוחות ממיטב התוכניות האהובות עליי בערוץ כאן.

זמן למעשים / שיר מתוך הסדרה חנות שיש בה הכל / מילים ולחן: שלום גד, ביצוע: משתתפי התוכנית

הסדרה הזו היא בדיוק ההמחשה לנחיצותו של השידור הציבורי. באיזה ערוץ אחר היה יכול להופיע בסדרה אחת השילוב של פיוט, קסם, אירוניה וכאב הצחוק או צחוק הכאב לצד ויזואליה תיאטרלית מרהיבה והחצנת החוכמה והיופי של יוצריה – עוזי וייל ושלום גד?

ארץ קטנה עם שפם / שיר מתוך זהו זה / מילים: מאיר גולדברג, לחן: קורין אלאל / ביצוע: גידי גוב, שלמה בראבא, מוני מושונוב, דב'לה גליקמן, אבי קושניר

איזו מזוכיסטיות נהדרת חוויתי כשדרשתי מעצמי לבחור שיר אחד בלבד מתוך כל שירי התוכנית שקמה לתחייה בערוץ כאן, והשירים שבה הפכו לחלק מרנין ועקרוני אפילו יותר מהמערכונים.

רחם נא מתוך הסדרה שישו ושמחו / מילים מתוך המקורות, לחן: דודו פישר ומונה רוזנבלום, ביצוע: נוה צור עם שאר משתתפי הסדרה

הקשיבו לשיר והביטו בהתרחשות. כה הרבה קורה ללא מילים מפורשות. איזה עומק הבעה המבוססת על משחק עילאי של שחקנים ותיקים וחדשים והיוצרים סיגלית ליפשיץ ושלום הגר שתבונתם המרגשת יצרה את אחת מהסדרות המעולות, המצחיקות והנוגעות ללב שקיימות כאן. רובכם לא מכירים אותה, והלוואי שעכשיו כבר כן. נ.ב. הפרק הראשון לא משקף את כלל הסדרה. רפרפו עליו והמשיכו קדימה.

נס ציונה מתוך הסדרה האחיין שלי בנץ

לכאורה סדרה לנוער. למעשה, למרות ההנאה שהם בהחלט חווים ממנה, היא מתבזבזת עליהם, והמבוגרים ייהנו ויצחקו אפילו יותר מהם. למשל, מה"שיר" הזה המוקדש לנס ציונה.

החולם הקטן מתוך הסדרה פרפר נחמד / מילים: זמירה חן, לחן: נורית הירש, ביצוע : חוה אלברשטיין, משי קליינשיין, אורי בנאי, אוזה (מיטל רז), בץ (עמי ויינברג) ושבי (ז'יל בן דוד)

פרפר נחמד – הסדרה המקסימה והמושקעת לילדים, שמתעקשת על ילדות לא מתיילדת ומקדשת את הפשטות ואת התום, התחדשה בכאן חינוכית. ותיראו איזה יופי:

אבל העברית שלנו, לפחות בפוסט הזה, לא תברח מעצמה, אלא דווקא תישאר. אז בואו נדבר עליה ועל הדרך שבה היא מתבטאת במוזיקה הישראלית. התירוץ: יום השפה העברית שחל השבוע. תקציר הפרקים הקודמים: "בעברית יש מילים בשפע, להגיד את הכול – כמעט. יש בה תקע ויש בה שקע, אך אין מילה בעברית לטאקט", היטיב לנסח אהוד מנור בשיר "חולם בספרדית" שכתב לשלמה ידוב.

ובחוסר טאקט מעולה, בפרובוקטיביות מכוונת, שר חמי רודנר: "אין רוקנ'רול בעברית, אף פעם לא היה ולא יהיה" – אבל השיר הזה, הוא בדיוק ההוכחה המושלמת לכך שיש רוקנרול בעברית.

ומה לגבי שאר הזרמים במוזיקה הישראלית, שאינם רוקנרול, שירי ארץ ישראל או פיוטים? כשההיפ הופ והראפ בעברית התחילו לשגשג, אי אז בסוף שנות ה-90 – תחילת שנות האלפיים, היו שהרימו גבה ותהו האם הז'אנר הזה, שהמילים שלו הם הצלילים שלו – ולהיפך, וזוהה בלעדית עם אנגלית – יתפוס בכלל בעברית כי מה לו ולה. אחד מהחלוצים של הסצנה בארץ, סאבלימינל (קובי שמעוני) סיכם בשיר "במעבדה":

"מי אמר שראפ בעברית זה מוזר ומיותר?

נמאס מאנשים עם אופק צר

לי מותר, חופשי הבר על מאוחר

משתיק כל צרצר על טעות של מאסר

האתגר להפוך ראפ עברי לאמיתי

מקורי, ולא להיתקע על ABC

מה? מה? אז מה אם באנגלית זה אוטוסטרדה

אני סולל את הדרך לדור הבא

לא קל זה לא, בהתחלה לא הצלחתי

המשכתי, לא ויתרתי עד שפרצתי

מהתקופה של השטויות ברחובות

הייתי המום שראיתי ת'תגובות

כבר אז הבנתי, לא משנה לי מה שיוצא

זה בעברית? אני מרוצה!

כי את הכביש אני סולל.. Seen

אני אגרום לאנשים פה להבין

שהיפ הופ זה בעצם דרך חיים"!

ודרך חיים פירושה גם להעמיק ולדבר על הכול, כולל הפצעים והשברים. וכך, הראפר ניר קדמי (קנדוג) בשיר "מילה עברית יפה", מקונן:

"מילה עברית יפה שלי, איה את? מה עשו לך?
לעיתים דומה כי נותרתי לאסוף את השברים
גרסה חיוורת וקלוקלת שלך בפי הנוער
שפת אמי העמוסה בשלל פשרות וויתורים
האמצעים להתבטא דלים, פצעים על הלשון גדלים".

פצעים על הלשון – תרתי משמע, כן?

ולמי שעדיין מפקפק עד כמה הראפ הוא כבר מצע מקובל ותקני לשירים בעברית, שימו לב שהאקדמיה ללשון עברית בכבודה ובעצמה בחרה לחגוג את יום השפה העברית השנה בשיר חדש. ומי כתב אותו? עומר הברון, הלוא הוא הראפר המוכשר, היצירתי וחד הניסוח  ג'ימבו ג'יי. ביחד עם להקת שלווה הוא שר את השיר שנקרא בפשטות "שיר בעברית". אני אוהבת בו במיוחד את ההומור, כולל בחלק שבו הוא מסכם את האירוע הלשוני המסעיר ביותר השנה: ההיתר "ההלכתי" של האקדמיה להתייחס אל גרב גם כנקבה (מי אמר שהם אינם קשובים ללשון העם?):

"עברית, אנשים נלחמים עלייך, יום יום, כל הזמן
עדיין מאמינים שהעט חזק מן החרב
נלחמים אם אומרים גרביים ורודים או ורודות
וזה אותו הגרב, כלומר, אותה הגרב".

אגב, מיד בהמשך מופיע קטע מצחיק במיוחד על פודל טהרן שתיקן – לשונית – את הנביחה של כלב סן ברנרד, אבל לא אחטא בספוילר. מומלץ שפשוט תקשיבו לשיר הזה.

אני, בכל אופן, נשארת עוד קצת עם ג'ימבו ג'יי, והפעם עם שירו "אמא" – שעוסק גם הוא בשפה העברית ומוכיח שמדובר גם במשורר לא פחות מאשר מוזיקאי (וכן, אחרי שתקראו, גם תקשיבו, בבקשה).

אמא / עומר הברון (ג'ימבו ג'יי) ולהקת ספא
מילים ולחן: עומר הברון

אני ואמא מתרפקים על זיכרון האותיות
על שורשים, מילים ומשפטים
בצל שדרת ברושים קבורות הפסקאות
ומתחתן על משכבם בשלום
שוואים נחים
בית קברות לחטפי פתחים
אין מי שיספיד את האמרות והניבים
אין מי שיגיד מילים טובות אודות המונחים
אין משמר כבוד ואין שיירת מלאכים

מי יגיד קדיש על העברית בעברית, מי, אמא, מי?
בטח לא אני, זה שיר קינה
מהשפה נשארה רק אסופה של כללי עלה תאנה
ומנגינה

אמא בתשנ"ד לקחת אותי לקנות בגדים
והמוכרת שאלה "אולי תרצו לראות מכנס"?
צרחת שם
"מכנסיים! לילד יש רגליים, שתיים, ינעל ראבק ערס!"
אבל אמא שיקרת לי, יצרת מפלצת
העברית שלי לא דוברת עברית
אז אל תגידי לי
"בן אני כל כך מאוכזבת"
העברית הזו שותקת
היא אילמת
לא תקנית
מי יגיד קדיש על העברית בעברית
מי, אמא מי? בטח לא אני זה שיר קינה
מהשפה נשארה רק אסופה של כללי עלה תאנה
ומנגינה.

האזעקה גם הייתה אות פתיחה טִקסי ללילה של וירוס נאלח במיוחד, שמטעמי  הגעלת הציבור אינני רוצה לפרט את מהותו. עם שחר, בסיום לילה שמעל בתפקידו, המדחום היטיב  לבטא את גובה הבאסה גם בטמפרטורותיו הנוסקות.

זה היה מבאס במיוחד, משום שכמה שעות אחר כך, בערבו של היום, הייתי  אמורה להגיע לאינדינגב כדי להנחות פאנל בהשתתפות רוני שויקה והמוזיקאים הנפלאים יוסי  בבליקי ודויד פרץ. הסיבה לאירוע היא ספר מומלץ שרוני כתב, ושיצא לאור לאחרונה  בהוצאת כרמל. "שיר חדש – דרשות על יצירות רוק ישראליות". נשאלות השאלות מה לדוקטור לתלמוד ולרוק ישראלי? ואיך בדיוק אפשר לחבר, בספר של 450 עמודים (!) בין  עולמות המדרש היהודי העתיק לבין טקסטים ישראליים חדשים ששרים אותם עם גיטרות  חשמליות? התשובות היו אמורות להשתרטט באותו ערב, אבל כמה שעות קודם לכן, בכלל לא  היה ברור שאצליח להגיע לשם, עודי נחלשת מרגע לרגע מחוסר שינה ומצום שגופי כפה עלי.

אינדינגב – אירוע מלבב, שמתקיים בימים אלה ממש, בפעם החמישית. כשמו כן  הוא: מוזיקת אינדי, קיצור של  Independent , עצמאית – במובן של חוסר תלות  המוזיקאים בחסדיהן של חברות תקליטים גדולות ומסחריות. אין כאן שום הצהרה על טיב  המוזיקה או על האידיאולוגיה שלה. היא לא בהכרח "אלטרנטיבית" וגם לא בהכרח "איכותית". יש מוזיקת אינדי קומוניקטיבית ומיינסטרימית לחלוטין,  ויש גם מוזיקת אינדי גרועה (לא באינדינגב, שם היא נבחרת בקפידה). אבל תמיד נושבת  ממנה רוח חופש משיבת נפש.

ולמה נגב? כי שם מתרחש הפסטיבל הזה. במקום בשם "מצפה גבולות".  פסטיבל עם ארומה חלוצית, עתיר התרחשויות יצירתיות וקהל מגוון ונאמן, שמוכן לנסוע  עד לקצה העולם בכבישים נידחים ובדרכי עפר (כלומר ברי המזל שהזדרזו לרכוש מראש כרטיסים, שתמיד אוזלים לפני מועד הפתיחה).

אבל למה להכביר מילים, יש אתר מסודר. תבלו:

http://indnegev.co.il/

כמה שעות מאוחר יותר, אני, האקמול והאיש שלי – שבנדיבותו הציע לוותר  על עולמות הרוח הקוונטיים שלו ולרדת לתחתיות העולם הארצי בתפקיד נהג ונושא כלים –  נכנסנו בשעריו של האינדינגב.

דַמיינו התרגשות של לפני הופעה. לא סתם הופעה, הופעת השקה. עכשיו,  תכפילו את זה, כי לא מדובר בהופעה אחת, אלא בכמה הופעות. שמתרחשות בשטח אחד. בו זמנית. עזבו את ההתרגשות. דמיינו את הרעש. רעש מחשמל של רוק מובחר ושל משתתפיו וקהליו, המסתובבים בשמחה בין הזירות השונות, נפערים בכל ישותם כדי לבלוע ולספוג כמה שיותר מהכול.

עכשיו תדמיינו שבתוך כל זה ממוקם אוהל של חנות ספרים. "עשן  הזמן" שמה, מבאר שבע. שהיא לא רק חנות לספרים, אלא גם לדיסקים, ומקום הופעות והרצאות בפני עצמו. ואת זה בדיוק היא מתיימרת ליצור באינדינגב – מתחם של ספרים,  הופעות והרצאות. אבל איך אפשר?

איך אפשר כשסביבנו מוזיקה דומיננטית, שבולעת ומבליעה את כל שסביבה? מה לאירוע אינטלקטואלי שכזה בלב פסטיבל רוק? ובאמת, זוהי הפעם הראשונה שהוא מתקיים כאן – ניסוי מוזר שנועד לכישלון? כי איך אפשר בכלל לדבר בלב כל הרוק על עניינים שברוח? ולהקריא קטעים יפים מספר חדש ומפעים, אך תובע ריכוז? ולשוחח בפומבי עם שני מוזיקאים, שהפעם נעדרים שירים וכלי נגינה, ושמכווננים את המילים שלהם לגבהים ולמעמקים? איך אפשר לעשות את כל זה כשבינתיים מתאסף לו קהל סקרן – אבל מה הוא ישמע כשמכל הכיוונים נשמעת מוזיקה חזקה הרבה יותר?

יוסי בבליקי אמר לי במבט מתכונן להשלמה: "אם ככה, אולי זה יתבטל בכלל".

דויד פרץ, כששאלתי אותו איך אפשר בכלל לעשות את זה, ענה לי:  "בעדינות".

ורוני שויקה הסביר לי שבאירוע כזה אנשים לא נשארים במקום. עוברים מהתרחשות להתרחשות, טועמים קצת, וממשיכים הלאה. שלא אקח את זה אישית.

ופתאום זה קרה. הפלא הגדול. האקמול שבלעתי התחיל סוף-סוף להשפיע, המיקרופונים פעלו בעוצמה ובדרך כלל יכלו להמולה, והקהל? הקהל היה הכי מרגש. ישב  בשקט על החול באוהל הפתוח, הִתמיד בהישארותו, והקשיב. האזין בהתכוונות מקסימה – לא למוזיקה שהיא מטרת הפסטיבל, אלא למילים. היוצרים שאת קולם הוא מכיר כשהם שרים, דיברו הפעם, עם הסופר, על חיבורים מפתיעים, אך שלמים, בין עולמות לכאורה מנוגדים.  על השראה – יצירתית ודתית. על "ירח במזל עקרב" (שיר של להקת "אלג'יר", שמככבת בספר) ועל הציפור של דניאלה ספקטור ושל טוני מוריסון. וגם פתרו משהו מהמסתוריות של השיר "ונדמה שישוב" (של להקת "פונץ'" של יוסי בבליקי) – פיתרונות שכמובן הגבירו את המסתוריות, וטוב שכך.

והיה באוויר חסד של הופעה טובה. בפעם הראשונה חוויתי אותו מהצד של הבמה. הבהובי אורות של התבהרות מרצדים. מולקולות של רעוּת מהקהל ומהבמה שהתערבבו  על מנת לרקוד יחד באוויר הנסער. ואפילו מחלה שהשתעממה ממני ועזבה אותי.