תקציר הפרקים הקודמים: גיא היפה תוהה אם ההורים של גיא המצ'וקמק יאהבו אותו.

"אז יש לך מספיק חומר"? שאל אותי מור.

החזרה כבר הסתיימה, אבל הוא ונגניו לא הזדרזו ללכת. "אנחנו לא צריכים לשלם על שעות אולפן", עדכן אותי קודם.

"איך זה"? שאלתי. "האולפן הזה שייך למישהו מכם"?

"לא בדיוק", חייך מור, ואני התפללתי: תמשיך לחייך. תמשיך. מה אני אמורה להגיד כדי להתמיד את זה?

"אז איך בדיוק"?

"מתנת יום הולדת". הפעם, לא רק שהוא חייך, אלא שחיוכו התרחב לשטחים שלא ידעתי אפילו לייחל לממשותם.

"מה זאת אומרת"?

"שהבת של הבעלים היא מעריצה שלי. ולפני חודשיים התברר לנו שהיומולדת שלנו הוא באותו תאריך, היום. אז קיבלתי את האולפן לכל היום".

"היום יש לך יום הולדת"?

"כן. לא רואים"?

"מזל טוב! וככה אתה חוגג אותו"?

"זאת הדרך הכי טובה. את לא חושבת"?

"כן", הנהנתי לו, והוא חייך אלי שוב. זה היה חיוך מהסוג שיצרנו שנינו קודם. אני אמרתי באמצעותו: אני יודעת שבחיים בעולם הזה, וגם בחיים בעולם הבא, אין לי סיכוי איתך – יפה בסטנדרט של כוכב, יפה יותר מגיא! יותר מדי, וגם מודע לכך. והוא ענה בחיוכו: נכון. אין שמץ של סיכוי, אבל ההבנה הזו דווקא מקשרת בינינו, ולא מרחיקה, ונעים לי לתקשר איתך ככה. את נחמדה.

"אני חושבת שיש לי מספיק חומר, אבל אני לא בטוחה".

"רוצה לבוא איתנו"? הוא שאל.

"לאן"?

"אנחנו הולכים תיכף לשתות קצת. החבר'ה התעקשו להזמין אותי לכבוד היום הולדת שלי".

"תודה, אבל אני לא חושבת ש… אבל באמת תודה".

"לא חושבת שמה? לא הבנתי. את באמת מוזמנת. זה יכול להיות דווקא נחמד, ואם אני אהיה מספיק שיכור, אולי אני אפילו אתרום לך כמה דברים מאוד לא צפויים לכתבה שלך".

"כמו מה"?

"אני לא יכול להגיד. את זה תדעי רק אם תבואי. אז את באה"?

"זה באמת בסדר מצדך"? – לא הבנתי של מי הקול הזה.

"בטח. איזה מין שאלה זו"?

ובאו הדקות האלה שלא ידעתי מה לעשות עם עצמי. חצי שעה שלא הצלחתי להתמקם. הוא הלך מיד לעומק החדר, לחברים שלו, ולא היה ברור לי אם עלי להצטרף אליו, או שזה נחשב להטרדה. לייתר ביטחון נשארתי במקום, אבל עשיתי את עצמי מעיינת בריכוז עמוק במחברת שלי, ומדי פעם רושמת בנמרצות הערה כאילו הכרחית.

כל בנות העיר מקנאות בי עכשיו. כל הגרופיות, שעד עכשיו אני לא בטוחה שאני יודעת באמת מה פירוש התפקיד שלהן, זועמות בוודאי. היא? דווקא הדוסית הזאת? זה לא קצת בזבוז? יש לה בכלל את הכישורים? היא יודעת מה עליה לעשות?

לא. אני נדחקת בתוך האוטו הענק שלהם, והם מתעלמים ממני בהתחלה, אבל דווקא מור אומר מדי פעם: "תמתנו את השפה שלכם. טוב? אנחנו לא לבד. יש לנו אורחת. תתנהגו יפה".

והם שואלים אותי: אז מה שלומך? ואיך הולך? ואיך החיים שלך? ומה הסיפור עם הגיא הזה בכלל? ומתי תתפרסם הכתבה עלינו? ומה לך ולרוק?

מה לי ולרוק? צודקים מבחינתם. נערות רוק אמורות להיות קלילות. להתלבש בקלילות, לדבר בקלילות ואפילו לצחקק בקלילות, ולא להפיק מהפה את התערובת הזאת שרקחתי בגיל 14, ומאז אני מתמידה אותה בקפדנות בהולת מינונים: לא חזק מדי ולא דומיננטי בכלל, אבל נשמע. לא מתגלגל, אבל מפעפע וכובש פיסת מגורים קטנה על האוויר, ועליז. בפועל, קבע פעם גיא הראשון, יש לי צחוק עצבני, וגיא השני הוסיף: מאולץ, מלאכותי.

וכדי להדגים הם מצחיקים אותי בהפתעות, כשאני לא מספיקה לייצר את הצחוק הייצוגי. ואז אני מתפתלת במגושמות, כמו גור מסורבל של חיית טרף עם נהמות משונות.

"די. מספיק. זה לא מכובד ככה".

"אבל זה הצחוק שלך. זו את, ומאוד נעים לגלות שאת ייצרית".

אז אני מנסה לא לצחוק בכלל.

אנחנו נשפכים מהאוטו ופתאום נמצאים בתוך חלל אפלולי. לרגע איבדתי אותם, אבל אז מור מוצא אותי ומוביל את שנינו אל הבאר. "מה תשתי"?

"מה? איפה כולם"?

"שם, מחכים לנו, וזה בסדר. הם יכולים לחכות קצת". הוא מראה באצבעו, אבל אני לא רואה כלום.

"טוב, אתה אמרת".

"ומה את אומרת? מה את מזמינה"?

"יש להם קולה"?

הוא  צחק. "בכלל לא, או במילים אחרות: ממש לא".

"אז מה כדאי? מה אתה מציע לי"?

"לא יודע. מה את אוהבת"?

"לא יודעת".

"לא מורגלת, אה"?, ואז הוא פנה אל הברמן: "תן לה משהו של כוסיות, טוב"?

משקה של כוסיות! זה אומר שאני כוסית? האם זאת מחמאה? עלבון?

הברמן מניח מולי כוס מאורכת ובה משקה שאיני יכולה לזהות את צבעו. "רגע, זה תוצרת הארץ"?

"לא יודע. איזה מין שאלה זאת? תני לבדוק. כן".

איך אסביר לו שפתאום התביישתי לשאול אם זה כשר.

אני טועמת בזהירות. "הי, יש לזה טעם של ליקר שוקולד"!

מור צוחק. "מכירה"?

פתאום מתברר לי שאני נמצאת לבד עם מישהו שאטרקטיבי עד כדי כך, שכל רגע יכול לצוץ כאן כתב רכילות, או גרוע מזה: צלם פאפרצי, ולצלם אותו. לצלם אותו איתי. לצלם אותי!

המבט שלו בתוך המשקה שקיבל הרגע. אין לו על מה לדבר איתי, ובצדק. אני זו שצריכה לפתח איתו שיחה. אבל על מה? על מוזיקה? הרי כבר שאלתי אותו, במשך היום, את כל השאלות.

"אז אתה מרגיש חגיגי"?

"אה"? הוא נוהם בהברה אחת.

"יומולדת"?

"אה, כן, טוב שהזכרת לי".

"נו, אתה בא"? עומד לידינו פתאום קלוד מהלהקה.

"כן, בטח. רק רגע, רציתי להגיד לך משהו. טוב, אני לא זוכר. בואי, בטח תוך כדי הלילה, עם הזיכרון האסוציאטיבי שלי, זה יצוץ".

אבל ברור לי שאני נטל עליו. שמותר לי להיות איתם רק אם אקח את האחריות על עצמי. הוא הביא אותי לכאן, ומכאן זו אני שצריכה לזוז לבד. אם אני מייחלת לתקשורת ביני לבינו לבינם, היא תתרחש אך ורק כשאפתח את דלתות הבית, שאני אמורה לבנות בעצמי, ולשכן בו את כולנו. בית זמני שעם בוא השמש, קירותיו קורסים.

"אני חושבת שאני צריכה ללכת הביתה".

"מה? באמת? אבל עוד לא הספקנו לדבר. טוב, אני לא מכריח אותך. איך שאת רוצה. לא נעכב אותך. תודה בכל מקרה ולילה טוב או בעצם בוקר טוב"?

"תודה לך".

איזו רשמיות. לא מצאתי דרך אחרת לומר לילה טוב? אבל במילא הוא כבר שכח אותי. רגע, מה זה? מה קורה? אני כמעט נופלת מפתח היציאה כשעל העורף שלי מונח פה, כלומר מונחות שפתיים!

הסתובבתי בפחד וזיהיתי את מור. רציתי לומר לו משהו או לשאול, אבל הוא נעלם. הוא נישק אותי! נישק אותי ממש! מה אני אמורה לעשות עם האינפורמציה הזאת? רגע, הוא נישק אותי. אוי ואבוי.

כלומר, איזה יופי?

הוא התכוון? אבל למה הוא התכוון? מה השעה? ארבע? לפנות בוקר?

אז אני לא יכולה להתקשר לאף אחד.

איזה יום מחר? שישי? אז אני לא אראה את גיא. אז איך אספר לו? אני אמורה לספר לו? אני מוכרחה לספר לו? אני רוצה לספר לו?

על איזה גיא בכלל אני מדברת? על כל אחד משניהם? על שניהם? שניהם ביחד? שניהם לחוד? אולי אני אשאל את הנהג מונית שמסיע אותי הביתה?

"יש לך כסף קטן"? יש לי כסף קטן? ובבית גיא לא מונח על הספה. אולי הייתי צריכה לנסוע ישר לבית של גיא. הם בטוח ערים בשעות כאלה. מאיפה אני יודעת מתי הם ערים ומה הם עושים. מי דיבר בכלל על מה הם עושים? אני! אני קיבלתי נשיקה.

"גיא"!

"כן. מה השעה? השתגעת? עוד לילה".

"איזה לילה, כבר תשע בבוקר".

"תשע בבוקר ביום שישי זה עוד לילה. מי מתקשר בשעות כאלה? מתי תלמדי"?

"בסך הכל רציתי לשאול אותך אם אתה מצטרף אלי לנסיעה הביתה".

"כל שבוע את שואלת אותי. עוד לא התייאשת"?

"לא. אתה יודע שההורים שלך ישמחו".

"טוב, שלומית, אין לי כוח לזה. עוד משהו"?

"מה"?

"רצית עוד משהו"?

"כן. רציתי לדבר איתך".

"אז למה את לא מדברת"?

"גיא"?

"את בסדר? קרה משהו"?

"כן".

"מה קרה"?

"קיבלתי נשיקה".

"מזל טוב. רגע, אצלך זה באמת מזל טוב. וואו. מי המאושר"?

"מור".

"מור"?

"כן, זה הזמר הזה".

"אני יודע מי זה מור, את לא צריכה להגיד לי. רגע, מור נישק אותך"?

"כן"!

"את בטוחה שזאת הייתה נשיקה"?

"בטח".

"טוב, התעוררתי עכשיו לגמרי, אז תפסיקי להיות לקונית ותתחילי לדבר".

"על מה"?

"על איך זה היה ו… רגע, יש ביניכם משהו"?

"לא יודעת. לא חושבת".

"אז מה פתאום התנשקתם"?

"לא התנשקנו, הוא נישק אותי".

"אבל למה? אני לא מבין. איך זה היה? תספרי לי איך זה קרה".

"מה יש לספר? היינו בפאב הזה, הוא ואני והחברים שלו, שחגגו לו יום הולדת. זה היה אחרי שראיינתי אותו, והוא הציע לי להצטרף אליהם. ואז אמרנו לילה טוב. הוא הציע שאשאר, אבל כבר לא היה לי כוח, וגם לא הרגשתי שייכת. וכבר עמדתי לצאת, ופתאום הוא הופיע מאחוריי, ונתן לי נשיקה גדולה בעורף. אתה חושב שזה נחשב לעבירה שלי"?

"אוי, שלומית".

"מה"!

"יש לי משהו לומר לך, אבל זה לא יהיה קל".

"נו, אז תגיד כבר".

"זאת לא הייתה נשיקה".

"מה זאת אומרת"?

"זאת הייתה נשיקת לילה טוב".

"ברור".

"אז מה הבעיה שלך"?

"אתה חושב שיש לי בעיה? להיפך"!

"שלומית, הנשיקות האלה לא נחשבות לנשיקות".

"אני לא מבינה. זאת הייתה נשיקה לכל דבר".

"כן, ברור, אבל בשבילינו להתנשק זה כמו להגיד שלום".

"בשבילינו"?

"כן, כלומר לא. נכון, זה נשמע כאילו שאת כלולה בעסק הזה. אני מתכוון שאנשים מהסוג שאת דווקא מסתובבת איתו, מתנשקים על ימין ועל שמאל. אין לזה שום משמעות".

"אבל עובדה שהוא היה יכול לומר במילים, והוא לא הסתפק בזה. אני בטוחה שיש לזה משמעות".

"אוי שלומית, את לא יכולה פעם אחת להקשיב לי? להאמין לי"?

"אבל אתה לא היית שם, אז איך אתה מתיימר לדעת"?

"כי אני כל הזמן שם, את לא מבינה"?

"מה זאת אומרת כל הזמן שם"?

"אלה החיים שלי. אנשים כל הזמן מנשקים ומתנשקים".

"ואין בזה שום"?

"שום מה"?

"סליחה על הביטוי, אבל אהבה".

"אהבה? שלומית? אנחנו בתל אביב"!

"די, גיא. אז אפילו אין אינטימיות"?

"אינטימיות? בנשיקה"?

"זה לא אמור"?

"בטח שזה אמור, שלומית. ברור. שלא יהיו לך ספקות. אבל לא בנשיקות האלה. אני מצטער".

"גם אני".

"תגידי, איך זה היה? מה הרגשת? נהנית"?

"די, גיא".

שתי דקות לפני שבת. אני מתקשרת לבית של גיא, שעונה לטלפון ושמח לשמוע את קולי. "שלומיתי, שמעתי. אני מצטער".

"מה? הוא סיפר לך? טוב, אין זמן. תן לי אותו".

"רגע, שנייה".

"מה רגע שנייה? אין רגע ואין שנייה. עוד שנייה שבת נכנסת. תן לי אותו"!

"טוב, בסדר. גיא! קח אותה, אבל תזדרז, עוד דקה שבת".

"כן כבוד הרב. שלומית? מה קורה"?

"תקשיב. הוא הלך אחריי במיוחד".

"מה"?

"זה לא שעמדנו ביחד, ודיברנו, והוא אמר לילה טוב עם נשיקה. זה היה אחרת. אמרנו לילה טוב, והלכתי, ואז פתאום הוא בא אחריי ולא אמר כלום, רק נישק אותי. הוא בא במיוחד בשביל לתת לי את הנשיקה".

"אה, באמת? ממש ניגש אחרייך"?

"כן! זה מראה על משהו"?

"לא יודע, שלומית".

"זה משנה את התמונה"?

"אולי".

"טוב, זה מספיק לי. אני מסתפקת בזה".

"כמו שאני מכיר אותך, את לא. לפחות תהיה לך שבת שלמה לחשוב על זה".

"כן, ואני צריכה לנתק".

"ברור. ביי. שיהיה לך סוף שבוע טוב".

"שבת שלום גם לך".

תקציר הפרק הקודם: שלומית מתחמקת מלומר לצוהר את דעתה.

גיא שר, ואני שרה איתו, אבל בשקט:

על נהרות לבנים

אני צף עם הריח שלך

המלח הלך והחטא נסלח

שט על תמיסות קרחונים

בואי נתכתב!

בואי נזלול צלילים אדומים!

בואי נתרטב!

בואי נהיה ידידים אילמים!

בואי נתעלם

נשתה, אבל רק הדים

בואי נתגלם

בשני איים אבודים.

"יפה השיר הזה, אה"? אומר גיא, ולחיוכו ריח של מלכודת.

"מקסים".

"מוזר לי שאת מתלהבת ממנו".

"למה"?

"את יודעת על מה השיר"?

"יש לו משמעות מיוחדת"?

"ברור. מה חשבת"?

"לא חשבתי על כלום. למה? על מה השיר"?

"אני לא בטוח שאת רוצה לדעת".

"בטח שאני רוצה לדעת. נו"!

"זה שיר על אוננות".

בהרף זמן איחרתי להגיב. ניסיתי להסוות את המחדל בהוספת תנופה לגיבוב המילים שהדפתי ממני:  "מה פתאום. איזה שטויות אתה מדבר"!

"זה בכלל לא שטויות. כולם יודעים שזה על זה".

"כולם! מישהו בכלל מכיר את השיר הזה חוץ מכמה בודדים? וחוץ מזה, שאלת את אסא שכתב את השיר? ואתה יודע מה? גם אם תשאל אותו וזה מה שהוא יגיד לך, זה לא יהיה מקובל עלי".

"עקשנית כמו תמיד, ותפסיקי כבר להתחמק מהנושא".

"מה הנושא"?

"תגידי, אם תתעלמי מתופעות טבעיות שקיימות בעולם, הן ייעלמו להן, את חושבת? את לא יכולה להתכחש לתכנים של היצירות שאת שומעת וכותבת עליהן".

"אני יכולה, ואני לא יכולה, ואני אחליט. מה זאת אומרת שתכתיב לי אם להתייחס ואיך להתייחס? ואל תשכח שלמדתי ספרות באוניברסיטה. אתה יודע כמה הרצאות שמעתי, ואני גם יכולה להעביר לך, על נושא הפרשנות? ואם אני אמצא פרשנות אחרת, זה יניח את דעתך? לא, אל תענה לי. לא זה העניין, אתה סתם, כמו תמיד, מנסה לגרור אותי לדיונים על סקס. אין לי מושג למה. אולי זה משעשע אותך".

"זה לא משעשע אותי. זה דווקא מעציב אותי, החיים שלך".

"אל תתפטרן אלי! מה אתה יודע על החיים שלי"?

"הרבה יותר ממה שאת מתארת לעצמך".

"כן? איך בדיוק"?

"ממישהו שגם לו אכפת ממך".

"אתה מתכוון לגיא, נכון"?

גיא שתק.

"אני ממליצה שהוא קודם יארגן את החיים שלו, ואז ידאג לאחרים".

"אני לא אוהב את הטון שלך, אבל למה את מתכוונת"?

"על הטלפונים המיואשים של ההורים שלו הוא מספר לך? או שאתם עסוקים רק בלרכל עלי"?

"ההורים שלו צריכים להתרגל".

"להתרגל למה בדיוק, גיא"?

"לזה שהבן שלהם עוד לא מצא את עצמו. זכותו המלאה – הוא רק בן 23. רק לפני שנתיים הוא עוד היה בצבא. למה בדיוק הם מצפים"?

"למה הם מצפים? אולי שקודם כל יהיה לו איפה לגור? איזו קורת גג נורמלית? אתה יודע שאין להם מושג שהוא גר אצלי"?

"באמת? אז מה הם חושבים, שהוא גר ברחוב? הוא מוכרח לספר להם. זה ירגיע אותם. הרי הם מכירים אותך. הם יודעים שאת בחורה טובה, ממשפחה טובה. הם בטח גם מכירים את המשפחה שלך".

"ירגיע אותם? השתגעת? אתה עד כדי כך לא מבין? אתה יודע איזו שערורייה תהיה אם יתגלה שהוא גר איתי באותה דירה? אפילו אני בעצמי מתקשה להאמין שאנחנו ישנים באותו בית. אתה לא מבין שזה אסור? גבר ואשה לא נשואים שישנים לבד תחת אותה קורת גג אחת! אם לפחות עוד מישהו היה נמצא איתנו, זה היה פחות גרוע".

"אני מתנדב, אני מתנדב"…

"הכוונה למישהו יותר מהוגן".

"תודה רבה על המחמאה".

"אוף, אתה לא מבין כלום. אני מתכוונת למישהו נשוי. לזוג נשוי, לאיזה קרוב משפחה".

"שישגיח שלא תעשו שטויות, חלילה? שלומית, השיחה הזו הופכת להיות ביזארית מרגע לרגע".

"אתה ביזארי בעצמך. אמרתי לך, זה לא מה שאני בעצמי חושבת, אבל זה מה שחושבים אצלנו בחברה".

"אבל על איזה חברה בדיוק את מדברת? את שייכת בכלל לאיזו קהילה? יש לך חבר'ה? בית כנסת שאת הולכת אליו? הרי אפילו בשבתות, כשאת מגיעה למשפחה שלך ומשאירה לנו את הדירה, את לא הולכת לבית כנסת ביישוב שלך".

"משאירה לכם את הדירה? אתה נמצא בדירה שלי בשבתות, גיא"?

"בטח. אנחנו עוברים ישר למיטה שלך. לפחות יום אחד בשבוע גיא לא נאלץ לישון על הספה".

"המיטה שלי"?

"כן. עונג שבת אמיתי. די, שלומית. את לא באמת חושבת שאני מוכן לסבול את התנאים של הדירה שלך. תירגעי".

"כן, אני מניחה שהייתי מוצאת סימנים".

"איזה סימנים בדיוק, שלומית? את יודעת בכלל מה לחפש"?

היה לו מבט מתגרה בצורה כל כך בוטה, עד שנאלצתי לצחוק.

"סוף-סוף. לא יודע מה איתך, אבל אני כבר נבהלתי. את בסדר"?

"כן, רק אל תציע לי מים עכשיו".

"אבל זאת בעיה רצינית, שלומית".

"ברור, והוא צריך להתמודד איתה".

"כן, הוא מוכרח לספר להורים שלו".

"לספר מה, גיא? אני חוששת שאתה עדיין לא מבין. אתה בטח מתכוון למשיכה שלו, אבל לפני כן הוא צריך לענות על כל כך הרבה שאלות בסיסיות הרבה יותר, מבחינתם. כמו למשל מה הוא מתכוון לעשות עם החיים שלו. עוד מעט ההרשמה לאוניברסיטה נסגרת. אין לו מושג מה להגיד להם כשהם ישאלו אותו מה הוא מתכוון ללמוד".

"מי אמר שמוכרחים ללמוד באוניברסיטה"?

"אתה שוב מדבר מנקודת המבט שלך בלבד. ניסית בכלל לראות את הצד השני"?

"האמת שאני מת לראות. מת לראות את ההורים שלו. את חושבת שהם יאהבו אותי"?

בתיה ושלמה. מה הם היו חושבים על גיא? בתור אנשי חינוך, אין ספק שהיו מעריכים את הידע הכללי שלו, אם כי ברור שלא מתחברים לתחומים הספציפיים שהוא שולט בהם. אבל מה אני מקשקשת? הרי השאלה היא איך הם היו מקבלים אותו בתור החתן של הבן שלהם.

"איך נימוסי השולחן שלך"?

"את צוחקת עלי? את מתכוונת לסכין ומזלג וכאלה"?

"תגיד, גיא, ברצינות: היית מסוגל לבלות שבת שלמה עם אנשים דתיים"?

"לשמור שבת"?

"לא, כלומר אולי כן, במידה מסוימת. לא לדבר בטלפון, לא להדליק אור ומחשב".

"שבת שלמה? את מנסה להחזיר אותי בתשובה"?

"אתה רואה כמה שאתה בעצמך מקובע בסטריאוטיפים שלך? שאלת אותי אם ההורים של גיא יאהבו אותך, ואתה אפילו לא מסוגל לדמיין ישיבה בסיסית איתם ליד שולחן שבת".

"אני לא יודע, לא ניסיתי".

"ברור שלא ניסית".

"לא חשבתי על זה".

"אז תחשוב. הרי אפילו לחשוב את זה קשה לך".

"טוב, אני אחשוב".

"אגב, אתה באמת מוזמן לשבת".

"להורים של גיא"?

"לא. להורים שלי. אלי".

"באמת? את רצינית? את לא צריכה לשאול אותם קודם"?

"אני אשאל, אבל הם יסכימו".

"מה זה? מין תרגיל אנתרופולוגי שכזה"?

"לא! החזרה בתשובה כמובן. למה אתה חשדן כזה"?

"נו באמת. את הראשונה שאמורה להבין אותי. אחוות מיעוטים. לא ככה"?

"תגיד, גיא, אתה חושב במילים"?

"מה"?

"איך אתה חושב"?

"על מה"?

"לא משנה על מה. חושב, בכלל. אתה שומע את המחשבות שלך"?

"איך אפשר לשמוע מחשבות"?

"אני יכולה".

"את יודעת שזה חריג".

"אתה חריג".

תקציר הפרק הקודם: שלומית מבקרת בבית של גיא בפעם הראשונה.

שרה בשבילו גם כשאני לבד. משייפת את המעבר הדק בין מנגינת הבית למנגינת הפזמון. מחליקה את דרכי הגישה בין כל חללי השיר. בשבילו – גם אם לא נתראה לעולם. משפרת את הזמרים בקולי. מרטיטה את חלקי בדיאלוגים הלא ממומשים. בשבילו החולצה שלי מפלרטטת עם החצאית שלי בצבעים משלימים.

במשך היום מלקטת למענו את המובחר שבהיצע, לתשורות קטנות. דמויות בעיר, שיחות בין אוטובוסים, מדרכות שבורות.

לפי השירה אפשר לדעת ריח. ושלו מָתוקָלוּש. חלקה בפני עצמה בין הגבריות לנשיות.

ועכשיו הוא שר לי. הגרון שלו מתארך ומסתלסל כמו השדון ארוך הצוואר שיוצא מתוך קופסה תמימה שלוחצים עליה בפתאומיות. "מה את אומרת"?

"צוהר, זה"…

"אל תמהרי לענות. תחשבי קודם".

"חשבתי שאתה לא מעוניין שאחשוב יותר מדי, אחרת זה יוצא שכלתני. לא עדיף לך לדעת מה אני מרגישה"?

"מה את מרגישה"?

"טוב".

הוא חייך. לא הבחין בקושי שלי. חודש לא ראיתי אותו, ופתאום הוא במערכת, לגמרי שלי – גיא שדד לעצמו יום חופש. האמת היא שמרוב שמחה לא הצלחתי להקשיב לשיר שלו.

"רגע, זה קשור לשיר שלי"?

"מה קשור"?

"ההרגשה שלך. אמרת שאת מרגישה טוב".

"כן" – תבורך אלוהות הדו משמעות.

"את בטוחה שאת מקשיבה רק לי"?

"כן, כלומר גם לך".

"מה זאת אומרת גם לי"?

"אני מקשיבה לך, ולמחשבות שלי".

"על מה את חושבת"?

"על מה שהשמעת לי".

"אבל למה את צריכה להקשיב למחשבות שלך"?

"אני לא מבינה את השאלה שלך".

"להקשיב! למחשבות"!

"מה לא בסדר בזה"?

"את מקשיבה למחשבות שלך"?

"ברור. אתה לא"?

"לא"!

"אז מה אתה עושה איתן בדיוק"?

"חושב אותן".

"אבל מחשבות זה בקול"!

"מה פתאום? את משוגעת? מחשבות זה בשקט".

"ברור, אף אחד אחר לא שומע אותן, חוץ מזה שחושב אותן, כמובן".

"לא. זה לא ככה".

"אז איך אתה חושב"?

"לא יודע. אני פשוט חושב. זה קורה מהר. אני רואה אסוציאציות".
"רואה? ומה אתה שומע"?

"כלום".

"אז אתה אדם נורא מיוחד".

"אני חושב שאת אדם מאוד מיוחד".

"אני חושבת שכולם ככה".

"כמוני".

"לא, כמוני".

"אני לא חושב. אז מה את חושבת"?

"על מה"?

"על השיר שלי".

"אני חושבת שאני לא בטוחה, אני יודעת שאני לא יודעת".

"בואי אני אספר לך על דנה".

"על מי"?

"על דנה, האקסית שלי".

למה עלי להקשיב לסיפור שלו? האם לא חגגנו הרגע בכורה של השמעת שיר? למה הן תמיד נדחפות? איך הן יודעות היכן לצוץ?

"השמעתי לה שירים חדשים. חיכיתי, כמו שאני עכשיו מחכה למילים שלך. כמו שאני תמיד מחכה. היא אמרה לי: 'אתה באמת רוצה לשמוע את האמת? כי לפני שבוע איבדתי חברה בגלל שאמרתי לה את האמת'. אז אמרתי לה: 'בטח. כן. ברור. רק את האמת'.

היא הורידה את הראש, רק לשנייה, אני חושב, וכשהרימה אותו, חשבתי שהיא מסתכלת בעיניים שלי, אבל היא הסתכלה על הכתפיים שלי. 'אני מעדיפה', היא  אמרה, 'להגיד לך את זה תוך כדי חיבוק'.

הרגשתי מוזר. כבר לא היינו חברים, נפרדנו חודש לפני כן, אבל לא ניתקנו את הקשר ורציתי לשמוע את דעתה – כי אני מאוד מחשיב את השכל שלה ואת הטעם שלה – ופתאום הייתי על הכתפיים שלה. והיא דיברה בשקט. היד שלה החזיקה לי את הגב. היא אמרה: 'אתה יכול יותר טוב צוהר. הרבה-הרבה יותר טוב'.

ואף פעם – לא לפני כן ולא אחרי כן – לא הרגשתי את החיים שלי בצורה כל כך חזקה. החיבוק שלה היה כל כך חדש בנעימות שלו. אולי המגע האנושי הפיזי הכי טוב שהיה לי אי פעם. אבל המילים שלה היו כל כך רומסות. זה היה המשפט הכי איום ששמעתי. קיבלתי כוויית חום וכוויית קור באותו זמן ובאותו מקום. וכל הזמן היא המשיכה לחבק ולהגיד 'אתה מסוגל ליותר'. את מבינה, שלומית, שנתיים מהחיים שלי הקדשתי ליצירה הזו. היא הייתה הכי טובה שחשבתי. הרגשתי שמשיר לשיר אני עולה. והיא – על סמך האזנה אחת נועצת את גזר דיני – בלי שאני מבין".

"מה עשית"?

"בזה אני הכי מתבייש. זה לא בשבילך".

"אל תעליב אותי".

"טוב, אולי באמת אני אעיף את זה כבר מהבטן שלי. היא חשבה בהתחלה שאני מחבק אותה, נענה לחיבוק שלה, אבל בעצם לחצתי אותה אלי באלימות והיא צרחה מרוב כאבים. זה נמשך כמה שניות, והיא ניסתה להשתחרר, ופתאום שחררתי אותה – העפתי אותה ממני. היא עמדה שם רגע, הידיים שלה התנועעו פתאום באוויר, ואז היא הלכה. לא ראיתי אותה יותר".

שתקתי.

הוא הסתכל עלי. "מתי גיא צריך להגיע"?

"הוא לא יגיע היום".

"באמת? למה? טוב, אני הולך".

"אתה לא נשאר"?

"לא. אין לי מה לעשות פה".

שילך. מיד, כמו אחרי שאורחים הולכים, החזרתי את הבית לקדמותו. ישבתי בעמדת הקונסולה, מפקחת על עיניי ועל אצבעותיי, שתיאמו ביניהן את עריכת הכתבה המוזנחת מהבוקר.

"מצטער שהפרעתי לך עם השטויות שלי".

"מה פתאום שטויות"?

"מה שבטוח זה שהפסדתי אותך".

הידיים הקישו אותיות לא נכונות, אבל לא היה מי שיבחין בתקלה. "מה"?

"כי עכשיו, אחרי הסיפור שלי, את תפחדי לומר לי את דעתך האמיתית".

"ככה אתה מכיר אותי"?

"האמת, שלומית? אני לא מכיר אותך".

והוא נפנף את ידו והרכין ראשו כמו קידה עילגת מזמנים עתיקים, עמוסי מחוות. לא ראיתי אותו יותר – דמיינתי את עצמי מספרת לגיא או לגיא, כעבור שנים, על המעמד הזה, אם כי יש עוד אפשרות – צוהר חוזר אלי אחרי רגע ואומר: "אבל אני רוצה להכיר".

וחיכיתי. זה לא מוכרח להיות אחרי רגע, כמובן. זה יכול להתרחש גם אחרי חצי שעה, אולי שעה. אפשר גם כעבור יום או אפילו יומיים. הרי מדובר בתהליך שצריך להבשיל. אני אחכה חודש, בדיוק במקום הזה, לבושה באותם בגדים. צוהר צריך לדעת שהוא חוזר בדיוק אל הנקודה שבה הפסקנו.

תקציר הפרק הקודם: שלומית מחתימה את קולה על שיר שאותו צוהר ישמע.

רונה הניחה את החבילה העבה על השולחן וגיא ואני התנפלנו עליה. "תן לי", אבל גיא כבר ביתר אותה בנהמות חייתיות.

על השולחן התפזרו קופסאות מוזיקה. לקחתי שתיים מהן וקירבתי אל אפי בלי לראות מה רשום על העטיפה.

"זה לא ספרים", אמר גיא. "אין כאן ריח של דפוס. אולי תניחי אותם על השולחן כדי שנוכל לראות מה קיבלנו"?

"בסדר. אבל זה שלי! זה שלי"!

"טוב, טוב".

ופתאום ראיתי שאני מניחה את הדיסק החדש של "יואב? לא ידעתי".

"גם אני לא. אפילו אני לא! כמו תמיד הוא מסתודד עם השירים שלו".

"וחברת התקליטים שלו משתפת פעולה ולא מסגירה אותו".

"כן. אז שנשמע את השירים לפי הסדר או שנעבור ישר לשיר האחרון"?

השיר האחרון באלבום של יואב גבע. בן 38. חמש עשרה שנה בתודעה התקשורתית. זה האלבום השביעי שלו. והשיר האחרון, בכל אלבום, תמיד אותו שיר.

אותו שיר – אבל לא אותו ביצוע. התפתחות, ולפעמים נסיגה.

"כן. נעבור ישר לשיר האחרון, ואחר כך נשמע את השירים לפי הסדר. אני מקווה שהוא לא יכעס עלינו".

"למה שיכעס"?

"כי ברור לי שזה לא גימיק. שהוא באמת התכוון שנעבור את כל הדרך עד לשיר האחרון ושנשמע אותו רק בסוף המסע".

"קדימה".

יואב גבע טייל בחדר שלנו. תחילה ניגש לגיא. ראיתי איך הוא צובט אותו, וגיא מסמיק. ואז הוא ניגש אלי. לא, אין צורך שתיגע. אבל הוא נגע. רעדתי. בקולו הייתה דחיסות של בגדי חורף כבדים, לא מאווררים, שמורידים אותם מלמעלה, אחרי שהקיץ נגמר.

באלבום הקודם השיר הזה עוד היה של קיץ. קליל, נטול מחויבות, אבל זיעה נתפסה בו מול דיאודורנט מוגבל מראש.

ובאלבום שלפניו?

"כן, אני יודע מה עובר לך בראש, שלומית. לא, אין לנו כאן את הדיסקים הקודמים. כן, אנחנו הולכים עכשיו לבית שלי לשמוע את השיר הזה בצורה מסודרת. לא, אין צורך שנחזור לכאן אחר כך".

אני מחייכת כשגיא מסובב את המפתח במנעול והוא מתייחס  לחיוכי כאילו שאמרתי משהו. "מה"?

"רק חייכתי".

"אני יודע. למה"?

הסלון שלו ענק. זאת הפעם הראשונה שאני נמצאת בדירה שלו. בגלל זה חייכתי לעצמי בפליאה. אפילו גיא "שלי" כבר מכיר את הדירה הזאת. האם הוא נמצא כאן במקרה עכשיו?

"לא תעשה לי סיור בדירה שלך"?

"את בטח רוצה לראות את חדר השינה שלי. את מתה לזה, אני יודע. אני מכיר אותך".

"לא. דווקא חדר העבודה שלך הרבה יותר מעניין אותי".

"הוא דווקא לא מעניין. סתם חדר עבודה סטנדרטי".

באמת חדר עבודה סטנדרטי – דלת, חלון, קירות צחיחים, שולחן משתפך מגירות ועליו מחשב, מדף ספרים עם מילונים בעברית ובאנגלית, ובלי תנ"ך, וכיסא שעליו מונחת חולצה שלי הפוכה.

"מה עושה כאן חולצה שלי"?

"אה, זאת חולצה שלך"? צוחק גיא.

"אז מה חשבת"?

"שזה של גיא".

"איזה חצוף!  יש כאן עוד דברים שלו"?

"תירגעי. יש כאן את הריח שלו" – הוא שאף אליו את החולצה.

"זה הריח שלי".

"מה פתאום. הנה. תריחי".

"לא. די. טוב. בוא נשמע כבר את הדיסקים".

"איזה דיסקים בדיוק"?

"של יואב. זוכר"?

"אה, כן" – היופי שבפניו נדד אל זרועותיו, שגירשו את האוויר הסמוך אליו.

"מה קרה"?

"כלום".

"הוא לא מתקשר אליך? זה העניין? אני יכולה לבדוק את זה. בשמחה. אני רק צריכה להתקשר אלי הביתה ולמצוא תירוץ טוב. לא בעיה למצוא כזה".

"אל תתערבי".

"מה"?

"בבקשה".

"טוב. מה עושים עכשיו"?

"הולכים לסלון".

מצד אחד ספרים ומצד שני דיסקים. על מה להסתכל קודם?

"שבי".

"דמיינתי את הבית שלך אחרת".

"איך אחרת"?

"יותר מעוצב. אתה מתלבש אופנתי, אז חשבתי שגם הריהוט שלך יהיה אופנתי".

"ממתי את מבינה באופנה"?

"אני לא מבינה באופנה, אבל רואים שאין כאן רצף. אין מכנה משותף בין הרהיטים".

"מה זאת אומרת אין מכנה משותף? הם הרהיטים שלי ואני אוהב אותם. כל אחד מהם מזכיר לי משהו אחר או מישהו אחר".

"פשוט דמיינתי גוף כמו שלך נח על מצע הרבה יותר מכובד".

"מה זאת הבורגנות הזאת, שלומית? ממתי כסף חשוב לך"?

"מה הקשר לכסף"?

"כי אני יודע שאת תוהה אם זה מה שהצלחתי לצבור בכל שנות התהילה שלי ככוכב בעיתונות הישראלית. אז כן, זה המצב, וכדאי שתדעי אותו כבר עכשיו: מעיתונות לא מתעשרים. וחוץ מזה, את מה שהיה השקעתי בספרים ובדיסקים".

"חשבתי שמבקרי מוזיקה מקבלים דיסקים בחינם".

"אני לא מבקר מוזיקה, אני עיתונאי מוזיקה, וחוץ מזה, אם הייתי מסתפק בדיסקים שאני אכן מקבל בחינם, הם לא היו תופסים מקום של יותר ממדף אחד או שניים. את כל השאר קניתי מכספי".

"מרשים".

"מה קרה"?

"כלום, אנחנו שוב פעם מתפזרים" – אמרתי לו תוך כדי מחשבות על גיא השני. למה הוא לא מתקשר אל גיא הראשון? ככה לא מתנהגים.

"צודקת. חכי רגע".

הוא חזר עם שני בקבוקים. את הגדול עם המיץ הוא נתן לי ואת הקטן עם הבירה העניק לעצמו".

"למה לא להיפך"?

"מה"?

"למה אתה מניח מראש שאני לא רוצה בירה"?

"את רוצה? זה כשר בכלל"?

"בטח שזה כשר".

"ממתי את אוהבת בירה? את אוהבת בירה"?

"כן, אבל לא בירה לבנה. בירה שחורה אני אוהבת".

"אה, אבל בירה שחורה היא בכלל לא בירה. זה מאלט".

"יש לך"?

"לא. מצטער. בפעם הבאה שתבואי כבר יהיה בשבילך. אגב, את יכולה לשתות ישר מהבקבוק. כמוני. מה קרה? מה זה המבט הנבוך שלך? אמרתי משהו לא בסדר"?

"לא. מה פתאום. בכלל לא. אבל אני מודה שתהיתי למה הפסקת באמצע את הסיור בדירה שלך, דווקא כשאני צריכה לשירותים".

"אוי נכון. הנה, זה שם".

כשחזרתי משם היו על השולחן חמישה דיסקים וגיא חיכה לאישורי ללחוץ על פליי במערכת שלו. הנהנתי.

יו-אב-ג-בע.

"רגע", אמרתי. הקול שלו היה רזה בחצי מעכשיו. "זה האלבום הראשון"?

"ברור. מה, את מצפה שנשמע מהסוף להתחלה? הרי התכנסנו כאן כדי לשמוע את הרצף".

"ברור". עצמתי עיניים, וגם גיא השתתק. איש אחד הכניס את השירים שלו בפעם הראשונה בתוך קופסה. שיר ועוד שיר ועוד שיר, וכמו כל שיר – גם שיר מספר 12. האם הוא ידע כבר אז שהשיר הזה לא הולך לשום מקום ושהם בכלל לא נפרדים?

"אז ככה נשמעת פעם ראשונה"? שאלתי.

"בואי נשתוק", ביקש גיא. "עד שנשמע את כל השבעה".

הנהנתי. בהשוואה לשירים אחרים באלבום הראשון, לא היה בשיר הזה, "שריטות העלים" – השיר האחרון, שום דבר ייחודי, שום רמז לכך שדווקא איתו יואב ירצה להמשיך. עם מילות המפתח המִצלוליות האלה: עלים, אלים, הלים, עלום, עלומה, אלומה, מהלומה. "יואב הוא משורר", התפרצתי, וגיא נתן בי את המבט המפחיד שיש למבוגרים בבית כנסת כשהם מתים לכעוס על ילדים שמפריעים בתפילה, אבל בדיוק הם נמצאים באמצע "שמונה עשרה" או בקטע אחר שאסור להם לדבר, אז הם צורחים עם העיניים שלהם שהופכות למפלצות.

ששששש – הם היו מזריקים רעל לאוויר.

אלבום מספר 2. האם זה אותו השיר? המילים נאבקות כדי להישמע. כמו נחל שמתאמץ להגיע אל הים הסוער, שבכלל לא צריך אותו. בטח שלא עכשיו, כשהוא עמוס במים החשמליים שלו. המים המעניינים שלו. אבל הנחל מתעקש, והטיפות שהתאחדו לקילוח דק, ממשיכות אל הים. אני שומעת משהו. טיפה – מילה. עוד טיפה – עוד מילה. זרם – משפט. עוד משפט ואנחנו זורמים ביחד והמים של הנחל והים מתאחדים בארץ החדשה שלנו.

אלבום מספר 3. יואב גבע צועד עם השיר בקצב מרש. הוא הולך בביטחון ואפשר להרגיש שהוא מכיר את הדרך. הוא יודע בדיוק לאן ללכת, וגם יודע מתי – עכשיו. פתאום מזהים את מדויקות ההברות, שיוצרת מקצב ברור. גיא ואני מתופפים אותו, וביחד עם יואב קולנו מתגבר בבית השני, מתייצב ונחלש עם קולו בבית האחרון, עד שכולנו נעלמים.

אלבום מספר 4. כאן השיר הזה היה להיט. "שיר רוק סטנדרטי", כתב גיא באותה שנה. בשלב זה המדינה כבר הכירה את השיר, כי הרדיו השמיע אותו במשך כל הקיץ ההוא. אנשים רקדו בלי להבין: עלים, אלים, הלים, עלום, עלומה, אלומה, מהלומה. אבל לי לא אכפת, אני מחכה לתוף, וכשהוא מגיע – אני מוחצת את האוויר בידי בחוזק, בתנועה חדה, וצורחת צורחת. וגם גיא צורח.

שיר רוק סטנדרטי? אני רוצה להקניט אותו, אבל הוא אסר עלי לדבר.

אלבום מספר 5. עכשיו הוא נשמע כמו שיר שאחרי פיגועים. העיבוד – מינימליסטי, רק גיטרה אקוסטית וכלי הקשה כלשהו, וללא הקלידים האהובים עליו כל כך – מחלץ מהמנגינה את הקינתיות שבה.

"מישהו אחר היה מוסיף כלי נשיפה. לפחות חליל. ואין ספק שהיו תוקעים כאן צ'לו".

"חשבתי שאסור לדבר".

"לי מותר. וסיימתי".

עד עכשיו זה היה הביצוע היפה ביותר בעיניי. אם הייתי צריכה לבחור, הייתי בוחרת בשיר הזה. מזכיר את הביצוע הראשון, אבל הרבה יותר נוכח. כן, גם בצמצום יכולים להיות עוביים. ואז מגיע אלבום מספר 6, עם השיר שנטען בקיץ. וכמו בכל האזנה לביצוע הזה, אני מריחה את הריח שנוצר מתערובת לא מגובשת של זיעה ודיאודורנט – שנלחמים זה בזה, אבל הולכים מחובקים ביחד, ואני חושבת שזהו הביצוע היפה ביותר – אלמלא גיא מחייך אלי כשהוא מגיש לנו את השיר האחרון מהאלבום האחרון.

תקציר הפרק הקודם: האם אפשר לראות צלילים? לכו למוזיאון, ואחר כך תקראו על זה בפרוטוקול

טריטוריות סמיכות מצלילים. ציוני דרך: לך בעקבות החצוצרה, פנה ימינה. תגיע לשדה של כלי הקשה. משם תמשיך דרומה. תיזהר לא ליפול בבור, אבל כבר נפלתי.

השיר הזה, וכל החברים שלו, כבר מכירים אותי. מרוב הפעמים שהתראינו, אנחנו כבר מחובקים באוויר. חשבתי שרק אני שומעת אותם. לא ידעתי שגם הם שומעים אותי. מניחים למחשבות שלי להתערבב ביצירה שלהם.

יש להם מתנה קטנה בכל שיר. הפתעה.

"בואי", אומר צוהר.

אני מתקרבת אליו.

"לא", אומר צוהר. "בואי".

"באתי. אני פה".

"לא, את לא פה". הוא נוגע בחזהו.

"אני פה, אבל בדרך אחרת".

"בואי בדרך שלי".

"אני לא יכולה".

"בבקשה".

"אי אפשר".

"אפשר. תנסי. רק נגיעה קצרה כמו הברה".

"קח את ההיסוס שלי".

"מה"?

"זאת המתנה הכי גדולה שאני יכולה לתת לך".

"כרגע"?

"בכלל".

לא הבנתי איך הוא לא רואה שההיסוס שלי חורר פתאום את מוצקות-אטימות החד משמעיות שבי.

אז כדי להתמלא מתחושת המחסור, שצוהר שם בין שנינו, אני לוחצת על כפתור אחר, ששוכן בתוך דיסק. אל החלל פורצים: צימוקים בלונדיניים, שוקולד, בצל מטוגן, מרציפן, במבה, שום אפוי עם שמן זית, פיסטוק חלבי ושוקו חם עם קצפת ועם ברנדי – הכל בתוך שיר אחד.

אני מסתערת על השיר כדי לטרוף אותו. לא אכפת לי שצוהר לידי. אני מרגישה מספיק נוח איתו כדי לשיר לידו, כדי שישמע את קולי, בפעם הראשונה.

"אני אוהב את השיר הזה", מחייך אלי צוהר. "לא ידעתי שגם את".

אני מגבירה את קולי. עכשיו הוא יודע. אה? אההההההההההההההההה?

רגע, אז זאת בעצם הפעם הראשונה שמוזיקאי שומע את הקול שלי. מעניין מה הוא חושב עליו. אין לי אומץ לשאול אותו. אני משתתקת. כמו רופא שבודק חולה, ככה צוהר בטח מאזין לקולות חדשים, ששרים לו. דוקטור? איך הקול שלי? בריא? גוסס? חיוני?

"למה השתתקת? יש לך קול נעים. מתוק ועדין".

"באמת"?

"כאילו שלא ידעת. מה, את מנסה לסחוט ממני מחמאות"?

"האמת היא שכן".

"למה לך"?

"כי אתה סמכות. זאת פעם ראשונה שאני מרשה לאיש מקצוע להתבונן בו".

"בקול שלך"?

"כן".

"מה, את רוצה להיות זמרת"?

"מה פתאום"!

"אז למה חשוב לך לשמוע שיש לך קול יפה"?

"כי רציתי לדעת את זה. חשובה לי ההכרה המקצועית".

"אז ככה: ברור שיש לך הרבה עבודה, אם את רוצה להשקיע בו. לפתח אותו. פיתוח קול אף פעם לא הזיק לאף אחד".

"אתה הולך לפיתוח קול"?

"הלכתי. נגמר הכסף".

"היית משתמש בקול שלי"?

"מה זאת אומרת"?

"נניח, לעשות לך קולות באלבום שלך".

"זאת שאלה לא הוגנת, שלומית".

"למה"?

"כי התשובה היא לא, אבל לא בגלל שאת לא טובה".

"אז למה לא"?

"כי הקול שלך לא מתאים כרגע למה שאני צריך, הבנת"?

"לא".

"מצטער. אני לא יכול להסביר את זה, ואני גם לא מתכוון. אני מחפש צבע מסוים".

"שאין לי".

"אין לך".

"וזה יכול להשתנות"?

"לא חושב. אולי. אבל אני לא מבטיח שכשהקול שלך ישתנה, אני עדיין אצטרך את אותו דבר שאני צריך עד עכשיו".

"אז תגיד שאתה לא רוצה אותי".

"אני רוצה אותך. לא את הקול שלך".

"אתה רוצה אותי"?

"שלומית"!

ולא אמרתי לו, שבעצם הוא הגבר הראשון, חוץ מאבא שלי ומהאחים שלי, ששמע אותי שרה – לבד. בלי שיכסו את הקול שלי קולות נוספים.

והמשכתי לשיר, כי אני יודעת שצוהר שומע את הדיסק לעיתים קרובות. ורציתי להטביע את הקול שלי על השיר הזה. להחתים אותו בי. שבכל פעם שהוא ישמע אותו, הקול שלי יהיה עליו.

תקציר הפרק הקודם: האם המוזיקאי איתן ביטון התחיל עם אשתו הדוגמנית, סליחה, המהנדסת, או לא? האם זה בכלל משנה? תלוי איזה עיתון אתם קוראים.  

"מה את מייסדת רק בשביל שלעט שלך תהיה ממלכה"? שאל גיא כשראה את מסכי הנטוש ואת המילים שלי מתהוות על נייר, כמו בזמן הישן.

אני מעתירה עליו חיוך במקום מילים של קול. הוא יפה ברמה שלמרות מוחשיותה הבוטה, היא כבר חורגת אל המופשט.

פעם לא ידעתי האם אנשים שנחשפים יום-יום, דרך חלונם, אל ים או אל הרים, ממשיכים להתפלא ולהתפעל. אני מביטה בגיא וכבר יודעת את התשובה. גם כאשר אני נרגעת אל האוטומטיות ששנינו הזרמנו אלינו, מתוך השגרה, המראה של גיא מחייב אותי בראייה דרוכה.

"אפשר לפחלץ אותך"?

"אני אצטרך למות קודם".

יופי הוא כמו כישרון – לא מלמד דבר על איכויות רגשיות ומוסריות. אז מה אם רוע מכוער בעינינו והמלאכים יפים. וכישרון? אבל מה אתה עושה עם המתנה הזאת שהשתכשכה איתך בנוזלי השפיר? כי אם לא עשית כלום, אז לא עשית כלום, גם אם פלטת אלבום שלם. ומה גיא עושה ביופיו? נדמה לי שמשתעשע בו. לא מתעמק בו, אך מרוצה משמחת בגדיו על הבמה המוארת שקיבלו. אבל הוא נמצא על הבמה מסיבות אחרות. יש לו עליה שולחן כתיבה והוא רק מקליד.

אני עדיין מרחיבה את נפשי לעומתו. יהירותו מעולם לא כוונה אלי. זחיחותו לא פצעה אותי. מפליא אותי שלמרות אנינותו הבוטה, הוא בחר גם בי לרפד את חייו.

"בואי. סוגרים את הבסטה".

"אבל רק צהריים".

"קיבלנו הזדמנות בלעדית להגיע לתערוכה מיוחדת רגע לפני שפותחים אותה רשמית. אני לא מתכוון להחמיץ את זה".

"איזה יופי. סוף-סוף תרבות שלא קשורה למוזיקה".

גם הצחוק של גיא יפה. זר פרחים ענק של חברה לא מקצועית, שאין לה שום הבנה באומנות השזירה, אבל הפרחים שהעתירה כל כך צבעוניים ומבשרים על שדות אמיתיים. "אני אוהב את הטעויות שלך".

"מה הפעם"?

"זה כן קשור למוזיקה. הלוואי ויכולתי להרחיב אופקים, אבל אני ממשיך להצטמצם בתוך המתחם הלא דל הזה".

"אמרת תערוכה, לא? איך אפשר להציג מוזיקה בתערוכה"?

"גם אני לא האמנתי. הרשי לי להשאיר אותך בלי תשובה. חשוב לי שלפחות את תתרשמי מהדברים בלי שתדעי עליהם קודם".

"לקחת איתי טייפ"?

"קחי, אבל אני לא מאמין שנצטרך".

את הקירות כיסו תמונות – לא גדולות במיוחד ולא קטנות במיוחד, שנראו כמו כתמי רורשאך, אבל צבעוניים. העיניים שלי לעסו אותן, בלעו ועיכלו במהירות. "איך זה"? שאל גיא בגאווה תמוהה ומסתורית – האם הוא הצייר?

"נחמד מאוד. הצבעים יפים ביחד. הרבה גוונים. יש בזה משהו נעים. אפילו מתוק".

"אבל מה את מתפתלת? ואם תשתמשי שוב במילה נחמד, אני אפגע בך פיזית". הרגשתי שאנחנו באמצע משחק שאני לא מכירה, אבל גיא מנצח בו. אולי לכן חיוכו מזמין את כל אבריו הפנימיים והחיצוניים לצאת איתו בריקודים.

"פיזית"?

"מה פיזית"? – צעדי הריקוד כנראה סחפו אותו הרחק משם.

"תפגע בי. אמרת שתפגע בי".

"חס וחלילה, שלומית. את יודעת מה את רואה עכשיו? את המוזיקה. כמו בעשרת הדיברות שלך, וכל העם רואים את הקולות".

"מה קולות? איפה המוזיקה"?

"טוב, את צריכה להתקרב".

ניגשתי לתמונה הכי צבעונית מכולן. מקרוב ראיתי את החיבורים שבין הצבעים. "אני עדיין לא מבינה".

"ואת רוצה שאני אעשה בשבילך את כל העבודה"…

מעדתי אל תוך שלולית האינפורמציה, בריבוע הקטן שציין את שם היוצר, שם היצירה והחומרים:  שגיא לוי, "שיר אהבה מאת דני אלט", עיבוד מחשב.

זה שיר הריקודים של גיא, ובשבילי שיר תיפוף האצבעות. כשגיא בטוח שאנחנו חלשים, הוא מפיץ את הדיסק באוויר שלנו. כבר הפסקנו להתמקח על המילה "להיט". תמיד התקשיתי להבין את הבעיה של גיא ושל הקולגות המטומטמות שלו. להיט מתוק. קיץ. קרטיב. להיט נדיב. חורף. שוקו. בכל אשנב. מכל נידחות.

"זה פופ במיטבו", מסכם גיא. "וכל עוד הוא משיג את המטרה שלו – תיראי, את כבר לא חיוורת, אז הוא מושלם בעיניי".

"ולמה אתה מסרב להתייחס למילים"?

"כי בפופ המילים לא חשובות".

"אז זה לא פופ. אתה לא רואה שהמילים בכלל לא שטחיות? ומישהו פה יודע את השפה שלו".

"זאת המוזיקה שחשובה, שלומית".

"ואתה טוען שהפעם היא רק מתוקה".

"קודם כל, אל תזלזלי במתיקות. אני מסכים איתך שהמוזיקה פה הרבה יותר מורכבת ממה שהיא נשמעת במבט ראשון, אבל את יודעת מה? אני בעקבות דני, שכתב את השיר. אין לו יומרות להיות משורר או מוזיקאי דגול. הוא רוצה לשחק. להשתעשע. ואני הולך איתו".

אז נשארתי לבד, אבל הרגליים שלי ליוו בישיבה את האצבעות.

ועכשיו אני מול התמונה. "הפתעה", אומר לי גיא. "אה? דני במוזיאון. ואני רואה שעדיין לא הבנת. בואי תעברי לתמונה הבאה".

זה היה השיר "למה", גם הוא של דני. ואחר כך היו: "אפשר", "יער", "אצבעות", "להבים", "סדק", "תהילה", "חג האור" ו"עלטה" –  "ממש לפי הסדר של הדיסק 'אפשר'", אמרתי לגיא.

"וזה בדיוק השם של התערוכה –  "אפשר".

"אז שגיא הזה פשוט הפשיט את השירים של דני? ככה הם נראו לו? מה זה בדיוק? אסוציאציות"?

"בכלל לא. את זה כל אחד יכול לעשות. זה לא חידוש. נראה לך שכל אסוציאציה ממוחשבת תיכנס למוזיאון"?

"אני מקווה שלא. עם כל הכבוד, זה לא מעניין".

"בדיוק. שלומית, שגיא כהן הוא גאון. לא פחות מזה. בואי נתיישב רגע. אני מתחיל להתרגש מהמעמד. זה יצא יותר יפה ממה שתיארתי לעצמי".

"על השטיח"?

"כן. למה לא"?

החצאית הקצרה שלי, שהוסיפה לברכיי שוליים מצומצמים בלבד, הקשתה עלי את תנוחת הישיבה. מאז מדשאות האולפנא לא הוכרחתי לישיבות שאינן על כיסא. "מתי תרגישי בנוח עם הגוף שלך", התרכך גיא, ומיד השיב לעצמו את קול השדרן ההיסטורי: "מהפכה".

"כבר אמרת".

"לא נכון. אמרתי גאון".

אדום-לבן. חולצה אדומה שעליה מתנוסס צוואר שיש. עליו מונחת אבן מפוסלת – הראש של גיא. "תגיד, אתה סופרסטאר"?

"לא הבנתי".

"כי אתה מחכה להערצה שלי. למה הפסקת לדבר? אתה מצפה שאני אגיד: גיא, גיא! תביא כבר את ההפתעה שלך. אני לא יכולה יותר".

"את לא יכולה יותר, אה? טוב, אני אחוס על נפשך שמסרבת, ובצדק, לעריצות ההערצה. אני אחסוך ממך את הציפייה. שלומית, אני אומר את זה בצורה הכי ברורה שאני מסוגל לה: ככה נראה שיר. שגיא לקח שיר, נניח את 'שיר אהבה', והתחיל למפות אותו. לכל תו הוא בחר צבע. הוא היה יכול להשתולל, אבל רואים שהכוונה שלו הייתה להישאר נאמן למציאות. ולכן, כדי לייצג תווים שקרובים אחד לשני, הוא בחר בצבעים שקרובים אחד לשני. במקביל,  את הקול של דני, ואת הקולות האחרים, וגם את כלי הנגינה, שגיא הפך לצורות. ואז הוא הכניס את השיר למחשב, וזה מה שיצא. הוא השתמש באותם פרמטרים בכל השירים. ומה התוצאה? ככה נראה הדיסק של דני אלט. זה כמו צילום רנטגן שלו, אבל באותה מידה הוא משקף את ההילה שאופפת אותו – או בעצם זורחת ממנו".

הרכנתי את ראשי, הרמתי אותו מעל גיא ומעל התמונות, עצמתי את עיניי, פתחתי אותן בתנופה. השער של גיא היה רחב כדי לקלוט את אוצר המילים שלי, אבל השתאותי התפזרה ממני ולא ידעתי איך לרכזה.

"את מגיבה בדרך היחידה ההולמת את היצירה הזאת", החמיא לי גיא, שנראה שחמקה ממנו מצוקתי.

"אתה יודע, אפשר היה לעשות מזה תערוכה אחרת לגמרי. תערוכה שמורכבת משיר אחד בלבד".

גיא חייך אלי. שער בצורת חיוך.

"אפשר", נכנסתי פנימה, "לשנות את הפרמטרים בכל תמונה. נניח פעם הגיטרה תהיה עיגול, ובתמונה הבאה היא תהיה קו. ודו נמוך יהיה בתמונה הזאת כתום, ובתמונה הבאה תכלת. וחזק יהיה ימינה וחלש שמאלה, ובתמונה אחרת הם יהיו למעלה ולמטה. תערוכה שלמה משיר אחד".

והמשפט שלי – ככה אפשר לצייר אותו: מההתחלה ועד האמצע – בזהב של ההתלהבות. ומהאמצע ועד הסוף – בסגול הכהה של הדמעות. אבל למה הכל מתערבב לי – סגול עם זהב? ולמה השמחה מהשהייה הזו במחיצת רעיון חדש – ממלמלת לי כמיהה לחיבוק אנושי?

"מקסים, נכון"?

"גיא, יש משהו שמזמן רציתי להגיד לך. צריך להמציא מילים חדשות".

"נכון. אבל בינתיים שגיא היקר עוקף את כולנו וממציא בבת אחת שפה חדשה".

"הוא צריך לקבל את פרס נובל, אבל אני לא יודעת באיזה תחום. בפיזיקה, אולי"?

"הוי, שלומית. איזה מותק את. דרך אגב, אנחנו מוכרחים לנצל את ההזדמנות שרק בסוף השבוע הציבור ייחשף לתופעה הזאת. מוכרחים למצות את התערוכה לפני שכל החלל הזה יהיה מוצף באנשים".

"גיא, אתה מכיר את שגיא"?

"בערך. יש לנו כמה חברים משותפים. את יודעת איך זה בתל אביב. אה, בעצם את לא יודעת".

"איך אני יכולה ליצור איתו קשר"?

"בשביל מה"?

"להגיד לו תודה, בהצלחה. אין לי מושג מה, אבל הוא פתח אותי למשהו, או אולי פתח בי משהו. אני אפילו לא יודעת מה זה, אבל מתחשק לנשמה שלי לחולל מעשים".

גיא עזב אותי והסתודד עם האוצרת. "חבל. פספסנו אותו. הוא עזב בדיוק דקה לפני שהגענו. גם אני הייתי שמח ללחוץ לו את היד. טוב, לא בעיה להשיג את הטלפון שלו".

ושוב עמדתי לפני התמונות. אנחנו כל כך רגילים לשמוע שירים. אבל מעולם לא הסטנו את הכרתנו לתגלית שיש אפשרויות נוספות לחוות את המוזיקה. ואם יש את הדרך הזאת, אולי יש עוד דרכים? אולי אפשר להריח מוזיקה? לטעום מוזיקה? – בעצם, אני יודעת בוודאות שאפשר לאכול מוזיקה. ארוחות מנגינות שלמות כבר טעמתי, שבעתי ועיכלתי. "לא מתחשק לך", הפרעתי לגיא שהתייחד עם תמונה, "לנסות בעצמך"?

"כן. זה בדיוק מה שאני מרגיש. שגיא הזה. אני ממש מקנא בו. למה הוא ולא אני"?

"אולי בזכותו תיצור את המתנה שלך לעולם".

"הלוואי. בינתיים אני מסתפק בחובה המקצועית שלי לפתח ולהעמיק את היצירה שלי ושלך. איך כינית אותו בפעם הראשונה בבית הדפוס? התינוק שלנו"?

"הילד שלנו".

"כן, מאז הוא גדל. אפשר אפילו, בזהירות, להתגאות בו".

"לא צריך בזהירות. אפשר בקול גדול. לפעמים".

"תמיד".

האוצרת התקרבה אלינו עם צרור מפתחות. "את נראית כמו סוהרת שמאיימת לנעול אותנו עם התמונות האלה", אמר לה גיא. "אבל את יודעת מה, אני לא אתנגד להיות כלוא איתן".

"אני בטוחה שלא תתנגדו", היא אמרה, "אבל הן אמורות להישאר כרגע בחדר עם צוות הניקיון. מחר יתחיל כל הבלגן של הצילומים. תהיה פה טלוויזיה. יהיו עיתונים. יהיה צפוף".

"בהצלחה", בירכתי אותה בכוונה גדולה כמו תפילה מוצלחת.

"תודה מותק".

"מה איתנו"? שאלתי את גיא.

"כנראה שלא במצב שהיינו בו מקודם".

"לא התכוונתי ברמה הפילוסופית. תהיתי יותר ברמה המעשית. חוזרים למערכת"?

"אני אחזור, אבל מצידי את משוחררת. נראה לי שיש לך צורך להיות לבד".

"תודה, גיא".

"אגב, לדעתך גיא בבית? אם כן, את מוכנה לשגר אותו אלי"?

"אם הוא יהיה, אם הוא יסכים".

"יש לך ספק שהוא יסכים"?

למה אף אחד מהם לא מספר לי בצורה ישירה עליהם? הם כל כך גלויים איתי בנושאים אחרים, אישיים לא פחות. למה כדי לדעת, אצטרך לשאול אותם? ואיזה גיא עלי לשאול?

איך בכלל גיא היפה מסוגל להתאהב בגיא האפור?

מצד שני, אני-עצמי התאהבתי בגיא האפור. מתברר שהוא יצור "אהיב".

כן, אבל אני לא יפה כמו גיא.  לאנשים האלה הרי יש סטנדרטים אחרים. הם חיים במערכת כוכבים שונה משלנו, חיים אחרים לגמרי. עם אנשים זוהרים כמותם, הולכים ביחד לסופרמרקטים ההולמים את תסרוקתם, נשפטים במערכת משפט שנוצרה למענם, כפופים לממשלה משלהם בארץ האור.

אז למה הוא מביט בי עכשיו במבט  כל כך ארצי? האם אני דורכת לו על הרגל? לא, אני דורכת לעצמי על ההזיה.

הלכתי הביתה והם המתינו לי בתוך הדיסק. בזמן האחרון אני ניזונה  רק מהם. ברגע שמסיימים את עשרת שיריהם, הם נאותים לשיר עבורי שוב. ואחר כך עוד פעם. אני לא בעמדה שרוצה לשפוט אותם. הם פשוט מזון, כסות, וגם:

תשתיות.

תקציר הפרק הקודם: שלומית נזכרת בשיחה הראשונה שלה אי פעם עם גיא ירדן.

לא קמתי עם השיר. עם אף שיר בבוקר. מה? עכשיו אני אלך לכל מקום לבד?

"מה קרה"? שאל גיא שגילה אצלי הלך רוח זר לו, והסתער כדי לקטלג ולאבחן. "את נראית סגולה כזאת היום. אדום אני מכיר, כחול אני מכיר, שחור אני מכיר, לבן פחות אבל עדיין. וגם ירוק. בדרך כלל את ירוקה. אבל מה זה הסגול הזה שמבצבץ לך מהנשמה"?

"מה אתה שומע עכשיו, גיא"?

הוא חייך, כי היה שקט במערכת. "בראש שלי, את מתכוונת".

"בראש, בלב".

"איך דהר צחוק שודד הים שלו / בשדותינו הזהובים / ואנחנו, איכרים מגושמים, קטפנו הפצעות".

"רגע, זאת לא"?

"מאור. כשמה כן היא, הא? כמה חבל שהיא לא תצליח".

"אבל דווקא אפשר לשווק אותה להמונים. היא הרי גם יפה".

"יותר מדי יפה. לא יבינו את היופי שלה. חוץ מזה, את באמת רואה אותה שרה בפארקים ובאיצטדיונים"?

"היא מסוגלת. באיזה שלב של ההפקה היא נמצאת כרגע"?

"האלבום כבר מוכן, רק צריך להדפיס אותו. האמת היא שחברות התקליטים הגדולות מתעניינות, והיא מתלבטת. בחברות הקטנות מאור היא מלכה, את בטח יודעת. רגע, שלומית, שמעת את הדיסק, נכון"?

"בטח. אומנם אני לא מסניפה אותו כמוך, אבל שמעתי פעמיים-שלוש".

"שזה המון בשבילך".

"כן, תשמע: אני חושבת שזאת תהיה טעות מצדה ללכת על החברות הקטנות. זה יהפוך אותה למוזיקאית אלטרנטיבית".

"אבל המוזיקה שלה היא אלטרנטיבית, שלומית".

"לא נכון. זה שגם מוזיקאים אוהבים אותה, לא מחייב שהיא תהיה בתוך המשבצת הצרה והאליטיסטית הזאת. אתה לא קולט שיש לה להיטים"?

"אז את חושבת שמוזיקה אלטרנטיבית זאת מוזיקה לא קומוניקטיבית? ככה את מגדירה את זה"?

"ברור שלא. אל תעליב אותי על הבוקר. אני סתם מתפלאת עליכם. בדרך כלל כשאתם רואים משהו יפה, יש לכם נטייה להיות מיסיונרים. לספר עליו לכל אחד, לכתוב עליו, לנסות להפיץ אותו. והנה יש לכם הזדמנות נפלאה, אז למה השתתקתם? מה קרה? גיליתם בית קפה קטן ואיכותי, עם אווירה נהדרת, ואתם מפחדים שיבואו פרימיטיביים מהשכונה ויטמאו לכם אותו"?

"את כל כך מגעילה ומטומטמת. מי זה האתם הזה בכלל"?

"אה, בגלל זה אתה מתעצבן עכשיו? פגעתי לך באינדיבידואליות הקדושה שלך? אז אני אעבור ללשון יחיד: למה אתה לא פועל בשביל להכניס אותה לחברות התקליטים הגדולות"?

"כי אמרתי לך שאני מתלבט ביני לבין עצמי בקשר אליה".

"אבל מה יש כאן להתלבט"?

"את יודעת כמוני את הנזק שיש בחברות הגדולות. או שהן יסתערו עליה ויסרסו אותה, או שהיא תיבלע לגמרי בתוכן, ולא תוכל לצאת. הן הרי מסוגלות לקבור מוזיקאים למשך שנים בתוך חוזים מגבילים שלא יתנו להם לצאת החוצה".

"היא דווקא נראית לי אסרטיבית. יש לה מנהל"?

"לא יודע. לא שמעתי על אחד כזה. למה, את רוצה להציע לי לנהל אותה"?

"מי חשב עליך"?

"רגע, אל תגידי לי שאת חושבת על עצמך".

"האמת? זה רעיון משעשע. נחמד לי להשתעשע איתו".

"אל תעשי שום דבר בלי שאמרת לי"!

"זאת הדרך הכי בטוחה לגרום לי לעשות את זה מיד"!

"נמאס לי מהמרדנות הילדותית שלך".

"אל תדאג, אני לא אעשה את זה. יש לי חלום, אבל לא עכשיו. עוד לא מיציתי את חלום העיתון".

"מה החלום שלך"?

"להפיק".

"אגב, הסגול שלך משתפר. האדום מתחיל להיות יותר דומיננטי מהכחול. את מרגישה יותר טוב"?

"קטפנו הפצעות".

"כן, היא נפלאה".

"בבוקר לא קמתי עם אף שיר. זה היה מבהיל".

"אוי שלומית. אני מתאר לעצמי. לא הצלחת להכניס לך אף אחד במשך היום"?

"עד עכשיו לא, אבל נראה לי שאני גם כן אאמץ אל נפשי את מאור. לא אכפת לך, נכון"?

"בטח שלא. איך קראת לי? מיסיונר"?

איזו הקלה. יש לי שיר עד הלילה. מאור ואני מתיידדות. קולותינו מתאימים את עצמם זה לזה. ניכרת חיבה ביניהם. הבנה שברורה הישארותה איתי. כמו באוטובוס ההוא, באחד מהטיולים השנתיים של האולפנא. ברדיו התנגן שיר ישראלי. שרתי איתו בשקט. זה היה מהשירים האלה שהקול שלי אוהב אותם, כמו מסלול שמכירים בעיניים עצומות. "יש לך קול יפה", אמרה פתאום רינה, שישבה לידי. ומאז אני מנסה לשחזר את הקול שהיה לי בשיר הזה. מוזר שאני חושבת על איך שהקול שלי היה, ולא על איך שאני הייתי.

"חמש דקות. אין לנו יותר מזה", התווה גיא את מפת הערב שלנו מהמטה המרכזי: הספה הרעועה ששייטה בסלון ביתי כמו ספינה תועה.

"עם כל הניסיון המסוים שרכשתי, עד עכשיו אין לי מושג מה לובשים להופעות", צעקתי לו ממעמקי ארון הבגדים שלי.

"זה בכלל לא חשוב, אנחנו מאחרים. במילא יסתכלו רק עלי, ואת יודעת את זה".

"מה אני אשמה שאתה נראה כמו דוגמן"?

"לא נכון, אני לא חתיך. אני יפה. וחוץ מזה, מדובר ביופי הפנימי שלי, שמקרין החוצה".

"כן, בטח", הטחתי באמצעות האוויר שבין ידיי את קנאתי. "אז למה באמת אני טורחת"?

"את הולכת עם החצאית הזאת"?

"לא חצאית. שמלה. אתה באמת לא יודע מה ההבדל"?

"היא לא מחמיאה לגוף שלך. למה את כל כך מסתירה אותו? אין לך במה להתבייש, באמת".

"ממתי הומואים? טוב, לא חשוב. אז מה אתה מציע"?

"השמלה השחורה בלי השרוולים. אבל יש סיכוי שלא תלבשי חולצה מתחתיה? במילא יהיה חושך וכמו שסיכמנו, אף אחד לא יסתכל עלייך".

"את החולצה אני אלבש מעליה, לא מתחתיה, וזאת לא תהיה חולצה, זה יהיה ז'קט. בסדר"?

"בסדר. את מודעת לזה שההופעה התחילה מזמן".

"ההופעה של להקת החימום".

"כן, אבל רציתי לראות גם אותם".

"זאת לא סיבה לנהוג במהירות כזאת".

"אני נוסע במהירות סבירה למצב".

"הי, הנה איתן. שלום איתן. מתרגש"?

הוא ישב על הבר, ולרגע חששתי שבגלל האפלולית גיא טעה, אבל אז חייך את חיוכו המוצק ואמר: "שלומית, גיא, איזה יופי. עכשיו אני באמת יכול להתחיל".

"אולי תתאהבי בו, במקום במוטציה שלך", עלב גיא בלחש בבן חסותו.

הרהרתי בדבר. "האמת היא ששקלתי את האפשרות הזאת, אבל לא רציתי לקלקל לך. ברור לי שגם אתה היית מאוד שמח להיות חבר של איתן".

"אוי, שלומית, נזכרתי במשהו. גיא אמר לי שעבדת עלי".

"מתי? איך"?

"אין שום ברכה שמברכים כשרוחצים בים".

התכוונתי לתהות על מהות האסוציאציה של גיא, אבל האוויר נפתח אל צלילים, שמיששו את פניי במיומנות אשר חילצה מהם את החיוכים המוחבאים. המילים גוללו מתוך פניי את האבנים – הכיסויים של בורות השתייה. מים, מים, שמעתי את ישותי הלוגמת. איתן. איתן. ממתי אני רוקדת בציבור?

"מנגינות ילדותיות עם טקסטים של מבוגרים", כתב עליו עוזי המבקר. מבוגרים מובסים, ככה הוא הגדיר אותנו, שמישהו כופה עליהם לרקוד.

מאיפה הוא מכיר אותי, איתן? איך הוא יודע באיזה שירים אני משתמשת? מי לימד אותו לייצר אותם נכון?

האם העובדה ששבעים אנשים נוספים – הכמות שמכיל המועדון הזה – מרגישים כמוני, הופכת את המוזיקה של איתן ביטון לנכונה יותר בשבילי או שמסמנת לי את לקח הטעות.  "גיא", לחשתי. "למה אנחנו בהופעה הזאת"?

"את משוגעת? לא, אל תעני לי עכשיו. את לא רואה שאני באמצע משהו"?

באמצע אקסטזה. "התכוונתי", חסמתי את דרכו לשירותים חצי שעה מאוחר יותר, "אם אנחנו כאן בתפקיד, או בשביל הכיף".

"ממתי התפקיד שלנו הוא לא כיף"? פרץ גיא את המחסום הלא מתוחכם שסימן גופי.

"אבל כבר שרתי שלושה שירים", תמה איתן בשעת ההדרן.

"זה לא מספיק", צעק מישהו, ובעקבותיו נוסדה מקהלה: "לא מספיק. לא מספיק".

"אין לי בעיה לשיר לכם את כל ההופעה עוד פעם, אני מאוד אוהב את השירים שלי, השאלה אם יהודה יסכים".

"אין בעיה", נשמע קולו הדומיננטי של בעל המועדון. "רוצים הצגה שנייה? בשמחה. אבל כמו בקולנוע, תצטרכו לשלם כרטיס גם בשביל הסרט הזה".

"אין הנחה"? התחנחנה מישהי לידי.

"מה הנחה? לא תחסום שור בדישו. זו הייתה בדיחה. על חשבוני, כמובן. אני לא יודע אם זה בגלל שאני עייף, או שיכור, אבל תיהנו. איתן, באמת יש לך כוח לשיר את הכל מהתחלה"?

"אתה צוחק עלי יהודה? אני שר את השירים שלי גם כשאני לבד בבית".

וזה לא נמאס לו? עברה בי מחשבה, שלא חשבה את עצמה באופן יסודי בטרם החליטה להראות את עצמה. מה פתאום שיימאס לו? עלי זה נמאס? אז למה שהוא ישתעמם? זה שלו.

וזה שלי. באותה מידה השירים שלו שייכים לי. מעצם ההיזקקות להם, הם שלי. כמו בקבוק חם על בטן כואבת, בלון חמצן בלב הפיח, פריצת דרך באמצע חוסר ודאות. ילדותיות, עוזי? אני זוכרת את כל המנגינות של שירי הגן שלי, ואף אחת לא הייתה דומה למלודיות של איתן. אבל אם ילדותיות היא טוב לב, אם היא שִמחה בזה לאינטרסים, אם היא שובבות של אחר צהריים חסר אחריות, אם היא אדום בלי קונוטציות, אז בעצם אני מסכימה עם עוזי.

הוא ליכד אותנו. אני כל כך שונאת להיות מאוחדת עם אנשים זרים. פעם זה היה נעים, אבל עכשיו הפחדים שלי מתחילים לצאת כשאני שומעת את עצמי שרה מגרונות אחרים. אפילו גיא יצא מחוץ לבקרות והקול שלו נעלם ובוקע שוב מפיות זרים. אבל הקול של איתן גובר על קולותינו ומכוון אותנו. מראה את הדרך, מוביל, אבל גם נמצא עם המשתהים מאחור. כולם רוצים לתת לו יד, ויש לו מספיק ידיים בשביל כולם.

"הוא כל כך צעיר", אמרתי למחרת לגיא. "קטן ממני בשנה".

"אז מה"?

"איך הוא לא נבהל מהאחריות הזאת"?

"איזו אחריות"?

"להוביל".

"להוביל? הוא בסך הכל זמר. את מי הוא צריך להוביל"?

"אותנו. כן, גיא. גם אותך. ומה זה בסך הכל זמר? איך אתה יכול להוציא את המילים האלה מהפה שלך? דווקא אתה. תראה לי מה אתה כותב".

"זה אישי. מה את מציצה? ראית מה כתוב באינטרנט על ההופעה"?

"איפה"?

"איפה לא"?

האתרים הרלוונטיים התלהמו באנרגיות מפחידות באחידותן. "הגיע הזמן למשטר מלוכה", תבע מבקר שבימים נורמליים נודע במתינותו האפתית.

"הוא באמת אוהב לשיר", רטטה מבקרת אחרת בפליאה.

"איך אפשר לא להסניף אותו"? התפלא קול אחר.

"מקום ראשון באירוויזיון, הסבה להימנון המדינה, שינוי התפילות בסידור", דרש מישהו, שספק אם הוא יודע מה ההבדל בין סידור לתנ"ך.

"אני מוכרחה לשאול אותו מה הוא מרגיש כשהוא נחשף לתגובות האלה".

"יש לי את הטלפון שלו. אבל אני מבקש ממך: אל תשאלי אותו כחברה".

"מה זאת אומרת? הוא אומנם לא חבר שלי, אבל אני באמת דואגת לו. יש בו משהו שמנוגד לגמרי לכל ההתלהבות הפראית הזאת. רגע, רק עכשיו אני קולטת. אתה רוצה לנצל אותי, גיא"?

"ברור".

"אתה לא הולך לסחוט ממני כתבה".

"לסחוט? תתביישי לך. במקום שתהיי אסירת תודה. תשאלי אותו מה שלומו ותתאמו פגישה. יש לי הרגשה שהוא מחבב אותך. רגע, את יודעת משהו? אני לא בטוח, אבל נדמה לי שהוא קצת מסורתי".

"אני לא מבינה".

"לא חשוב. במילא תתעצבני עלי, אבל אני איש טוב, תדעי לך".

"אתה חושב שהוא כבר ער"?

"מה השעה עכשיו? 12. בטח ער".

"הם אמורים לישון כל היום אחרי הופעות, וגם כשאין להם הופעות, לא"?

"אם אני מכיר נכון את איתן, הוא עוד לא יצא מההיי של אתמול. בטח הוא עדיין שר לעצמו את כל השירים מהתחלה".

"הייתי רוצה לראות את זה".

איתן טען שהוא דווקא עובד על השירים החדשים. "אתה לא ישן לפעמים? אתה יודע, הדבר הזה שעושים בעיניים עצומות".

"אפשר לעשות הרבה דברים בעיניים עצומות, דווקא לגבי שינה אני לא בטוח. את משוכנעת שישנים בעיניים עצומות? בזמן השינה שלי אני דווקא רואה הכי הרבה, נדמה לי".

"באמת? נשמע מעניין, אני אשתדל לבדוק את זה הלילה. מה שלומך איתן? אני מניחה שמיותר לומר לך שהיית מקסים אתמול".

"למה מיותר"?

"כי אתה בטוח יודע את זה. וגם אם לא, האינטרנט מתפקע מרוב מחמאות".

"באמת? עוד לא נכנסתי לשם, אבל עכשיו סקרנת אותי. דרך אגב, האינטרנט זה רק מקום, ולא כולם נמצאים בו. מי שנמצא שם, עושה הרבה רעש, אבל אין שם כל כך הרבה אנשים".

"זה משנה לך"?

"מה פתאום".

"איתן, גיא ואני רצינו לכתוב ביקורת על ההופעה שלך, אבל הגענו למסקנה שזה לא מספיק. החלטתי להתחכם ולהשתיל את הביקורת בתוך הכתבה שאכתוב עליך, אם תסכים, כמובן".

"אני לא מבין למה את צריכה לשאול אותי".

"כי זה כרוך בכך שתתראיין".

"האמת היא שכבר סיכמו איתי מידיעות אחרונות. מחר צריכה להגיע אלי כתבת, ויהיו גם צילומים. אני חושש שהבטחתי להם בלעדיות, שלומית. זה לגיליון של סוף השבוע הבא".

"אבל איתן, זה נהדר! אני כל כך שמחה בשבילך. אם אתה שם, אז אתה כבר באמת של כולם. אתה קולט שהחיים שלך משתנים"?

"אבל הם כל הזמן משתנים".

"כן, אבל עד עכשיו הם השתנו רק בשבילך. עכשיו זה כבר שינוי בסטטוס שלך. אתה מתחיל להיות ציבורי".

"זה לא נשמע טוב".

"אני יודעת. זה סתם ניסוח עלוב. תקשיב, הכתבת בטח תשאל אותך שאלות אישיות על מעריצות ועל הקשרים שלך איתן ועל כל החברות שלך שהיו ויהיו".

"לא יהיו".

"למה? תהיה אופטימי". מה? גם הוא? גיא באמת ישמח, אם זה עדיין משנה לו.

"אני אופטימי, אבל זה לא עוזר לי. אינה לא מרשה".

"מי זאת אינה"?

"אשתי".

למה בעצם חשתי מפולת של אבני חצץ באחד מהחדרים הפנימיים? נשמתי. זה עבר.

"תשמע. מה שהתכוונתי להגיד זה שאותי פחות מעניינים הנושאים האישיים. כלומר הם חשובים, כמובן, אבל רק בהקשר המוזיקלי. בגלל זה לא מפריע לי שתתראיין לעיתונים הגדולים. אני בטוחה שלא תחזור על עצמך בשאלות שאני אשאל אותך. אם תסכים, כמובן. וברור שזה יתפרסם אחרי הראיון שלך לכתבת ההיא".

"בסדר. אם נוח לך היום, אז את יכולה לבוא מתי שאת רוצה. את לא צריכה להודיע".

"מה? כבר היום"?

"אם את רוצה. חשבתי שאת רוצה".

"כן, למה לא"?

כתבה על איתן ביטון / ידיעות אחרונות

בלונדינית מרהיבה פתחה לי את דלת דירתו של איתן ביטון. למה ציפית? נזפתי בעצמי, אחרי שכבר זממתי לשדך אותו לאחותי. באמת תיארת לעצמך שהגבר הזה, הכוכב הנוסק הזה, יהיה פנוי?

מעניין אם זאת מעריצה. בעצם, בטוח שהיא מעריצה. יש לה מבט כזה. האם הוא אסף אותה כבר אחרי ההופעה האחרונה?

היא הכניסה אותי לתוך סלון מהוגן והגישה לי עוגה ביתית. "איתן כבר מגיע", אמרה במבטא רוסי.

"אז כבר הכרת את אשתי", הוא אמר כשהופיע באותו רגע.

קוראים יקרים, ובעיקר קוראות יקרות: איתן ביטון, 22, תושב תל אביב וזמר בשיא תחילת פריצתו הוודאית, נשוי מזה חצי שנה. המאושרת: אינה ביטון, מהנדסת.

איך היכרתם?

"בסופרמרט".

"היא הייתה הקופאית"?

"מה פתאום. היא עמדה לפניי בתור, ואחר כך יצא שיצאנו ביחד, אבל עדיין לא ממש שמנו לב אחד לשני. ואז השקית שלי נקרעה, והחלב נפל והגבינה נפלה ו- אינה, את זוכרת מה עוד היה לי בשקית"?

"כן. היה שוקו והיו תפוחים, והם התחילו להתגלגל על המדרכה. איך אתה חשבת שהשקית הזאת תחזיק את כל הדברים האלה"?

"כן. היא עד עכשיו כועסת עלי".

"כועסת? מה פתאום כועסת".

"כן. ואז היא אמרה לי שהמכונית שלה חונה במגרש ליד הסופר, ושאם אני רוצה, אני יכול לנסוע איתה. היא יודעת שאני מהרחוב שלה. היא ראתה אותי כמה פעמים".

"ואתה ראית אותה"?

"זהו. שלא כל כך נעים לי, אבל לא ראיתי אותה. אין לי מושג איך הצלחתי לפספס אותה. אבל האמת היא שאני לא רואה כלום. פשוט לא רואה".

אינה: "הוא באמת לא רואה. רק שומע".

ולא חשבת שהיא רוצה להתחיל איתך"?

"לא".

ואת רצית להתחיל איתו?

אינה: "לא, בכלל לא".

בכלל לא?

איתן: "בכלל לא. היא בכלל לא ידעה מי אני".

אינה: "למה שאני אדע? אני לא שומעת מוזיקה ישראלית".

אז איזו מוזיקה את שומעת?

"רק קלאסית".

אז איך התחתנתם?

איתן: "איך אפשר לא להתחתן איתה"?

אז מה קרה עם השקית מהסופר?

איתן: "אה, הסופר. אז עלינו לדירה שלה, כי היא אמרה לי שיש לה שקית בשבילי".

והיא לא רצתה להתחיל איתך?

איתן: "כבר שאלת את השאלה הזאת".

אז אם אני שואלת עוד פעם, סימן שלא קיבלתי תשובה.

"סימן שלא קיבלת את התשובה שחיפשת. לא, היא לא ניסתה להתחיל איתי, אבל".

אבל מה?

אינה: "אבל היה לי פסנתר".

איתן בחיוכו המפורסם: "אבל היה לה פסנתר. ורצתי אליו. בדיוק היו לי בראש תפקידי קלידים, והמקלדת שלי הייתה מקולקלת. אז טסתי אל הפסנתר שלה והתחלתי לנגן".

אינה: "מאוד יפה הוא ניגן. שעה".

מה שעה?

איתן: "שעה ניגנתי. בכלל לא שמתי לב שעבר הזמן. גם אינה לא שמה לב".

ומה קרה לאוכל?

איתן: "איזה אוכל"?

האוכל מהסופר.

איתן: "אה, האוכל מהסופר. הוא התקלקל באוטו".

"אני לא מאמינה", אמרתי. "זה כל הכתבה ככה"?

"ואיפה איתן"? שאל גיא.

"ואיפה המוזיקה שלו"?

"תראי להם"!

"למי"?

"את זה. תראי להם את זה", הוא הפעיל את המדפסת, ושלף ממנה את הכתבה שלי.

"זאת טיוטה", הסתייגתי. "להראות למי"?

"לכל העולם, אבל בעיקר למפוצלחת".

"למי"?

"לתל-אביבית שכתבה את יצירת המופת הזו".

"גם אני תל-אביבית", התגוננתי או גוננתי.

הוא גיחך.

"לא", אמרתי כעבור כמה שניות, כשגיא התחיל להקריא את המילים שלי. "אתה יודע שאני לא אוהבת לשמוע את עצמי. וזה גם ארוך. ייקח לך שעה"

"חבל. להלחין צריך את ה-4,027 מילים האלה שאין בהן שום מילה על מראה חיצוני, לא שלו ולא של הדוגמנית".

"מהנדסת"! תיקנתי אותו.

"נראית כמו דוגמנית. בזכותה קיבל שער בשבעה לילות. אבל גם את הכנסת אותה לכתבה שלך. ברור. אי אפשר להתעלם ממנה".

"אני הכנסתי אותה לכתבה? אתה בטוח? לא זכור לי. איפה"?

"את באמת לא מבינה? את כתבת על מוזיקה. רק על מוזיקה. והיא – היא המוזיקה שלו עכשיו".

תקציר הפרקים הקודמים: הקשר בין שלומית וצוהר מתהדק. אבל איזה סוג של קשר בדיוק?

ויום אחד קיבלתי מייל. "שלומית, זה באמת השם שלך? בואי ניפגש. אני רוצה להציע לך הצעה עסקית. תתקשרי אלי", והוא צירף מספר טלפון.

יום שלם התענגתי על המייל הזה. גיא ירדן רוצה לדבר איתי. מעוניין להציע לי משהו. עסקי! הוא באמת שם לב אלי, גם כשאינו בפורום. בלילה התקשרתי אליו. "גיא"?

"כן"? קולו ניסה להתאים את קולי למאגר שברשותו, אך הוא נכשל, כמובן. "זאת שלומית. מהפורום".

"שלומית! (הוא התאושש מהר) עכשיו זאת ההזדמנות המתאימה לגלות לי את השם האמיתי שלך".

"שלומית".

"באמת? איזה יופי. הייתי בטוח שזאת הברקה מקורית לניק. בימינו, הרי, כבר לא מייצרים שמות כאלה. את קיבוצניקית"?

"לא".

"אוי ואבוי, את מתנחלת".

"אל תדבר ככה. אני מתל אביב".

"אז הכל בסדר. מה את מתרגשת"?

"כי אני גם מתנחלת. ואני לא מתכוונת להסתיר את זה. לא מקובל עלי שאדם שמתיימר כמוך להיות פתוח ונאור, הוא כל כך סגור בעולם המצומצם והשונא שלו".

"אוי, הלהט הזה. ברור שאת מתנחלת. תירגעי. את בטח גם ילדה בת שש עשרה. איך נפלתי. אבל מה יכולתי לעשות? את כותבת כמו בחורה שכבר עברה דברים בחיים. לפחות אוניברסיטה".

"אני לא בת שש עשרה. למה אתה חושב ככה"?

"בגלל הקול".

"מה זאת אומרת הכל. כל מה שאמרתי? כל מה שכתבתי"?

"מה הקשר לכתיבה שלך? הקול שלך נשמע ילדותי".

"אה. אם היינו עושים את השיחה הזאת בכתב, היינו יותר ברורים. עכשיו אתה בטח מתחרט".

"על מה"?

"על ההצעה שלך".

"אבל לא הצעתי לך כלום".

"אבל רצית. כתבת שאתה מעוניין לפגוש אותי. טוב, אתה בטח עסוק. לפחות תגלה לי מה הפסדתי"?

"תגידי, כל המתנחלים התל-אביביים הם כמוך? הסקת המסקנות השערורייתית שלך היא תמוהה במקרה הטוב, ומטומטמת במקרה הרע. האמת היא שמרגע לרגע את יותר מסקרנת אותי. מהכתיבה שלך אני מנחש שיש לך ניסיון בעיתונאות. אני צודק"?

"אפשר לומר. רוצה קורות חיים"?

"באיזה עיתון עבדת"?

"בעיתון של השירות הלאומי".

גיא השתנק. "זה היה טוב. את יכולה להיות סטנדאפיסטית מעולה. את פנויה הערב"?

"ערב? אבל עכשיו לילה. אתה מתכוון שניפגש עוד היום"?

"אבל שלומית, אנחנו מתל אביב. ועכשיו רק עשר וחצי. מה הבעיה? רגע, את צריכה לקום מחר מוקדם לעבודה? זאת לא אמורה להיות פגישה ארוכה. מדובר בעיקר בהתרשמות כללית כדי לראות אם באמת נוכל לעבוד ביחד".

"לעבוד ביחד? על מה אתה מדבר"?

"את נשמעת כאילו פסלת אותי על הסף. איפה את עובדת, שזה יותר אטרקטיבי ממני"?

"אה, האמת היא שמחר יש לי ראיון עבודה באיזה בית ספר".

"בית ספר"?

"כן. הם מחפשים מורה לספרות. זה קצת בעיה, כי יש לי רק את התואר, אבל עוד לא השלמתי את כל החובות בתעודת הוראה. אני לא בטוחה שאני רוצה להיות מורה".

"אז למה למדת את זה? מטעמי פרקטיות"?

"כי אני אוהבת ספרות".

"חשבתי שאת אוהבת מוזיקה".

"ומה אני יכולה לעשות עם האהבה הזאת"?

"באיזו שעה הראיון שלך מחר"?

"באחת בצהריים".

"אז מה את ממציאה תירוצים? גם אם הפגישה שלנו תהיה כל הלילה, עוד יישאר לך זמן לישון. בואי אני אסביר לך איך מגיעים לקפה השכונתי שלי. יש לך רכב"?

"יש שם תעודת כשרות"?

"אוי, באמת. על מה נפלתי. טוב, הכדור אצלך. קחי אותי למגרש שלך. לבית קפה שלך, לבית שלך אם את רוצה. איפה את גרה"?

"נראה לך שאני אחשוף את האינפורמציה הזאת בשלב הזה"?

"סליחה. לא התכוונתי לפגוע ברגשותייך הלאומיים. אבל בואי נמצה את העניינים הלוגיסטיים, כי בקצב הזה, עוד מעט נגיע לזמן קריאת שמע של שחרית".

"אתה צוחק עלי"?

"כן. וגם התקשורת העוינת נגדכם".

וכשגיא הביט במראה, היא כמעט נשברה מאלימות יופיו.

תקציר הפרקים הקודמים: גיא וצוהר מבשרים לשלומית בשורה ולא מבינים מדוע היא מסרבת להתלהב.

מהפארק רואים את הים. כמעט ולא דיברנו. "את המנגינה הזאת אפשר לשמוע רק על הדשא הזה", אמר צוהר. "רגע", ביקשתי. "עוד אל תנגן".

"מה קרה"?

"עוד לא גמרתי להסתכל. אני לא רוצה ששתי החוויות יתערבבו אצלי. אני רוצה להיות נקייה".

"את לא יכולה להיות נקייה. בגלל זה רציתי לנגן דווקא כאן".

עם כל נשימה יצרתי בגופי תבנית שתוכל לאכסן את הנוף. הוא נראה כמו חדר ילדים. שטיח ירוק, מיטת תינוקות כחולה, צעצועי פרחים. "עכשיו אתה יכול".

בדרך לגן הלאומי אשקלון היו עצים קטנים כאלה, אולי שיחים, עם צמרת דומיננטית. תלתליה הירוקים מכוסים פרחים, כמו סיכות מצועצעות על הראש של ילדה בת שבע. והיו שם גם עצים שנראו כמו קארה מתוחכם של אשה בת שלושים וכמה, מודעת לעצמה ולעוצמתה, שיודעת איך להניח את כובעה המהודר באופן הולם, שיבליט את תכשיט הפרח הקבוע בו בנונשלנטיות.

"אפשר"?

"כן".

מיד נארגו צלילים זה בזה ויצרו שמיכה סמיכה. אני חושבת שזה הכישרון שלו. להפוך אוויר למוצק. אז למה אינני נרעשת עכשיו?

"את שותקת יותר ממה שאת רגילה".

"אתה לא יודע איך אני רגילה".

"נו, לא הגיע זמן שתתני לי קרדיט? כמה זמן אנחנו כבר ביחד"?

"ביחד"?

"את יודעת, מעבירים מאחד לשני חלקי חילוף של אומנות".

"אני לא יודעת".

"אז לא אהבת את השירים".

"שירים"?

"שניגנתי עכשיו".

"חשבתי שזה שיר אחד".

"מעניין".

עכשיו ריסיו פיתחו מערכת יחסים עם ידיו. אצבעותיו שיחקו זו בזו, על הדשא, ועיניו הביטו בהן בסקרנות, כשהדאגה נמהלה בתוכן במינונים מוגברים מרגע לרגע. "זה היה בשבילך" – הוא לא הביט בי.

"אני לא מבינה".

"מה שניגנתי. חשבתי עלייך".

"בזמן שניגנת"?

"בזמן שכתבתי את זה. ועוד לא אמרת – זה טוב, רע, יפה, מכוער".

"אתה שואל את השאלות הלא נכונות".

"מה זאת אומרת"?

"השיר הזה, השירים האלה שניגנת עכשיו, הם לא במקום של יפה, מכוער, טוב, רע, ואפילו לא במקום של שמח או עצוב".

"אז איפה הם, שלומית"?

"אני חושבת שהם עדיין מסתובבים על הדשא". התחלתי לחקור באצבעותי את הגבעולים הקצרים, הדקים. מעכתי, ריסקתי, קירבתי לאפי, הנחתי על לשוני.

"שלומית. אל תוותרי לי".

"טוב, אז אתה גאון. אלכימאי. יצרת חומר מרוח. מרוצה"?

"לא".

"למה? מה לא בסדר עכשיו"?

"את לא יכולה להטיח בי ככה גאון, כאילו שזאת קללה".

"יש כאלה שחושבים שזאת אכן קללה".

"אבל אני לא גאון".

"מה אתה רוצה ממני"?

"את האמת".

"אין לי למה להשוות. זה לא דומה לכלום. אז המסקנה המתבקשת היא שכנראה שיצרת משהו חדש. זה כל מה שאני יכולה להגיד".

"חדש טוב או חדש רע? חדש יפה או חדש מכוער"?

"לא יודעת".

בתוך השמיכה מהצלילים התכרבלה שלומית השקרנית. למה אי אפשר לומר לו בוא אל האוהל שעשוי מהבדים שלך ושהה בו איתי. תהיה איתי ואיתך ואיתנו. ואל תשאל שאלות כמו אני טוב? אינך מבין? המוזיקה שלך בוראת עולם. היא מתחוללת גם כשאינך מנגן אותה. אינך מוזיקאי בכלל. אתה אדריכל ובנאי. רשות מחוקקת ורשות מבצעת. מתכנן בתים ובונה אותם. הוגה טירות ומקים אותן. חופר בורות לפי המפה ששרטטת ומוציא מהם חולות, זהבים, מים. מה אתה מתעסק בשטויות, אה? איזה תפקיד הועדת לי? מבקרת איכות? לך לעזאזל.

"שלומית, יש משהו שעד עכשיו הסתרתי ממך, אבל כדאי שכבר תדעי".

אני הודפת את הווילונות הנעימים של האוהל, הדוהה מהמנגינה המתפוגגת.

"אני אידיוט. אין לי את היכולת להבין למה את מתכוונת. בכל מה שקשור לשיפוט שלך לגביי, אני לא יודע כלום".

"אתה לא צריך לדעת כלום. יש בסיס שאחרים שואפים להגיע אליו. הם עובדים קשה מאוד בשביל להשיג אותו, ולפעמים, רק לפעמים, מצליחים".

"ואני הצלחתי? כמה רחוק אני משם"?

"אצלך זה לא קיים. כשהתחלת, כבר היית שם. אותך לא מודדים בסרגלים או בשעונים. כאילו שאפשר בכלל למדוד מישהו בהם. ברור שאתה טוב. אבל לא זה העניין".

"אז מה העניין"?

"אני לא יודעת. למה אני צריכה לדעת? זאת האומנות שלך. בשביל מה אתה עושה אותה"?

"בבקשה אל תצפי ממני עכשיו לאמירות מקוריות. אני אענה לך את מה שכולם עונים, את יודעת".

"כן. אתה אוהב את זה. אתה לא יכול בלי זה. ברור".

"זה מה שאני מנסה לגרום לך להבין כבר הרבה זמן. אני לא מיוחד. המוזיקה שלי שונה רק בסגנון, כי כל אחד הוא אדם אחר. אבל לא המצאתי שפה חדשה. את מבינה? זאת רק מוזיקה".

דלי עם מים פושרים בטעם של צפרדעים נעלבות. יש משפטים שאסור לומר לפניי. אבל מי בכלל מינה אותי למגוננת המוזיקה? בוודאי שלא המוזיקה עצמה. הרי זאת ילדה גדולה שעומדת בזכות עצמה. מתמודדת היטב ופוסעת בצעדים חינניים גם ללא סגידותיי.

"כנראה".

"אני לא מיוחד. זה לא שאני מצטנע. בשביל להצטנע צריך להיות באמת גדול. אולי את פשוט לא שמעת מספיק מוזיקה כדי להבין את חוסר המקוריות שלי".

"גיא שמע המון מוזיקה. כל מה שצריך. אולי תכפור בהזדמנות הזו גם באובייקטיביות שלו"?

"אין צורך. אבל מה פתאום הבאת לכאן את גיא"?

"כי אתה לא בוטח בכושר השיפוט שלי".

"חס וחלילה, שלומית. אני רק חושב שאת מכניסה לכאן שיקולים זרים".

"כמו מה"? הקירות קרסו. האבק שהם נטחנו אליו נטמע באוויר. אסור לי לנשום אותו. אסור להכניס לגופי את הפחד. צוהר מבין. גופי שקוף וניכרים איבריי הפנימיים. "כמו מה צוהר? למה אתה שותק דווקא עכשיו"?

"אני לא שותק. היא פשוט בורחת ממני".

"מי"?

"התשובה. רק התשובה".

"פשוט תתרכז ותושיט את היד. היא לא רחוקה, אני חושבת".

"צודקת, שלומית. היא כאן בסביבה".

והוא קם.

"מה קרה"?

"את לא רואה שמחשיך"?

"אז מה? מה זה משנה"?

"הכל כבר כמעט אותו דבר. אי אפשר להבחין בהבדל בין הפרטים. עוד מעט אי אפשר יהיה לדעת שיש פרטים. מי שיגיע לכאן עכשיו יחשוב שהכל כאן הוא משהו אחד. קומי. כדאי שתקומי".

"אני חושבת שאשאר קצת לבד".

"כן, לבד בחושך. ואת בטח חושבת שאני אאפשר לך את זה. אה? קומי לפני שאאלץ להישאר איתך".

"תיאלץ"?

"יש לי פחות משבוע להתכונן לפרזנטציה".

"על מה אתה מדבר עכשיו"?

"לא סיפרתי לך? מני לא מסתפק בסקיצות. הוא רוצה לראות את המוזיקאים שמתיימרים להופיע אצלו במועדון, איך הם מופיעים. נוכחות, קורא לזה גיא. בינתיים בקושי יש לי הרכב. הרבה עבודה. אנחנו חייבים ללכת. למה את חושבת הסכמתי להחזיר אותך בעצמי לתל אביב? חשבת שזאת את שתפסת טרמפ? לא, זה אני שתפסתי איתך טרמפ לעיר הגדולה. יש לי כמה פגישות".

"אתה מופיע אצל מני"?

"אני מקווה. קודם שיהיה לי הרכב".

"צריך עזרה באודישנים"?

"לא תודה. אני מעדיף להתרשם בכוחות עצמי".

"רגע, אני בעצם לא מבינה. אתה עושה אודישנים לנגנים, או שהנגנים עושים אודישנים לך"?

"תמיד את מוכרחה להתחכם". זה היה צבע פנים שלא היכרתי. לא נמצאו בי צבעים להשוות אליו. גון קר כמו רעל.

עניתי מהר כדי לא לחשוב: "לא התכוונתי".

"מעניין. איכשהו, קשה לי להאמין שיש אפילו פעולה אחת שאת עושה בלי להתכוון. הרי לכל דבר יש משמעות, לא? גם כשאת הולכת לשירותים, את בטח מתכוונת, גם כשאת"…

"תפסיק". מעניין באיזה צבע הוא היה נצבע אם הייתי מחדשת לו ברגע זה שיש  ברכה שמברכים כשיוצאים מהשירותים.

"סליחה. לא יודע מה קרה לי. זה הלחץ. זאת את".

"אני מלחיצה"?

"לא אמרתי שאת מלחיצה. אמרתי שיש לחץ, וחוץ מזה, יש אותך".

תקציר הפרקים הקודמים: הקשר בין גיא וגיא הולך ומתהדק, והקשר בין שלומית לבין עצמה הולך ומתערער.

"גיא, אתה חושב שאני גרופית"?
גיא שיחק בשיער של עצמו. "מה אמרת"?
"אם אתה חושב שאני גרופית".
"גרופית? את"? הוא צִחקק.
"אין לי כוח לעשות סצינה ולצאת מהחדר, אבל אתה באמת מעליב אותי".
"למה? אל תגידי לי שלא התבדחת".
"זאת לא בדיחה. אני מודאגת. אני צריכה את עזרתך המקצועית והחברית, אבל עזוב, אני כבר אמצא מישהו, או שאסתדר לבד".
"מה פתאום לבד? אבל תצטרכי להתחיל מהתחלה. כי יש לי הרגשה שאת מספרת לי מהאמצע".
"לא נכון. זאת לגמרי ההתחלה. אני מרגישה שהחיים שלי קורסים. שכל מה שחשבתי על עצמי, כל האופן שבו ראיתי את עצמי, היה מוטעה, לא נכון. שזאת אשליה".
"חייך קורסים? לא הגזמת קצת, שלומית? את בהיסטריה. תישארי כאן, אל תזוזי".
לתדהמתי הוא חזר עם בקבוקון מים מינרליים מהמקרר. "תשתי אותו לאט, ועד הסוף".
"מה אני נראית לך"? אבל שתיתי.
"מה מציק לך באמת"?
"כל החיים שלי חשבתי שאני אוהבת מוזיקאים, וגם מחפשת את המוזיקאים שלי, כי אני מחפשת מישהו שישלים אותי. אני באה ממילים, והוא יבוא מהמנגינה, וביחד ניצור לנו את היצירות שלנו – שירים, ילדים".
היבטתי בגיא. עיניו ליפפו את אישוניי. נשמתי לאט. לקחתי את הבקבוק, אבל הוא היה ריק.
"בכלל לא ידעתי שיש פנטזיה כזאת. אתה קולט? לא ידעתי שיש פנטזיה כזאת"!
"איזו פנטזיה"?
"של מוזיקאי. רוקיסט. להתאהב באיש כזה. לחשוק בו כמו שמעריצים כוכב קולנוע, למשל".
"מה? לא ידעת? איפה היית בגיל 16"?
"באולפנא".
"הבנתי. ורק עכשיו יצאת משם"?
"כנראה", לחשתי.
"אין סיכוי".
"מה אין סיכוי"?
"את יודעת מה זה גרופית? את יודעת? ובכלל, מה הקשר אלייך? את מוכנה להסביר לי"?
"כי חשבתי על צוהר. אולי זאת לא אהבה, הדבר שחשבתי שאני מרגישה. אולי אני לא כל כך מיוחדת. אולי כל הרעיון הזה של התמזגות נשמות, ומילים ומנגינה ש"…
"שעושות אהבה"?
"כן, אבל את זה אתה אמרת. תזכור. אולי זאת רק אשליה ואני מהבנות המטומטמות האלה".
"אבל למה מטומטמות"?
"לא מטומטמות, המוניות. כלומר זאת תופעה כל כך בנאלית. איזה מטומטמת אני".
"אבל למה מטומטמת? ואת בכלל לא גרופית. תירגעי. את יכולה בלב שקט להירגע".
"למה"?
"כי גרופית לא נראית כמו שאת. נקודה. מה חשבת? שגרופית זה עניין נפשי או רוחני"?
"לא רק, אבל"…
"הצחקת אותי מותק. את לא יודעת מהחיים שלך. תגידי, מצצת פעם בכלל"?
"מה???! לא! אל תחזור על זה"!!!!
"איי רסט מי קייס".

רציתי להשתמש בדבריו כדי להירגע. הוא התכוון לכל אות ואפשר היה לצרוך את המילים כמו תו תקן וחותמת איכות. אבל ידעתי שחששותיי נכונים. "אני יכולה לקחת את האוטו שלך"?
"כן. לאן"?
"לעיר. רוצה משהו"?
"בירה ושוקולד וים".
"ים"?
"את הולכת לשם, לא"?
"אני לא בטוחה".
"אז תלכי לשם. רגע, אולי נלך ביחד. לא, אני לא יכול. יש לי פגישה".

כשחזרתי, ראיתי עם מי הפגישה שלו. מה היה קורה אם הייתי נשארת, ומאיפה החירות של גיא לשלול ממני את המפגש הזה? הדלת של חדר החזרות היתה פתוחה ושמעתי איך צוהר אומר לגיא: "יש לי רגשי נחיתות לידך".
"מה פתאום שיהיו לך? אתה מוזיקאי – הייעוד הכי נעלה. אני רק כותב. מהמילים שלי לא יוצאים צלילים".
"אז זהו", אמר צוהר. "שכן".
נכנסתי. "שלום", עלץ צוהר. "גיא אמר שאת צריכה להגיע".
"דווקא חשבתי, גיא, להודיע לך שאני לא חוזרת".
"כן. בטח. ומה עם הבירה שלי? היית שותה אותה"?
"מה פתאום. הייתי מביאה לך אותה עם שליח. ובקשר לאוטו"…
"עזבי את האוטו. מה עם הים שלי"?
"אז זהו, שלא יכולתי לסמוך על השליח. הנה".
הנחתי על השולחן בקבוק מיץ לשעבר. גיא חטף אותו ונשם את התכולה. "ככה אני אוהב אותו".
"אותו"? שאל צוהר.
"את הים. לא צריך להתרטב, לא מוכרחים להישרף. פשוט לנשום אותו".
"אפשר שלוק"? הבקבוק עבר ליד של צוהר, שלגם ממנו לגימה, אבל לא מיהר לבלוע אלא שייט אותה במעלה פיו ובמורדו והגליש אותה משני צדדיו.
"מה את אומרת, הוא יבלע או יירק את זה"? שאל גיא.
צוהר הביט בי.
"מה את היית עושה"? המשיך גיא להתעמק כאילו שמדובר במבחן קבלה למשהו. צוהר פלט צחוק, שהשפריץ ממנו את המים.
"לא הייתי מלכתחילה מכניסה את זה לפה. טוב, תסלחו לי, אבל קבעתי פגישה מסעירה בחדר הגרפיקה".

העדפתי לחשוב שאני רק מדמיינת קולות צחוק גבריים מהחדר השני. "מה יש לך"? שאלה אותי רונה העורכת הגרפית כשהושטתי לה עמודים גדושי מילים שנפצעו בעט אדום. "את נראית כאילו החבר שלך זרק אותך".
"איזה חבר? אין לי חבר".
"אני יודעת. בגלל זה התפלאתי כל כך".

הגופייה הכתומה שלה הכילה בקושי מעט בטן והמון חזה. "למה את מתלבשת עם כל כך הרבה בד בקיץ"? היא שאלה אותי אתמול. מלמלתי משהו על צניעות ושאלתי אותה למה בעצם היא כל כך מעוניינת לפתות אנשים. "איזה שטויות", היא צחקה. "לפתות? אבל את מי בדיוק? אותך? את גיא? אני לא יודעת מה יותר אבסורד ממה".
לא עניתי לה. צוהר ישב עם גיא בחדר השני. זאת פגישה אישית? או משהו שקשור לעיתון, ובמקרה שכזה, עלי להיות נוכחת. "רוצה לראות את העמודים לפני שאני סוגרת אותם"? שאלתי את גיא בטלפון הפנימי.
"ממתי את נותנת לי את הסמכות הזאת"? הוא שאל, ולא הזמין אותי לחדר. לרגע שקלתי להעלות את הנושא, אבל מאחר שגיא שם אותי על הרמקול, לא רציתי לשתף בעניין את צוהר. אז כנראה שמדובר בפגישה אישית. אולי בענייני הפקות מוזיקליות.

ליד המחשב שלי, התקשרתי לגיא השני. "שיתפתי את גיא בכמה מחשבות על צוהר, ועכשיו צוהר נמצא במערכת והם מסתודדים בלעדיי. אתה חושב שגיא יספר לו מה אמרתי"?
"אני מתפלא על השאלה שלך. את יודעת כמה שגיא אוהב אותך? בחיים הוא לא יעשה דבר כזה".
"ברור שלא בכוונה, אבל אולי בטעות זה יצא ממנו".
"גיא לא מטומטם. בשביל זה התקשרת אלי"?
"כן".
"אני מרחם עלייך".

"למה את סנובית"? הגיח צוהר כשידו בגובה לחיי.
"מה זאת אומרת"?
"את לא איתנו".
"חשבתי שיש לכם עניינים פרטיים".
"נכון. עניינים פרטיים. העניינים הפרטיים שלי. אבל מה ששלי – שלך. לא ככה"?
"באמת"? אני קנה סוף מחורר, מתגולל בחוץ, והרוחות נושבות בו, אם מתחשק להן. וכל ההבדל בין אלם להד תלוי באקראיותן.
"בואי כבר".
"צוהר סיפר לך"?
"סיפר מה? גיא".
"שאני הולך להיות המפיק המוזיקלי שלו".
"אני מבינה".
"ככה היא כשהיא מתלהבת"? שאל צוהר את גיא.
"זהו, שהיא לא מתלהבת. מה קרה שלומית"?
וכל הזמן הזה ניסיתי לשרוד את ההתרגשות המופרזת, והלא נעימה, שטיפסה על התרשמותי השכלית. "זה באמת נחמד, אבל אני לא מצליחה לשמוח. אתה לא מבין שאנחנו עושים עוול לצוהר"?
"אני חושב שאני מבין למה את מתכוונת, אבל את מוכנה בכל זאת להסביר, לטובת מי שלא למד לקרוא את המחשבות שלך"?
"ברור לך שלא נוכל לכתוב על הדיסק שלו, ועל ההופעות שלו, מטעמי אתיקה"?
"צודקת, אבל תני לי את הקרדיט שהבאתי את זה בחשבון. לא הייתי הולך על זה אם לא היה לי ברור שגם בלעדינו, הוא יקבל ביקורות מצוינות".
"אני שמחה שאתה אופטימי, אבל מה עם שאלה של עירוב תבשילים, כלומר עירוב תחומים"?
"למה את מתכוונת"? הם שאלו אותי בקולות מאוחדים.
"אי אפשר גיא, שגם תערוך וגם תפיק".
"אבל למה בעצם"?
"כי", ואז הרגשתי שכל טיעון שאציג, גיא כבר ראה לפניי, והתגבר עליו. הרי ברור שלצוהר לא תהיה דריסת רגל בין דפי העיתון שלנו. לכאורה יכולתי לכתוב עליו בעצמי, אבל אני יודעת שגיא ייזהר וימנע זאת. ואם מפעלי ההפקה שלו יתרחבו, העיתון שלנו יצטמצם בהתאם. "כי זה יפגע בעבודה שלנו". אבל מדוע שגיא לא יסתפק באומן אחד?
הם אפילו לא ענו לי, רק הנהנו בראשיהם זה לזה, בקצב מתאחד. צאי ולמדי, סגדי לכישרון של גיא: היכולת ליצור במהירות אמון מפואר עם תשתית עמוקה.
"איזה ברכה מברכים על ים"? שאל צוהר.
"כשרוחצים בים"?
"כששותים אותו".
"אני לא יודעת".
"את יודעת", סנט גיא.
"שהכול נהיה בדברו, כמו שמברכים על מים".