"שירים מכאן – שירים משם: כשהשטעטל פוגש את המדבר" – כך נקרא המופע שלהן, וכמו כל דבר מעניין, יש כאן סיפור:

בשנות ה-30 של המאה הקודמת, לפני קום המדינה, קרן קיימת לישראל שלחה ליהודי התפוצות גלויות דואר שעליהן הודפסו שירי עם עבריים. טובי המלחינים מהגולה כתבו עיבודים יפהפיים לשירים המולחנים מישראל. לפרויקט הם קראו "שירי עם ארץ-ישראליים".

במופע, יבוצעו חלק מהשירים האלה ולצדם שירים מהכיוון ההפוך: שירים מהתפוצות ביידיש ובלדינו שעיבדו מלחינים ישראליים מתקופתנו – עופר בן אמוץ (שגם הכיר לבנות את הפרויקט) את השירים ביידיש, ויחזקאל בראון את השירים בלדינו.

להתעלף מרוב הוד

התוצאה, שטעימות ממנה שמעתי בחזרות, היא תערובת מקסימה שמרכיביה לכאורה לא קשורים, בליל ססגוני של שפות, סגנונות ותקופות. ומי שמקשרים בין כולם ומחוללים את הקסם הם קול המצו סופרן העוצמתי של נעה, הנגינה האלגנטית והאינטליגנטית של אפרת, עם שמץ (רק שמץ, כי זו הופעת אורח) קלרינטלי (מיזוג מתבקש בכתב בין קלרינט לטלי) ובעיקר האנרגיות השמחות, הנשיות, של שלוש הווירטואוזיות היפות האלה (כן, היופי לא אמור להיות קשור למקצועיות של המקצועניות האלה, אבל בלתי אפשרי להתעלם מנוכחותו ומהאיכויות שהוא מוסיף).

"שאנו שאנו, למדבר שאנו", מתפרצים הצלילים ומחוללים בסלון. המזרח התיכון הלוהט והמדברי מושר בנימה אירופאית קרירה וממזרית כמו סודה. שירה עשירה, מורכבת ומלאת פיתולים נשפכת מנעה בקלילות, ואפשר היה להתעלף מרוב הוד אילולא באותם רגעים התפרץ אלי ועלי בחיבוק כלבי מַיילו הכלב של אפרת, כאילו אנחנו חברים ותיקים ולא נפגשנו הרגע בפעם הראשונה.

וכל אותו זמן נעה מלהטטת בין לדינו ליידיש לעברית, ובקולה היא חיה את השירים עם עלילותיהם ובנימי רגשותיהם, ממחיזה אותם בתנועות זרועות רחבות ומרהיבות כריקוד.

אפרת, בחסד נגינתה, בונה לקולה של נעה מרחבים להתהלך בהם במלוא חופשיותו,  מפלסת לה מפלסים, חללים וקומות כדי לאפשר מעבר לגודל קולה.

וכל הזמן הזה מיילוֹ הכלב, ש"נולד לתוך המוזיקה", מתחת לכיסא של אפרת, מהופנט בעליל  מהוויברציות של הפסנתר ושל האנרגיות.

גם אני מהופנטת.

נעה ביזנסקי, אפרת לוי, טלי הירשפלד ומיילו

"שירים מכאן – שירים משם: כשהשטעטל פוגש את המדבר", יום ראשון 7 ביולי 2024, בשעה 20.00, במרכז פליציה בלומנטל למוזיקה, רחוב שביל המרץ 2 תל אביב 

רכישת כרטיסים כאן

https://ticks.co.il/selectTickets.php?i=WefpVvn4p91&a=&sa=2

הפרויקט הופק בסיוע מענק מיוחד מטעם קרן יהושע רבינוביץ לאומנויות תל אביב ובשיתוף המכון למוסיקה ישראלית.

אבל באתר שלי התכנסנו לדבר בעיקר על מוזיקה ישראלית. אז בלי להכביר מילים, הנה 5 סיבות אישיות שלי, הלקוחות ממיטב התוכניות האהובות עליי בערוץ כאן.

זמן למעשים / שיר מתוך הסדרה חנות שיש בה הכל / מילים ולחן: שלום גד, ביצוע: משתתפי התוכנית

הסדרה הזו היא בדיוק ההמחשה לנחיצותו של השידור הציבורי. באיזה ערוץ אחר היה יכול להופיע בסדרה אחת השילוב של פיוט, קסם, אירוניה וכאב הצחוק או צחוק הכאב לצד ויזואליה תיאטרלית מרהיבה והחצנת החוכמה והיופי של יוצריה – עוזי וייל ושלום גד?

ארץ קטנה עם שפם / שיר מתוך זהו זה / מילים: מאיר גולדברג, לחן: קורין אלאל / ביצוע: גידי גוב, שלמה בראבא, מוני מושונוב, דב'לה גליקמן, אבי קושניר

איזו מזוכיסטיות נהדרת חוויתי כשדרשתי מעצמי לבחור שיר אחד בלבד מתוך כל שירי התוכנית שקמה לתחייה בערוץ כאן, והשירים שבה הפכו לחלק מרנין ועקרוני אפילו יותר מהמערכונים.

רחם נא מתוך הסדרה שישו ושמחו / מילים מתוך המקורות, לחן: דודו פישר ומונה רוזנבלום, ביצוע: נוה צור עם שאר משתתפי הסדרה

הקשיבו לשיר והביטו בהתרחשות. כה הרבה קורה ללא מילים מפורשות. איזה עומק הבעה המבוססת על משחק עילאי של שחקנים ותיקים וחדשים והיוצרים סיגלית ליפשיץ ושלום הגר שתבונתם המרגשת יצרה את אחת מהסדרות המעולות, המצחיקות והנוגעות ללב שקיימות כאן. רובכם לא מכירים אותה, והלוואי שעכשיו כבר כן. נ.ב. הפרק הראשון לא משקף את כלל הסדרה. רפרפו עליו והמשיכו קדימה.

נס ציונה מתוך הסדרה האחיין שלי בנץ

לכאורה סדרה לנוער. למעשה, למרות ההנאה שהם בהחלט חווים ממנה, היא מתבזבזת עליהם, והמבוגרים ייהנו ויצחקו אפילו יותר מהם. למשל, מה"שיר" הזה המוקדש לנס ציונה.

החולם הקטן מתוך הסדרה פרפר נחמד / מילים: זמירה חן, לחן: נורית הירש, ביצוע : חוה אלברשטיין, משי קליינשיין, אורי בנאי, אוזה (מיטל רז), בץ (עמי ויינברג) ושבי (ז'יל בן דוד)

פרפר נחמד – הסדרה המקסימה והמושקעת לילדים, שמתעקשת על ילדות לא מתיילדת ומקדשת את הפשטות ואת התום, התחדשה בכאן חינוכית. ותיראו איזה יופי:

ובחיי שנדבקתי, והאמנתי לו.

בשנות ה-90, בעיתון "העיר" התל אביבי, הוחלט לברר אחת ולתמיד מהו סולו הגיטרה הישראלי הטוב ביותר. זו הייתה משימה יומרנית וקשה – כי הסתובבו, ומסתובבים כאן, גיבורי גיטרה דגולים. בתוך דפי העיתון התקיים טורניר טעון-רגשות. השופטים והקוראים התייסרו על כל גיטריסט-מופת שלא עבר לשלב הבא. לבסוף, עלו לגמר שתי גיטרות: החשמלית ב"שיר סתיו" של אריק לביא ("כל הנחלים הולכים לים") והאקוסטית ב"העץ הוא גבוה" של להקת אחרית הימים. בשניהם הגיטריסט היה יצחק קלפטר. אחרי התלבטות סוערת של השופטים, הוכרז לבסוף המנצח בדו-קרב: הסולו האקוסטי של "העץ הוא גבוה". וכך, קלפטר בעצם ניצח את עצמו. או אולי הפסיד לעצמו.

זה היה פסטיבל הזמר של "המבוגרים". והייתי ילדה אבל בכל זאת הרשו לי לראות. הוקסמתי מהשיר "בלילה" שקלפטר הלחין ושר עם יעל לוי. שילוב הקולות שלהם, השבריריות שלה והנונשלנטיות הקוּלית שלו (מובן שאז לא הכרתי את המונחים, אבל הרגשתי את המשמעות) ביחד עם הדימויים האגדתיים של המילים של יורם טהרלב ("בצל הפטריות יש מטבעות זהב") – הפכו את השיר עד היום לבן בית בפלייליסט הפרטי שלי, שמושמע בראשי.

"לו יכולתי להתקרב, הייתי אוהב. אבל אני לא יכול, לכן אני כותב" – כך כתב, הלחין ושר יצחק קלפטר בשיר "כמו פרפר" באלבומו "קצת דיפלומט" משנת 2008. אבל לפעמים, המילים פשוט נגמרות. נשארת המנגינה. שלום מלחין יפה, שלום גיטריסט נהדר, שלום זמר מלא הבעה, שלום כותב תמציתי. שלום יצחק קלפטר.

דף היוצר של יצחק קלפטר ז"ל באתר "סך הקול" – ביקורות אלבומים והופעות שלו ולכבודו לאורך השנים:

https://www.timoralessinger.com/category/%d7%99%d7%95%d7%a6%d7%a8%d7%99%d7%9d/%d7%99%d7%a6%d7%97%d7%a7-%d7%a7%d7%9c%d7%a4%d7%98%d7%a8/

והמשכתי לחוות את ההופעה הזו כחלק מהשכבות של ההופעות שקדמו לה, עם אלה ששרים על הבמה ולמרגלותיה ובהִשתנות של כולנו מנערים/נערות לאנשים/נשים צעירות, ואז מבוגרים שמוסיפים לעולם את הילדים שלנו, שהופכים לנגד עינינו המשתוממות לנערים ולנערות – כמו קשת בבליקי, הבת של יוסי בבליקי, שעלתה לבמה ושרה איתו את השיר "כוכב מהלילה". והאהבה, וההתרגשות, והחיוכים, הטעינו את המילים: "זוכר איך שהיית מאושר – הו, מאושר". וזכרתי איך הוא היה מאושר כשהיא נולדה.

זאת לא ביקורת הופעה. אם כבר, ביקור בזמן הופעה – ברחובות הנפש והנפשות, שלמרות השחיקה במדרכותיהם, מרוב צעדים, המים שבמזרקות שלצדן נובעים כל הזמן. וחיים.

ואתמול (15.7.22) "האוזן השלישית" – שהיא חנות מוזיקה ומפעל מוזיקה ותרבות, הוציאה על גבי תקליט את האלבום הראשון של פונץ' עם קטעי בונוס. והייתה חגיגה קטנה בחנות. צהרי שישי עליזים ומרגשים כשהעבר התחדש בהווה. והם שרו – פונץ' – שני שירים. רק שניים, כי זו הייתה טעימה לקראת חגיגה – הופעה גדולה שתהיה (רק/כבר) בספטמבר.

יוסי בבליקי, אלי שאולי ושלומי רוזנבלום שרו לנו – קהל שמח – מהקומה העליונה של החנות ואנחנו צפינו בהם מלמטה. שלום גד, גם הוא חבר פונץ' הקדומה, הבריז (יש כרגע כמה קוראים שמחייכים בזעף או זועפים בחיוך). "יום אחד אני אכבוש כוכב בשבילך", שרתי לילדה המקסימה שעמדה "במקרה" לידי, והטעמתי את המילה "בשבילך". היא חייכה והתקשיתי להאמין למזלי הטוב – שאני אמא שלה, ושהיא שרה איתי, ועם הלהקה, את "ונדמה שישוב" – כאילו חוותה אותו ממש כמוני, אי-אז. וכמה כיף היה לחוש את השירים האלה, הפעם ביחד איתה.

מוזיקה היא קוסמת שמחברת נפשות ותקופות. פונץ' מוכשרת בזה במיוחד, במרקם הצלילים והמילים הייחודי שלה, עם המתיקות המעקצצת, החכמה, הישירה והמסתורית. ובזמן שנפתחתי מחדש אל המרחב הפונצ'י היפהפה, הרגשתי שהקיץ הזה יהיה בסדר גמור, ואפילו יותר מזה. וכמו נבואה ממומשת משיר שלהם: "כשהגעתי הביתה התחשק לי לשיר". גם עכשיו.

"רַק אֲשֶׁר אָבַד לִי – קִנְיָנִי לָעַד", רחל המשוררת

היֹה הייתה עיר פלאות – ונגוזה. היֹה היה גן עדן – והתפוגג. לעיר קראו ימית, והיא מתה. נקברה בחולות המדבר – ואיש אינו פוקד את שרידי הריסותיה.

השבוע, לפני 40 שנה (הצטברות זמן מבהילה בכובדה) ימית הוחזרה למצרים תמורת השלום. התשלום כבד, ובכל זאת ראוי – ואת התובנה הכואבת הזו מותר לי לכתוב כי אני  בין משלמיו. כשהייתי ילדה, גרתי בימית – בבית 179. מס' טלפון: 057-87550 (התקשרתי כרגע רק כדי לבדוק אם הילדה שהייתי שם תענה לי מבין ההריסות).

איך אפשר להסביר עיר? אולי במילים של ארכיטקטורה. להצביע על התכנון הייחודי והחדשני: הכבישים מסביב לעיר, ובתוכה נעים באופניים. עמודי החשמל והטלפון – מתחת לאדמה.

אפשר לדבר במונחים של תרבות. לתאר קולנוע פעיל עם הסרטים הכי חדשים (אני זוכרת שראיתי שם את "גריז"), תיאטרון ובו מיטב ההצגות שהוצגו במקביל בתל אביב. כשלשלום חנוך וליהודית רביץ היו סיבובי הופעות ברחבי הארץ – הם היו מגיעים גם לימית. אפילו אריק איינשטיין בא והעניק הופעה מלהיבה בבריכה, רגע לפני שהפסיק עם הופעות. כן, ימית – לצד הפרחחיות החיננית – הייתה מאוד עדכנית ותרבותית. יתרונות של עיר באוויר של כפר.

אפשר לדבר על הניחוח – ריח קיץ תמידי של אוויר ים מהול בבושם פרחים וצמחי תבלין מהחצרות – נענע ובזיליקום.

אבל בראש ובראשונה, בפשר הכי בסיסי, התקיימו הים, והדרך אליו, על אופניים. הרוח נושבת בגופי, נושאת אותי אל החופש הבראשיתי, שחד פעמיותו עדיין איננה צורבת. ואני מניחה בצד את אופניי, מסיירת בממלכת החול. מדמיינת את עצמי כמו היידי בת ההרים, רק שבמקום האלפים – מרחבי דיונות.

ימית / מילים: יורם טהרלב, לחן: שי לביא

על חולות הזהב, לחופו של הים

משקיפה על האור והשמש שם עירנו ימית היפה בעולם

עוד ערה וחיה ונושמת

אשלים על החוף ושיירת גמלים

עוד פוסעת בין דקל לדקל

חנויות נפתחות והומים השבילים

מפירה הדממה את השקט

חבצלת לבנה עירנו הקטנה

עוד פורחת מול הים כמו בראשונה

את שלנו-לנו לעולם ימית, ימית!

את שירך איש לא ימית, ימית

שם גגות אדומים, ממטרות וגדרות

ילדים משחקים בתופסת

במתנ"ס הצגה ובמה, חגיגה

והעיר עליזה ותוססת.

ועם לילה כבים האורות מסביב

מול הסבחה השמש שוקעת ושומר מנומנם מכבה את האור

וסוגר על העיר את השער.

חבצלת לבנה עירנו הקטנה

עוד פורחת מול הים כמו בראשונה

את שלנו-לנו לעולם, ימית ימית

את שירך איש לא ימית, ימית

ימית שבדרך אל הים

זאת הייתה התכלית, לקחת את האופניים, להתמזג איתם, ולשוט. בשביל המרכזי חלפתי על פני המרכז המסחרי שמשמאלי. לא נכנסתי אליו כדי לבלוע בעיניים, כהרגלי, את תכולת לוחות המודעות. המשכתי ישר על המדרכה הארוכה והצרה, שקידמה אותי, במהירות, אל השביל המיוחד לרוכבי האופניים שלצד הכביש. ימית העיר הייתה מאחוריי, וכעת חוויתי את ימית שמחוץ לעיר. ימית שבדרך אל הים. ימית הים.

והרוח הזו. הרוח הייתה התכלית. רוח שהופכת לריח. תחילה לא מוגדר, וזה מה שנעים בו, ואחר כך ברור יותר – תמהיל של התוצרת החקלאית של שני השבטים הבדואים, כל אחד מצד אחר של הכביש. ריחות זבל אורגני, גללי גמלים, מנגו מעוך שכמעט ודרסתי וריח של מבטים זרים אבל לא מסוכנים. ולבסוף הים.

אני עכשיו בתוך טוהר. אף אחד לא יפריע לי. אני והחול. לא שומעת קולות סכנה. כי אין סכנה. יש ים. נקי. נגיש. אני לא צריכה אף מבוגר בשביל זה. אני עצמאית. במו אופניי הובלתי את עצמי לתוך דומייה בטעם ארטיק מוקה-וניל שקניתי בכסף שהרווחתי בעצמי(!) כבייביסיטר. ועכשיו אני בתוך חופש של חמש דקות, שיתארכו עד שכמעט יחשיך ואחזור באופניי אל תוכניות הטלוויזיה לילדים שמתחילות בדיוק בחמש וחצי.

ואחר כך אצא למרפסת ואביט בים, אבל לא אראה אותו – בגלל החשיכה. אז אתיישב על המעקה עם הגב אליו והפנים פנימה. מי שנמצא בתוך ההתרחשות, דווקא הוא לא מספר אותה לעצמו. אף אחד לא היה במצב הזה קודם. לתת משהו גדול כל כך כמו עיר. אני זוכרת שראיתי אותה בפעם הראשונה. אף אחד לא נגע בה קודם. יפהפייה וצחה עד יום מותה.

שיר הפיתחה / מילים יורם טהרלב, לחן שי לביא (השיר המצורף מתחיל בשנייה ה-13)

פה היו החולות הלבנים נודדים ועוברים בשריקה

עד אשר פה הצבנו גבולות למדבר ובנינו חומה ירוקה

בדקלה, בשדות, בנתיב, באוגדה, חרובית וסופה

בפריגן, בפריאל ובניר אברהם, בתלמי ובנאות סיני

פה בארץ חולית וימית הקימונו גם עיר וגם כפר

מול הים והחול, בלבן וכחול, יש גגות אדומים למדבר

לא שברו את רוחנו מאז כל רוחות המדבר הנושבות  

כי רוחנו שלנו עודה איתנה, זו הרוח אשר בלבבות

הפיתחה שלנו ארץ רחוקה

הפיתחה שלנו ארץ ירוקה

הפיתחה שלנו ארץ ללא צל

הפיתחה שלנו ארץ ישראל

ביצוע "הפיתחה שלנו" במופע העשור לחבל ימית – צילום מסך מתוכנית הטלוויזיה של רשות השידור. בתמונה נראה חיים פייפל ז"ל, תושב ימית, הבעלים של הכלבו המקומי, חזן – ואיש אהוב בעיר

ים ומדבר בחדר שלי

איך אפשר להסביר עיר? אולי במפגש הכי-ראשון. פבי (שם רשמי: פבלס), הגור שלנו, הסתובב נסער בדירה בתל אביב שתיכף נעזוב והתנגש בנו בעצבנות – כמו תמיד כשהריח שיש נסיעה וחשב שאנחנו נוטשים אותו.

אמרנו לו שייכנס איתנו לאוטו, ושיתנהג יפה, כי זאת נסיעה ארוכה. הוא באמת נרגע, ורק כשנכנסנו לעזה, בטעות, הוא התחיל לנבוח בהיסטריה, אז הרגענו אותו (בעצם הרגענו את עצמנו) ועצרנו בימית.

קרניים של חג שזרו מרחב של התחלה חדשה שהרגע הגיחה מעטיפתה. הכחול של הים היה טרי, וזוהר בקע מהחולות הלבנים. נכנסנו אל הבית עם הקירות החלקים. רצתי אל המרפסת, ומיד ראיתי: בשורה הראשונה, הרחוקה – שמיים פוגשים ים, בשורה השנייה נוגעים בהם דקלים, בשורה השלישית חולות, אחר כך שטח פרא רחב – והמרפסת. "זה הסלון וכאן החדר שלנו", קבעו אבא-אמא. "יש עוד שני חדרים. תבחרי את החדר שלך, וגם את השותף שלך לחדר".

בחרתי באחי-הכי-קטן, ובחדר היחיד בכל הבית שמחלונו נשקפו ים ומדבר בו זמנית.

ירדתי למטה עם האחים שלי. בחצר התגלגלו עדיין חומרי בניין. כשאחותי דרכה על מסמר, הקבלן ביקש שנדחה את הכניסה לבית החדש, כי עבודתו עוד לא הסתיימה. לפני שהלכנו משם, הבטתי אל הים, אבל לא יכולתי לראות אותו! צבעו  הפך מכחול עמוק – לזהב לבן מסנוור. השמש התקרבה אליו רגע לפני שנבלעה בתוכו. ככה היה בימית בשעות שהצהריים כבר ניחשו את גורלם המאפיל.

לצד הכביש הוביל שביל לאופניים מהעיר אל הים. משני צידי הדרך גרו שני שבטים בדואים, שמכרו פירות וירקות. קנינו מנגו – כתום, אבל עם טעם כחול. אם הים היה מתוק, זה היה הטעם שלו. וגם שתיתי מילקשייק על החוף, ומאז, כמו אב טיפוס, הוא מהדהד בכל משקאות הגלידה שאני לוגמת.

שנים אחר כך תבוא הפוליטיקה, והמסקנות  – כמו קוביות לגו, יניחו את התודעה שלי מצד אל צד. יהיו מלחמות, לידות ומוות וחיים שיבקעו אל עולם ספקני.

ותהיה ארץ ההחמצות שהחול כיסה. בחלומות שלי נשזרים פרחים מרהיבים בין בתים מוזנחים ודהויים, אך עדיין נישאים, כאילו לא הרסו אותם. ובתוך כל אלה פורץ אלי ים, שאני פורסת אליו זרועות כמהות רגע לפני ההצפה.

ואולי / מילים: יורם טהרלב, לחן: שי לביא

ואולי חלמתי את ביתי באמצע המדבר

ואולי חלמתי את חלקת המים והדקל

ואולי חלמתי את שקיעת השמש אל הים

ואני פה לא הייתי מעולם

הזהב והחול

והים הכחול

וירק הדשא הצומח מול ביתנו

השלווה והתום

והגג האדום

האומנם היה זה רק חלום

מעולם לא ראיתי את התכלת מעליי

מעולם לא השארתי בחולות את עקבותיי

מעולם לא עברו פה כל ימיי ולילותיי

ואני הכל חלמתי, ואולי

הזהב והחול

והים הכחול

וירק הדשא הצומח מול ביתנו

השלווה והתום

והגג האדום

האומנם היה זה רק חלום

ואולי כשאתעורר אראה הכל כמו שהיה

ואולי אשובה אל חלקת המים והדקל

ואולי אראה עוד את שקיעת השמש אל הים

ואולי שוב לא אראה זאת לעולם

הזהב והחול

והים הכחול

וירק הדשא הצומח מול ביתנו

השלווה והתום

והגג האדום

האומנם היה זה רק חלום

השירים מתוך מופע העשור לחבל ימית שנערך במושב שדות שבחבל בקיץ 1981.

תודה מקרב לב לליליה הראל הצלמת של ימית ולזהבה שקד ממוזיאון הגדת חבל ימית במושב דקל.

אָכֵן אֵדַע, זֶה יוֹם לְלֹא תְּמוּרָה
וְלֹא נָפַל דָּבָר וְלֹא אֵרַע
וְלֹא יַבְדִּיל בֵּינוֹ לְבֵין יָמִים
צִיּוּן וָאוֹת אֲשֵׁר מִטּוֹב עַד רָע.

וְרַק לַשֶּׁמֶשׁ רַיחַ שֶׁל יַסְמִין ,
וְרַק לָאֶבֶן קוֹל שֶׁל לֵב פּוֹעֵם,
וְרַק לָעֶרֶב צֶבָע שֶׁל תַּפּוּז,
וְרַק לַחוֹל שְׂפָתַיִם מְנַשְּׁקוֹת.

אֵיךְ אֶזְכְּרֶנּוּ אַלְמוֹנִי סְתָמִי ,
אֵיכָה אֶשְׁמֹר חַסְדּוֹ הַפִּתְאֹמִי,
אֵיךְ אַאֲמִין שֶׁיּוֹם אֶחָד הָיָה
כֹּל נִיד וְרַיחַ עֶצֶם מֵעַצְמִי?

כִּי כֹּל אִילָן הָיָה מִפְרָשׂ רוֹטֵט
וְלִדְמָמָה עֵינַיִם שֶׁל יַלְדָּה,
וְלִדְמָעוֹת נִיחוֹחַ הַלִּבְלוּב,
וְשֵׁם הָעִיר כְּשֵׁם אַהֲבָתִי.

אז מה אומר השיר הזה? (כן, שירים מדברים!). מצד אחד, הוא מתעקש בהדגשה יתרה על כך שלפנינו מונח יום סתמי באופן מוחלט. עד כדי כך, שאי אפשר לזהות אותו אפילו בתוך תיקיית "ימים סתמיים" בקטגוריה של החידלון. שום אפיון. חוסר ייחוד משווע.

מצד שני – ותיראו איזה טריק מתוחכם ומקסים של הדגשה באמצעות המעטה, אפילו ביטול, שמתגלם במילה "ורק". אה, אומרת גולדברג, שום-כלום, "רק" גיליתי פה איזה קסם קטן. וחוץ מזה – ממש שממה. "רק" עוד איזה פלא, אבל ממש-ממש פִּצפון. והנה "רק" עוד נס אחד או שלושה, יום סתמי, כן?! ותיראו מה זה – מתברר שזה אחד מהימים הכי משמעותיים בחיי.

איזה שיר נפלא ומוזר. ממש פסיכדלי, עם כל הסינסתזיה (ערבוב חושים) – שהיא חווה. לשמש יש ריח (בושם יסמיני), לאבן יש מנגינה (במקצב של פעימת לב חי), לערב יש צבע (כתום תפוזי), והחול? שפתיים יישקו. העץ המקובע – מפליג למרחקים, לדממה יש עיניים תמימות, ולדמעות יש ריח של לבלוב.

האם הקליידוסקופ הזה של הצבעוניות-מוזיקליות-חושניות הוא תוצאה של חוויה שמקורה בטריפ נרקוטי שעברה המשוררת? אין זה משנה כלל. אבל על מה השיר הזה בכלל?

בעיניי, השיר הזה מנציח חוויה מרגשת של חיבור טהור, מזוקק ומושלם עם העצמי. חסד פתאומי – כך היא מכנה את הנס הזה. ביום אחד התגלמו "כֹּל נִיד וְרַיחַ עֶצֶם מֵעַצְמִי". כל תזוזה עדינה, כל ריח, היו היא – בדרגה הכי צלולה ותמציתית. בלי כל הכיסויים הקבועים, המסתירים והמעכירים. איזה אושר! וככזה – הוא ראוי לחגיגה צבעונית.

ולאה גולדברג חוגגת אותו. ועוד איך: היא מרקידה אותו באמצעות הזרה – כלומר הופכת את המוכר לזר כדי לחדש אותו. גורמת לידוע ולשחוק להיחוות כמו בפעם הראשונה. כמו כשהיינו תינוקות וילדים. הרי זה מה שיוצרים עושים. וכמה שהיא מכייפת ומשתובבת! שימו לב למחבואים שמשחק ניסן, עם החמסין. המילה ניסן מתחבאת בתוך החמסין כמעט בשלמותה. ויש כאן משחק מילים תזזיתי בין הנַס (הבריחה מהעצמי? ההכחשות וההדחקות וכל אותם כלים פנימיים שגורמים לנו להימלט מהמפגש עם הנוכחות המוכרת-זרה שלנו) – לנֵס (שהוא הפרס והתגמול על האומץ להישאר ולחוות).

וכל אילן היה מפרש רוטט. מהיציב והקבוע, הנטוע על עמדתו כמו עץ – היא נכספת למרחקים הבלתי נודעים, לארעיות, להרפתקאות.

וכשכל המחול הזה מסתיים לרקד, לאה גולדברג משאירה לנו מתנה – את אקורד הסיום – השיא של כל החוויה. איפה היא מתרחשת? מה אומרים אמצעי הניווט? מה מספרת המפה? איך נקרא כרגע  הלב שלי? "ושם העיר כשם אהבתי".

לי יש שם ספציפי לעיר הזאת. ולכם?

פותחת ב"הרדופים", ועם מילה אחת קטנה של נתן יונתן – צנועה אך משמעותית.

כנראה

עוברת ל"זה לא" – ואם נשמעת כאן נימה סמויה של כעס, אז בעצם היא דווקא גלויה. ואולי זה פחות כעס ויותר אכפתיות – כלפי המשמעות.

זה לא

וחותמת בלונדון, בניסן-אפריל. ממש עכשיו, אבל מאוד פעם.

לונדון, אפריל 2008

הציפייה הייתה חממה נהדרת להנבטת יצירה – רומנים של מכתבים, ושירים.

אז בואו נצלול לשירי מכתבים. שולחת במעטפת המסך שירים-מכתבים, וחותמת אותם בתקווה שתמיד תקבלו – לא משנה באיזו מעטפה – בשורות משמחות.

ואיזה מכתבים נוספים עם מנגינה מהדהדים עכשיו בראשך?

עוד ניפגש / אריק איינשטיין (מילים: אריק איינשטיין, לחן: שם טוב לוי)

 "מה לספר לך וזה רק מכתב", מתנצל איינשטיין במילים שכואבות את הקושי שלו להתנסח בהן. אבל בעצם, הוא מצליח ליצור איתן את ההתנסחות המושלמת של הגעגוע: "יש כאן הכל, אבל אין אותך".

עד עולם אחכה / יצחק קלפטר ויעל לוי (מילים: יונתן גפן, לחן: יצחק קלפטר)

"אני כותב מכתב, הדף נגמר לי, אני רוצה אותך, רע לי ומר לי".  יותר מהכל, זה דואט על חוסר תקשורת. גם הוא וגם היא כמהים זה לזו וזו לזה ומבטיחים לחכות לנצח. אבל מדוע נדרשים כאן עינויי הציפייה כששניכם אוהבים בו זמנית? למה אתם לא נפגשים כבר?

מכתב קטן / דני רובס ואופירה יוספי  (מילים ולחן: דני רובס)

"מכתב קטן לאיש אחד רחוק מכאן, ובו תמונה שיש בה זיכרון ישן: שנינו מחייכים למצלמה, לפני שהוא הלך למלחמה". מכתב שהוא מזכרת מאהוב מת, עם אחד מהמשפטים הכי מצמיתים בזמר הישראלי: "יש ודאי במקום נסתר תשובה לכל דבר אז למה דווקא לי נגמר הכל לפני שהתחיל?". למה?

אוהבת אותך, עוזבת אותך / דפנה ארמוני (מילים ולחן: שלום חנוך)

"לא יודעת איך להתחיל, מה לכתוב, איך לא להבהיל" – כך נפתח מכתב האהבה האמביוולנטי הזה. היא עוזבת אותו, אפילו שהיא אוהבת אותו, כי היא רוצה – בטרם יהיה מאוחר מדי – לאהוב גם את עצמה.

קראתי את מכתבך / איפה הילד (מילים ולחן: חמי רודנר)

"קראתי את מכתבך. כמעט והצלחתי לשנוא אותך. לרגע הבנתי איך, איך איבדתי אותך לעוד נצח". והפעם, נקודת המבט של קורא המכתב, ובמקרה הזה – של האוהב הננטש.

מהרי נא / אהוד בנאי (מילים ולחן: אהוד בנאי)

"כשאמא באה ואומרת: 'יש לך מכתב', הניצוץ חוזר לפתע אל עיניו. הוא מריח באוויר את הגשם מתקרב ומביא את אהבת חייו". כאן המכתב הוא בשורה טובה, תרופה לחידלון של הילד החולה בן השלושים. ומי שמביאה אותו היא האמא, שכבר איננה, והשיר הזה מתגעגע אליה, חוזר אליה ומנציח אותה: "את חזרת אל ביתי, כן עכשיו את איתי. אני קורא בשמך לביתי".

האיש עם המכתב / פונץ' (מילים ולחן: יוסי בבליקי, שלום גד, אלי שאולי ושלמה רוזנבלום

כדרכה היפהפייה והמיסתורית של הלהקה החמקמקה הזו, הם מנסים לפענח אמת שבה דווקא השליח הוא המושא והאמצעי הוא המטרה.

המכתב /  נועה שמר (מילים: מרים ארן, לחן: נועה שמר)

השיר שבזכותו נכתב הפוסט הזה.

נשמטו על רצפת חדר העריכה: "חלון לים התיכון", "כמו צמח בר", "הדוור/עומר קורן, מעיל הגשם הכחול/שרון ליפשיץ (תרגום של צרויה להב ללאונרד כהן).

המילה שלי היא פִטפוט. אהבה שהיא שילוב של אהבות, בחיבור המביע שבין מילים לצלילים, כתיבה ומוזיקה. שיר שהוא שפה. עתיקה. עוד מהימים של הגמדים אשר ישבו מאחורי ההר. "לא אכלו ולא שתו, רק ישבו ופטפטו". פטפוט – כך הבנתי אינטואיטיבית, מבלי יכולת לנסח עדיין – הוא המזון של הנפש. אחר כך הגיעה תקופת בית הספר, והפטפוט היה שם, כבר מכיתה א'.

פטפוט בכיתה. המורים בבית הספר חוששים ממנו. ואפשר להבין אותם. הוא מהווה איום. טיפין-טיפין בונה הפטפוט חומות קול, שחוצצות בינם לבין התלמידים. מפלס לו נתיבים משלו, שונים מנשוא מהשביל המרכזי, החוקי. המורות שלי לא ידעו – וגם אם היו יודעות, לא היו מבינות – שקולות הפטפוט, כמו קורים עדינים, רק קשרו אותי חזק ועמוק יותר להוויה הכיתתית. חתרו תחת זרמים גועשים, אך חרישיים, שהצמידו נפשות זו אל זו.

אהבתי לשוטט בנתיבי הקולות האלה, להתל ולתעתע במורות המחנכות, שסברו שוב ושוב שהילדה הביישנית והשקטה שהייתי, נטמעת בשתלטנותן הפטפטנית של שותפותיה לשולחן, ומחלצות אותי משם לשולחן אחר. שבו נרקמה במהרה ברית פטפוטים חדשה – שאני זו שיזמתי כמובן, ועוד פעם המורה העבירה אותי מקום. היישר לזירת פשע מענג חדשה. וכך, מכיתה לכיתה ומבית ספר לבית ספר, ומשם לאוניברסיטה, וגם למקומות העבודה.

כן. הפטפוט הוא גם חלק מהם. מדוד. חרישי. מהדק קצוות. מכניס כוח וחיות למשימות ולמטלות. אנרגיות יצירתיות להבריק את החלקים האפורים.

נשים ופטפוט. סטריאוטיפ שכיח קושר נשים עם פטפוט. הנימה שבקלישאה הזו נלעגת ודוחה כמו קריקטורה אנטישמית. הקשר דווקא קיים, רק שבמובנים שונים לחלוטין מאלה הכורכים את הפטפוט הנשי עם קלות דעת, שלא לומר טיפשות, או ערמומיות. פטפוט הוא אמנות, ונשים נוהות אחריה ונוטות להצטיין בה יותר מגברים. עניין של ורבליות יתר, מיומנות וגישה. כמו באמנות טובה, פטפוט ראוי לשמו מתגלם במינונים המדויקים – שמגדירים את תמציותו ומבדילים בינו לבין אחותו המרצינה – השיחה. אחרי הקלילות ולפני הכובד, הפטפוט אינו רומאן אלא שיר – עמוק על אף אקראיותו, מתוחכם ומתוחם כמו הייקו, סונטה או חמשיר, וגם מתנגן בקלילות של פזמון. יש לפטפוט – המילה וההתרחשות עצמה – רחש נעים. לא מחויב, כביכול, אבל מהווה במה לבירורים ולהתבהרויות, ובמיטבו – למפגש של גיצים וניצוצות. מהחתונה הזו נולדת השראה.

פטפוט אינו שיחת נפש, אבל הוא עשוי להיות ראשי פרקים לשיחה פוטנציאלית שכזו. יש בו הבטחה, אבל אין צורך לצפות למימושה.

הרפתקה של חמש דקות. הזמנה לפטפוט נושאת בתוכה כיסופים להרפתקה. גם אם אורכה חמש דקות. פטפוט טוב ומספק הוא מהודק (גם אם פרום בקצותיו) ושובב, כמו משחק מטקות על החוף. צונן וכייפי כמו מילקשייק של מימוש מאוויים מילוליים ורוחניים. חם ומנחם כמו ספל קפה קצוב.

במילון האהבות שלי המילה "פטפוט" ממוקמת קרוב למילה "פנאי". שתיהן מגלמות אפשרויות סותרות של בריחה – ולו רגעית – מסיטואציה, ובו זמנית: גם טיפוח ופריחה שלה. הפטפוט הוא ברית אנושית חברתית של אחיזה ושחרור. תאווה, משובה ותקווה.

פורסם בגלובס לפרויקט "אוצר מילים – המילה האהובה עלי בעברית", חג שבועות 2020 26.5.2020