ושוב צעדתי בדרך שאני מכירה אפילו בעיניים עצומות. גרגירים זהובים של חול הסתפחו לרגליי היחפות. אני אוהבת את התחושה. היא מזכירה לי ים. מיששתי את החפץ שבכיסי. גם הוא משם. יש בו כוח של שמחה ודמעות – והיום אמסור לה אותו סוף-סוף, מתנת תודה. שעות אחר הצהריים הן הזמן שבו אנשים מגיחים מהאוהלים שלהם, מחפשים זה את זה, לפני שיחשיך ושוב יתכנסו אל משפחתם. נשים מפטפטות עם השכנות שלהן. הגברים מתאספים, תמיד מתווכחים. זה נשמע כאילו שהם כועסים, אבל אני […]

הנה הוא דוקר את הרחוב במחט קהה. אני נזכרת במבנה ראשו שהיה בו מן העגול. זה הוא. תיכף ידעתי, אף שתחילה נראה לי מאחור. רזונו מקדמו בתנודיות רופפת. תחילה אשהה עליו ארוכות ואנזוף בי על היסוסי. אני משיגה אותו בקלות מדי. אותו רגע ידעתי שפנים אחרות יתגלו לי. ולא כך. איומות מדי בקלישותן, אך פניו. שלום. לא זיהה. זיהה. אותו רגע שאל נפשו אם ידעתי. יודעת, השיבה לו והביאה כהוכחה את מבטי. הניכור היה מלאכותי, משתתפת מדי. הסמקתי. קשים היו […]

  היא לא אהבה את הצליל. התאורה הלא סדירה שבחדר החזרות הקלה על מבטיה לעקוף את מבטיו. הוא בטח גאה במהוקצעות. המנגינות יצאו מלוטשות. היא השתאתה מהמיומנות הטכנית שהאנשים מולה רכשו בחודשים האחרונים. באי נוחות נאלצה לכנותם בינה לבין עצמה במילה האסורה – מושלמים. אבל ככה זה כשמתחוללת הפריה בין מילים למנגינה ונולד ילד. הוא האבא והיא האמא, כי המילים הן שלה. היא יצאה החוצה. הבנות יאהבו אותו. עדיין הן לא יודעות על קיומו – עוד לא הגיעו להופעות שאינן […]

 כשהייתי בן חמש, נהגתי לשבת במיטה ולבקש מאלוהים: תעשה שאחרי שאספור עד שלוש, יחכה לי מתחת השמיכה כלב קטן, גור.אחר כך ספרתי עד שלוש, וחיכיתי רגע. קיוויתי. ואז הכנסתי את היד שלי לשמיכה והתחלתי למשש. ולא היה שום גור. כשהייתי בן עשרים וחמש, לפני שנכנסתי אל הבניין שלי, עצרתי רגע, ליד הכניסה, וביקשתי: תעשה בבקשה שכשאגיע לקומה שלי, היא תשב על המדרגות ותחכה לי.אחר כך הייתי עולה מהר שתי קומות, ולפני הקומה השלישית מאט.אבל היא מעולם לא ישבה שם. כשהייתי "לא", אומר רני. […]

 אחרי הרמת הכוסית כולם הלכו הביתה, כולל גל, שדווקא רצתה להישאר איתו באולפן. "עדיף שלא", הוא אמר לה. "שאני אעזור לך לנקות אחריהם"?"תודה, אבל לא. נדבר אחר כך, טוב"?"אולי".  נועם הופיע שוב והשתהה לפני שאמר לבסוף "אז שנה טובה"."שנה טובה, שנה טובה"."טוב טוב. אני הולך. מה קורה לך"?"חשבתי שכבר הלכת". נועם היסס. ממש ראו עליו שהוא שוקל אם להיפגע או לוותר. ואז חייך אליו וטפח בחיבה מסורבלת ישר על הנקודה הרגישה שבין העורף לגב. "זאת היא עונה כזאת, חבוב. זה רק […]

  היד שלו הדליקה את הרדיו לקבל סימן. ומיד כיבתה אותו, כששמע את מנגינת הפתיחה של השיר. ומיד הדליקה, כדי שלא יחמיץ – אותה – שרה:  ישן או ערתמות מהרותתכערותצטערהאם נלחמתבטרם הזדהמת? תמיד כששומע את המילים האלה, השאלה מתריסה אליו מתוך קולה. האם זה הוא?  כבר עבר הרבה זמן. היא היתה שרה גם בלי העזרה שלו. למה שתזמין אותו להופעות? עברו שנים. באף דיסק אין אף קרדיט, דמיט.   כשהיא שרה "ותתכער" יש בה עווית של בכי בלתי נשלטת. למה לא מחקה אותה […]

כמו החריפות המתוקה של דשא מכוסח, ככה הירוק שבשיר שלהם, שאני מערה אלי דרך צינור הרדיו. קולי מתמזג בקולם – "נדיבות, שלא הולכת לאיבוד". חצי שנה אני במארבים אחרי השיר. לפעמים נרדמת בשמירה, ואז הוא מעיר אותי בחסד נוכחותו. אבל הכי משמח כאשר הוא מופיע כשאינני מחפשת אותו – כמו הפתעה של שיעור שהתבטל, או מדרכה רחוצה. יושבים על הדשא אני והם. הם בתוך קלטת. כך לכדתי אותם באחד המארבים. שמש חד פעמית מחממת אותנו בלי לצרוב. "נדיבות שלא הולכת […]