ושוב צעדתי בדרך שאני מכירה אפילו בעיניים עצומות. גרגירים זהובים של חול הסתפחו לרגליי היחפות. אני אוהבת את התחושה. היא מזכירה לי ים. מיששתי את החפץ שבכיסי. גם הוא משם. יש בו כוח של שמחה ודמעות – והיום אמסור לה אותו סוף-סוף, מתנת תודה.

שעות אחר הצהריים הן הזמן שבו אנשים מגיחים מהאוהלים שלהם, מחפשים זה את זה, לפני שיחשיך ושוב יתכנסו אל משפחתם. נשים מפטפטות עם השכנות שלהן. הגברים מתאספים, תמיד מתווכחים. זה נשמע כאילו שהם כועסים, אבל אני יודעת שפשוט אכפת להם. וילדים – כל כך הרבה ילדים. בקבוצות, בחבורות, ואל הילדות הגדולות כמוני תמיד צמודים אחים קטנים, בני שנה וחצי-שנתיים, מפטפטים בשפה של פעוטות. מושכים בשמלות שלהן. רוצים אותן לעצמם.

אני נטשתי את החברות שלי מזמן. אולי חודש אחרי הנס. אני הולכת אליה. יודעת שהיא מצפה לי. אני טופחת בעדינות, מבחוץ, על יריעת האוהל שלה. שומעת אותה אומרת לי מבפנים: "את יכולה להיכנס".

כמה שאני אוהבת את הקול שלה. יש בו צרידות שמחספסת את הצלילות. אני מוקסמת מהצליל החדש שנוצר מהנמוך ומהגבוה. "שלום", היא מחייכת אלי ומגישה לי כד חרס. אני לוגמת מהמים שבתוכו. המים שלה הכי טעימים. מרים יודעת הכול על מים. "בואי נשמע אותך", היא אומרת לי, ועכשיו הקסם מתחיל.

היא מעניקה לי את התוף שלה. לי – הקטנה, הפשוטה, את התוף שלה, ואני – נוגעת בו, ואז מלטפת אותו. ותוך כדי הליטוף, הוא מתמסר אלי, ומביע את אהבתו בצלילים. בהתחלה – עדינים, כל צליל לעצמו, מתבדל, יחיד. אבל אז המרחק ביניהם מצטמצם, והם הופכים להיות חברים. הצלילים משחקים – רצים מהר זה אחרי זה ואז משיגים אחד את השני, משלבים ידיים – ורצים ביחד. לאן הם רצים? רחוק? האם הם בורחים מפני מישהו? אני חושבת שהם דווקא רצים ביחד אל מישהו. אבל אל מי? אני לא יודעת. עכשיו הם קצב של שמחה, אולי הם כבר הגיעו, ופגשו אותו.

"עכשיו את", אני מפצירה בה. לעיתים רחוקות היא מתרצה. "הידיים שלי עייפות", היא נאנחת רבות, אבל זהו רגע של חסד. צליליה חזקים ועיניי נעצמות. פתאום, הקצב שהיא מתווה באצבעותיה הארוכות נשמע כמו סכנה. "מה קרה מרים"?

"אנחנו מתחילים להסתגל. שגרה זה רע, ילדה. היא מרדימה, והרוע יזדחל. המוזיקה שומרת עלינו ומזכירה לנו".

"מה היא מזכירה"?

"לקום. להמשיך. ללכת. להתחדש".

"לאן ללכת"?

"אף פעם לא לאחור".

"אבל אני רוצה להיזכר".

"מותר להיזכר. הזיכרונות טובים, אבל הם צידה לדרכים החדשות".

"תנגני לי כמו על הים. בבקשה מרים".

"שוב? את לא שבעה מהמנגינה ההיא".

"ולא אשבע ממנה לעולם".

והנה הצלילים. אני עוצמת עיניים ומריחה את הים. אני מקשיבה כמו אז לאישה הגדולה. בזמן שהנהיגה את הנגינה, השירה והריקודים הבטתי בעיניה שהקיפו את כולנו – נשים, הרבה נשים, וילדות, וילדים. ככל שהקצב התגבר, ועוד תופים נוספו – ההקלה שלנו ריחפה עד שהתעצמה לשמחה מציפה: ניצלנו, ניצחנו, אנחנו חופשיים.

אבל אני ראיתי את המבט שלה, שאחרי שסיים להקיף אותנו שוב ושוב במעגלים, יצא מאיתנו החוצה. אל הגברים. ואני עקבתי אחרי מבטה ונדדתי איתו. וגם הייתי איתו כשהוא נעצר. הוא חנה על פנים גבריות, שאני הסבתי את עיניי מהן בבהלה. אבל אז החזרתי את עיניי, בסקרנות. הפנים של משה. הרגשתי שאסור לי להביט בו. שאסור לאף אחד. אבל מרים הייתה אחותו. ומבטו נראה לי עייף, וכשהמשכתי להתבונן בפגישת העיניים הסודית שלהם היא הובילה את מבטו אל אצבעותיה. והמוזיקה שלה התחדשה, והתחזקה מאוד. והנשים הצטרפו אליה, ומי שלא היה לה תוף – כמוני – מחאה כפיים. גם למשה לא היה תוף, אבל הוא חייך אליה ואלינו, ופתאום פרס כף יד גדולה אחת, ועם אצבעות היד השנייה תופף עליה, ומרים חייכה. וגם אני חייכתי – אל שניהם ובעיקר אל עצמי, והכנסתי לגוף שלי את המנגינה הזאת. וידעתי שאהיה חייבת לנגן אותה בעצמי, ולהחזיר אותה חזרה אל מרים. ועברו חודשים רבים עד שהעזתי להגיע אל האוהל שלה בפעם הראשונה.

"עכשיו תורך", היא אומרת לי, "אני רואה את האצבעות שלך, הן מתרגשות".

אני מתופפת. מתאמצת לשחזר את המנגינה מפעם, אבל נכשלת, כי כוחה היה בהתמזגות של תופים ולבבות רבים, ותוף יחיד, גם אם הוא של מרים, אינו יכול. אני עוצמת עיניים, מנסה בכל מאודי, ופתאום מצליחה. האצבעות שלי מכפילות את עצמן. איך זה יכול להיות?

כי האצבעות שלי לא לבד. כי מרים הביאה תוף נוסף. כי היא מנגנת איתי.

אנחנו מתופפות ביחד. התופים שלנו שווים בעוצמתם. ואז התוף של מרים נחלש ושלי מתחזק. אני מחלישה את שלי כדי שנהיה שוות.

"לא", אומרת מרים, "לעולם אל תחלישי את עצמך לנוכח מישהו אחר".

"אבל… את מבוגרת ואני ילדה. את מרים, ואני סתם. אני מכבדת אותך".

"אני יודעת כי כוונתך טובה. ועכשיו, אל תיבהלי. אני רוצה לתת לך את הכוח".

"איזה כוח", אני נבהלת. ידיי מתחזקות אך מתאבנות.

"אל תפחדי", היא צוחקת, וחוזרת לנגן. וכך גם אני מצטרפת אליה. התוף שלה בורח מהתוף שלי.  הצלילים שלה גוברים על שלי. אני מתאמצת להשיג אותם, נשימתי מהירה. אצבעותיי מכות בכוח, אך כוח אצבעותיה רב יותר.

"מתי נהיה שוות שוב"? פורץ ממני התסכול מחוץ לשליטתי. מרים מחייכת תוך כדי התיפוף. "את רואה"? היא אומרת, "גם אני רוצה אותך יחד איתי, אך לא מחלישה את עצמי ולא מדללת את השפה שלי. אני יודעת שבסוף תגיעי אלי".

התופים שלנו צוחקים. בהתחלה לחוד ולבסוף ביחד. מנגינתם ממשיכה להדהד בי כשאני חוזרת בחושך לאוהל שלי. ורק כשהגעתי וצנח עלי משהו כבד מכיסי, גיליתי ששוב שכחתי לתת לה את המתנה ששמרתי למזכרת מהלילה ההוא על הים – קונכיית הדמעות והשמחה שלי.

זה הוא. תיכף ידעתי, אף שתחילה נראה לי מאחור.

רזונו מקדמו בתנודיות רופפת. תחילה אשהה עליו ארוכות ואנזוף בי על היסוסי. אני משיגה אותו בקלות מדי.

אותו רגע ידעתי שפנים אחרות יתגלו לי. ולא כך. איומות מדי בקלישותן, אך פניו.

שלום. לא זיהה. זיהה. אותו רגע שאל נפשו אם ידעתי. יודעת, השיבה לו והביאה כהוכחה את מבטי.

הניכור היה מלאכותי, משתתפת מדי.

הסמקתי. קשים היו לי חילופי דברים על–מילוליים אלו.

קיבלנו שזה לא דמיון, וגם הפעם ללא הברות.

הלכנו בשתיקה. "אוף", רטן. פי נפתח. "אל תתנצלי".

רציתי להיות משמחת. מצחיקה. "אתה יודע", אמרתי כעומדת לספר בדיחה טובה וחייכתי, נלעגת.

הוא לא הקל עלי. לאן הלכנו. הערב הרחיק אותי מעירי.

ובכן, שבילים. הולכים במשותף ואני רואה דמיונות כזיכרונות.

ובתוך כיסי מעילי אצבעותיי הבוחשות מזיבות זו את זו דם.

]]> https://www.timoralessinger.com/%d7%97%d7%95%d7%98/feed/ 0 https://www.timoralessinger.com/%d7%9e%d7%97%d7%95%d7%a5-%d7%9c%d7%a7%d7%a6%d7%91/ https://www.timoralessinger.com/%d7%9e%d7%97%d7%95%d7%a5-%d7%9c%d7%a7%d7%a6%d7%91/#comments Fri, 19 Dec 2008 09:41:19 +0000 http://www.notes.co.il/timora/50667.asp […]]]>  

היא לא אהבה את הצליל. התאורה הלא סדירה שבחדר החזרות הקלה על מבטיה לעקוף את מבטיו. הוא בטח גאה במהוקצעות.
המנגינות יצאו מלוטשות. היא השתאתה מהמיומנות הטכנית שהאנשים מולה רכשו בחודשים האחרונים. באי נוחות נאלצה לכנותם בינה לבין עצמה במילה האסורה – מושלמים. אבל ככה זה כשמתחוללת הפריה בין מילים למנגינה ונולד ילד. הוא האבא והיא האמא, כי המילים הן שלה.

היא יצאה החוצה. הבנות יאהבו אותו. עדיין הן לא יודעות על קיומו – עוד לא הגיעו להופעות שאינן "למוזמנים בלבד", כי לא היו כאלה. אבל ברגע כלשהו, הם יהיו פתאום "הלהקה" ונערות עורגות ישזרו כמיהות שינדדו הלוך ושוב בשביל שבין מיטתן לבין הפוסטר שלו, שעל הקיר.
הוא יעמוד במרכז התמונה, לבדו, כאילו הכל רק בזכותו. היחצנית תתעקש על כך ותשתמש במילים כמו "עוצמה" ו"נוכחות", ותוסיף: "בכל מקרה זאת תהיה תמונת גובה". אבל בסוף תישבר ומבין המילים המקצועיות יתפרע לה משפט מיוזע כמו פרחח: "הוא פשוט הורס". היא תעדיף אפילו לוותר על הגיטרה, אבל כאן הוא כבר יטיח את כעסו כמו מהלומת תופים מחוץ לקצב: "אני לא דוגמן".

היא עמדה על המדרכה ברחוב וניסתה להקשיב. חומרי הבידוד כלאו את הקול בין הקירות, אבל זה לא שינה דבר, כי המוזיקה סדקה את ראשה, חוצבת בה פתחים, כדי לחדור דרכם בעוצמה רבה יותר. ועדיין לא אהבה את הצליל, אבל לא ידעה מה לא בסדר בו. בחלל הצר שבין הפה לעיניים, מעבדת הכאב, תסס הצער מתוך מבחנות שקופות. מה לא נכון? האם הרעב נעלם? לא, אבל קיבל פתאום ברק. נזכרה בלילה שבו חזר מרופט ודהוי והיא נכספה אל עייפותו האפורה, שציפתה את הגיטרה בדקיקות לא אחידה. "אין הילה בעייפות", הוא אמר לה. "שום הוד. שום הדר. שום שגב. שמעת"?

היא ידעה שבחדר למטה הצלילים מתפרעים עכשיו בהפוגה של אלתורים, וחשה אותם. הגיטרות, הבאס, הקלידים, התופים – כל אחד מהם במקומו הקבוע, נטען בנשמתו של הנגן.

הוא יצא אל הרחוב, מושיט לה את הגיטרה שלו. כמו בית שנפרד לרגע מהנדודים. כמו שמגישים ליולדת את תינוקה. כמו ילד שמביא לאמו פרחים.

היא קלטה את הגיטרה ברווח הרחב שבין זרועותיה. הקשיבה לצלילים האהובים שגרו בפנים, וכיסתה אותם בכפות ידיה.
 

(נכתב בזעם מפרה באפריל 2002 )

היד שלו הדליקה את הרדיו לקבל סימן. ומיד כיבתה אותו, כששמע את מנגינת הפתיחה של השיר. ומיד הדליקה, כדי שלא יחמיץ – אותה – שרה:
 
ישן או ער
תמות מהר
ותתכער
ותצטער
האם נלחמת
בטרם הזדהמת?
 
תמיד כששומע את המילים האלה, השאלה מתריסה אליו מתוך קולה. האם זה הוא? 
 
כבר עבר הרבה זמן. היא היתה שרה גם בלי העזרה שלו. למה שתזמין אותו להופעות? עברו שנים. באף דיסק אין אף קרדיט, דמיט. 
 
כשהיא שרה "ותתכער" יש בה עווית של בכי בלתי נשלטת. למה לא מחקה אותה בהקלטות? כשהיתה איתו, מעולם לא איבדה שליטה, גם במצבים שזה הכרחי. האם היא אהבה אותו?
 
מרוב שתהה אם הוא אוהב אותה, מעולם לא בירר אם היא – אותו. האיש שבשיר אכזב אותה, אבל האם מדובר בו?
 
עומד ליד הראי. איך נראה אדם מזוהם? אם ירגיש בזיהום, סימן שזה הוא. 
 
היא שייכת עכשיו לכולם. זמרת השנה האלטרנטיבית. האטרקטיבית. האימפולסיבית. האינטואיטיבית. האולטימטיבית. זמרת השנים. דיסק שלישי. אישי. טיפשי.
  
למה אתם לא מופיעים ביחד, בעצם? אתם שייכים לאותו זרם, ז'אנר, ווט אוור. הוא מושך בכתף, יודע שגם היא עושה את התנועה הזאת לפעמים מול אמרגן כושל אחר.
 
אני לא מת מהר, רק חי לאט. זאת אומרת: השיר הוא לא עלי. הנבואות שלה תמיד התגשמו. אבל אולי זאת רק קללה.
 
הרדיו משלח את הצלילים האחרונים של השיר לארץ ההדים המתנדפים. הוא רוצה לכבות אותו, אבל פתאום שומע מישהו שר שם. בקול שלו.    דואט בדיליי.

יושבים על הדשא אני והם. הם בתוך קלטת. כך לכדתי אותם באחד המארבים.

שמש חד פעמית מחממת אותנו בלי לצרוב. "נדיבות שלא הולכת לאיבוד".

איך חילקתם בתבונה את התפקידים והרשיתם לו רק לשיר. אני מדמיינת אותו מתקומם. "תנו לי לעזור לכם. אני יודע לנגן בכל הכלים. מה שצריך. באמת".

אבל הם בטח אמרו לו: "אתה נחוץ בגלל קולך. תן לנו לשרת אותך".

על הדשא בקבוק פלסטיק, שהקרח שבו מגיר מים ילדותיים. רוצים גם? אני מצמידה לרגע את הבקבוק אל הטייפ. תשתו, זה טוב לגרון.

הוא שר את השיר פעם נוספת. נדמה לי שקולו מאושש. "אבל עזרת לנו עם המילים", הם בטח ענו לו. האם נדיבות יכולה להיות מופרזת? לא. והיא גם לא יכולה להיות דלה.

פעם נפגשנו. הוא החזיק ביד עיתון עם צילום שצילמתי. "על זה בדיוק אני מדבר".

"מה"? איך הוא הגיח מהטייפ שלי?

"באתי לקחת את העיתון עם הכתבה עלינו", אמר. "ידעתי שאת נמצאת לפעמים במערכת. שנים שאני רוצה להגיד לך שהצילומים שלך רגישים".

ישבנו על הדשא. "אפשר לצלם קול"? שאל במהלך חיוך – לא דל ולא מופרז.

על זה בדיוק רציתי לדבר, כך הייתי אומרת, אם הייתי מדברת.

דיברנו על תאורה. "אבל לשיר אפשר גם בחושך", אמרתי לו. הוא שתק. בשביל שביני לבינו דילגו ילדות בצמות.

מוזיקה וצילום הם בעצם אותן מילים בשתי שפות. רציתי לטפטף מדי פעם, במינון מוסכם מראש, גשם שאפשר לשתות אותו. התהליך, למשל, הוא הכי מפרה. בוא נדבר עליו, אם נחליט לדבר.

אבל אפילו את זה אין לי אומץ להגיד, אז ביקשתי את האימייל שלו. לא מספר טלפון או מספר בית. רק תיבת דואר שממוקמת בחלל, ומניחים בה בזהירות – מילים. אפילו כתב היד אינו נראה.

כפור כיסה את השביל שלנו בצרחות מנוכרות. הילדות על השביל נהרגו.

"בשביל מה את רוצה"? האפיל קולו. "בשביל מה"?

ניסיתי להנשים את הילדות ולהקימן לתחייה במילים: אני מכבדת מרחבים מוגנים. מעולם לא פלשתי. סלח לי אם הבהלתי אותך. נבהלתי בעצמי.

לא אמרתי דבר. גופות הילדות קפאו על השביל.

אבל בתוך המכונית המתערבלת אני פותחת את הרדיו ושומעת "נדיבות שלא הולכת לאיבוד".

שנת 2002