המשימה שקיבלנו, ממש כמו בשנה שעברה, הייתה להרכיב את עשרים השירים הישראלים היפים ביותר של תשפ"ג. משימה אכזרית ומתסכלת, אבל מסיבות טובות – לאחר ניפויים קפדניים עדיין נותרו בידינו מספיק שירים מצוינים שאפשר היה להפיק מהם כמה וכמה רשימות.

הקשבתי השנה למאות שירים עבריים, ומתוכם הזדהר כל הזמן שיר גדול אחד. וכשהשנה התחילה להסתכם, ידעתי שהוא שיר השנה שלי. והידיעה הזו המשיכה לזהור גם אחרי שסיימתי להאזין לכל השירים הנפלאים האחרים.

ומה רבה הייתה שמחתי לגלות שבלי שנדברנו בינינו, צוות ה-88, המסקנה הייתה זהה, וגדולתו של השיר הזה התבררה כחד משמעית.

את השיר כנען כתב והלחין שלומי שבן, והוא שר אותו עם שולי רנד ועם רביד פלוטניק בהפקה המוזיקלית של תמיר מוסקט.

אנרגיה סיפורית מסעירה

לפעמים אנחנו שוכחים שבשביל למצוא עלילות ריגול מפותלות, מותחנים מסעירים, אפוסים מרתקים ורומנים פסיכולוגיים עמוקים – לא צריך ללכת רחוק. אפשר למצוא אותם ממש אצלנו, בתרבות שלנו, ובמיוחד בספר העתיק ביותר שתרמנו לעולם – התנ"ך. כל מה שצריך זה עיניים סקרניות וחשק עז לשוטט בתוכו עם מבט מרותק של צייד – כזה שמתמגנט אל הדרמה, היצרים והפלא. ואז לחלץ אותם החוצה מבין הדפים ולתמצת מהם שיר.

וזה בדיוק מה ששלומי שבן עשה בשיר "כנען". הוא זיהה אנרגיה סיפורית מסעירה בספר במדבר, אוצר טעון שידוע בשם חטא המרגלים.

עם ישראל נודד במדבר, המטרה היא להגיע לארץ כנען, הלוא היא ישראל, ומרגלים נשלחים לשם וחוזרים עם מטען חומר נפץ רגשי. מי שאמורים לנטרל אותו, אבל גם מלהיטים אותו בעצמם, הם י' – שזה בעצם יהושוע בן נון, לימים המנהיג שאחרי מ' – משה רבנו, ו-כ': כלב בן יפונה.

השיר כנען, שעוסק בציפיות, באכזבות ובתקוות, הוא קודם כול שיר על אנשים, ועל היחסים ביניהם, וגם על ההתנגשות בין שאפתנות, מנהיגים ומונהגים, ומונהגים שרוצים להיות מנהיגים, ומנהיגים שיודעים שהם בסוף דרכם.

והוא מקורי ועמוק, אירוני ורגיש, חד ופיוטי. והוא שלנו, נוצר כאן ושייך לכאן ואלינו. העברית העשירה והיצירתית של שלומי שבן מנסחת אותו ומשתלבת בשלמות עם המוזיקה – ניגון של בית כנסת, בלוז של נדודים וראפ מהורהר, שיופיים מתחדד עם השירה של רביד פלוטניק ושולי רנד. ביחד עם שבן הם חושפים בכל האזנה עוד רובד ועוד שכבה מהיופי המרגש הזה.

כנען הוא שיר שאומנם מבוסס על אמת עתיקה, אבל הוא לגמרי חדש, אקטואלי, רלוונטי ובעיקר – נשמע טוב. הוא מצטרף לשירים ישראליים כמו "דויד ושאול" של אהוד בנאי ואפילו "גוליית" של כוורת, שבטבעיות לוקחים דמויות מהעבר שלנו, מנכיחים בהווה שלנו, ומדהירים אותם אל העתיד שלנו.

והנה המילים:

המקום: אי-שם בנגב המדבריות של צין

שלושה עשר גברים הולכים בחושך בחמסין

בשיירה, בלי מטרה ברורה

כמעט בלי נשק ובלי מים

כלום לא קורה וכעבור זמן מה

קולו של י' שובר את הדממה

מ' מתנהג כאילו לא שמע, ורק מאט קמעה

לבינתיים

שלושים ימים ושלושים לילות

מטרטרים אותנו סתם,

אומר ובקולו –

שנים של עבודות קטנות מטעם ולמען

זאת דרך ארוכה

זאת דרך ארוכה

זאת דרך ארוכה לכנען.

שלושים ימים ושלושים לילות

מן ההרים אל תוך הוואדיות

נפשי צמאה, לא להתגלויות,

אלא ליין

דבר עכשיו עם הפיקוד

ואם אתה פוחד תגיד להם שי' אומר

שלא אכפת לו אם רזה הארץ או שמנה

אם יש בה עץ, או אם אין

יפה מאוד, עונה לו מ'

לא בלי לרעוד

אבל בלי לגמגם

אם יש עוד משהו על ליבך

דבר עכשיו, דבר איתי

שאל בני ונען

זאת דרך ארוכה

זאת דרך ארוכה

זאת דרך ארוכה לכנען

כאילו לא הרגיש מספיק מותקף

י' מסיים וכבר מופיע כ'

ועל פניו חיוך לא חף מתענוג, של כוח

מתקרב לכוח

כל מה שי' בסך הכול אומר

מנהיג גדול צריך לדעת לוותר

לסגת כדי להיזכר בתור מה שכל חייו

ירצה לשכוח

מ', בלי תנועה, אומר לו שמע

פניי אמנם לא לשלום, אבל לא למלחמה

ואם אינכם נותנים דבר

הנה דבר מה אשר אולי תוכלו לקחת

זאת דרך ארוכה

זאת דרך ארוכה

זאת דרך ארוכה לארץ המובטחת

מובטחת למי? אומר לו י'

הרי כולם יודעים שבפיקוד

הם מחזיקים עליך תיק, וזה עניין אבוד

הצמרת לא שוכחת

אתה עיוור אם עוד אינך תופס

גם אם נעפיל להר באורח נס

הם לא ייתנו לך להיכנס לארץ כנען

שמתחת

מ' כמו מתוך חלום לפתע מתקרב

אבל אין שום כנען, כנען היא בלב

אם ניכנס, לא ניכנס זה היינו הך

והך בסלע פעמיים

אני רק יהודי נודד

נולדתי כדי להיפרד

מקדמת דנא ועד לשנה הבאה בירושלים.

זאת דרך ארוכה לכנען

זאת דרך ארוכה

זאת דרך ארוכה

זאת דרך ארוכה לכנען

זאת דרך ארוכה

זאת דרך ארוכה

זאת דרך עקובה

זאת דרך עצובה

זאת דרך ארוכה לכנען.

והנה השיר הזה עם שאר השירים שבחרו ה-88 שיודעים. מומלץ להקשיב לכולם.

https://www.kan.org.il/content/kan/radio_articles/p-11437/528399/

אבל בעצם, זהו שיר מחאה שמתפוצצת לתוך עצמה בכאב, בלי שייראו את הדם. שיר שחלקיו המשמעותיים ביותר נשתקים. שיר מתעתע, שחושף את יהונתן גפן במלוא גדולתו כיוצר דווקא בזכות איפוקו המצמית. כלאחר יד, רגע לפני שתשומת הלב תעבור לדבר הבא, בשפה כמעט דיבורית גפן מסכם את השיר במשפט האחרון: "איך פעם זה היה פשוט" – ואז מגיע הפירוט המוחץ, ובהדרגה, כמו לנסות לדחות את הבלתי נמנע הבלתי נסבל:

לשיר

לחיות

ולא למות   

שיר הוא יצירה מינימליסטית. אומנות הצִמצום. אז מדוע בכלל יש צורך בצמד המילים האחרון, כשכבר נאמרה המילה "לחיות"? הרי ברור שלחיות פירושו לא למות. לשם מה לחזור על הרעיון, והפעם בשלילה: "ולא למות"?

כי על זה השיר. וכמו העדשה באגדה "הנסיכה והעדשה", שמורגשת היטב למרות ערימת המזרנים שנערמת עליה, גם יהונתן גפן כיסה את דקירות המשפט הזה היטב, כולל באמצעות הבית האחרון של השיר, שהוא בעצם הבית הראשון שלו, שחוזר על עצמו וממסגר את השיר. ממסגר את המשפט "ולא למות" כמו מודעת אבל. כי זוהי מודעת אבל. והמוות הזה אינו מוות יחידי. הרי כל השיר הוא חברתי וקבוצתי בלשון רבים: גוף שני רבים נוכח ("אתם זוכרים את השירים"), שעובר במהירות לגוף ראשון, שגם הוא ברבים – "אנחנו" ("היינו לפעמים שרים"). והמוות המשותף התחולל במלחמות. יהונתן גפן לחם בהן, ושב מת-חי, חי-מת, הלום קרב.

השיר "אתם זוכרים את השירים" הוא כעס מאופק וכאב שותקני ואנדרטה שקופה המנוקבת במילים שלמרות העדרותן נשמעות: הכול מתכלה – מלבד המוות, ואת השַמות שהוא מחולל, ההרס, החורבן הנצחי, אי אפשר להמחיש בכלל – ועל זה השיר.

*

אתם זוכרים את השירים
ששרנו אז, את שמי הפז,
אתם זוכרים בערבים
מתחת גג של כוכבים
עם חברות וחברים
היינו לפעמים שרים.

אתם זוכרים את הטיול
עם המדריך ההוא שאול
ואיך אהרונצ'יק הבריון
היה לוחץ אקורדיון
וגם צועק בקול אדיר:
"עכשיו כולם, כולם לשיר".

ובלילות הכי קרים
היינו סתם מאושרים
עם בדל סיגריה ראשונה,
לוקחים ללב ולריאות
משתעלים ושואלים,
ומחכים להפתעות.

ביום שישי על הגדר
עם הידיים בכיסים
ואליהו השמן
אומר מילים נורא גסים,
אבל בחושך לא ראו
איך שהסמקנו וגם הוא.

עומדים שעות ומביטים
על אריאלה הקטנה
ואיך עסיס אבטיחים
מכתים את לובן חולצתה
ואת ליבנו התמים
אשר רוקד לעומתה.

אתם זוכרים את השדות,
הנרקיסים בשבתות,
הכל עבר כל כך מהר
וקצת קשה להיזכר
איך פעם זה היה פשוט
לשיר לחיות ולא למות.

אתם זוכרים את השירים
ששרנו אז, את שמי הפז,
אתם זוכרים בערבים
מתחת גג של כוכבים
עם חברות וחברים
היינו לפעמים שרים.

אבל באתר שלי התכנסנו לדבר בעיקר על מוזיקה ישראלית. אז בלי להכביר מילים, הנה 5 סיבות אישיות שלי, הלקוחות ממיטב התוכניות האהובות עליי בערוץ כאן.

זמן למעשים / שיר מתוך הסדרה חנות שיש בה הכל / מילים ולחן: שלום גד, ביצוע: משתתפי התוכנית

הסדרה הזו היא בדיוק ההמחשה לנחיצותו של השידור הציבורי. באיזה ערוץ אחר היה יכול להופיע בסדרה אחת השילוב של פיוט, קסם, אירוניה וכאב הצחוק או צחוק הכאב לצד ויזואליה תיאטרלית מרהיבה והחצנת החוכמה והיופי של יוצריה – עוזי וייל ושלום גד?

ארץ קטנה עם שפם / שיר מתוך זהו זה / מילים: מאיר גולדברג, לחן: קורין אלאל / ביצוע: גידי גוב, שלמה בראבא, מוני מושונוב, דב'לה גליקמן, אבי קושניר

איזו מזוכיסטיות נהדרת חוויתי כשדרשתי מעצמי לבחור שיר אחד בלבד מתוך כל שירי התוכנית שקמה לתחייה בערוץ כאן, והשירים שבה הפכו לחלק מרנין ועקרוני אפילו יותר מהמערכונים.

רחם נא מתוך הסדרה שישו ושמחו / מילים מתוך המקורות, לחן: דודו פישר ומונה רוזנבלום, ביצוע: נוה צור עם שאר משתתפי הסדרה

הקשיבו לשיר והביטו בהתרחשות. כה הרבה קורה ללא מילים מפורשות. איזה עומק הבעה המבוססת על משחק עילאי של שחקנים ותיקים וחדשים והיוצרים סיגלית ליפשיץ ושלום הגר שתבונתם המרגשת יצרה את אחת מהסדרות המעולות, המצחיקות והנוגעות ללב שקיימות כאן. רובכם לא מכירים אותה, והלוואי שעכשיו כבר כן. נ.ב. הפרק הראשון לא משקף את כלל הסדרה. רפרפו עליו והמשיכו קדימה.

נס ציונה מתוך הסדרה האחיין שלי בנץ

לכאורה סדרה לנוער. למעשה, למרות ההנאה שהם בהחלט חווים ממנה, היא מתבזבזת עליהם, והמבוגרים ייהנו ויצחקו אפילו יותר מהם. למשל, מה"שיר" הזה המוקדש לנס ציונה.

החולם הקטן מתוך הסדרה פרפר נחמד / מילים: זמירה חן, לחן: נורית הירש, ביצוע : חוה אלברשטיין, משי קליינשיין, אורי בנאי, אוזה (מיטל רז), בץ (עמי ויינברג) ושבי (ז'יל בן דוד)

פרפר נחמד – הסדרה המקסימה והמושקעת לילדים, שמתעקשת על ילדות לא מתיילדת ומקדשת את הפשטות ואת התום, התחדשה בכאן חינוכית. ותיראו איזה יופי:

והמשכתי לחוות את ההופעה הזו כחלק מהשכבות של ההופעות שקדמו לה, עם אלה ששרים על הבמה ולמרגלותיה ובהִשתנות של כולנו מנערים/נערות לאנשים/נשים צעירות, ואז מבוגרים שמוסיפים לעולם את הילדים שלנו, שהופכים לנגד עינינו המשתוממות לנערים ולנערות – כמו קשת בבליקי, הבת של יוסי בבליקי, שעלתה לבמה ושרה איתו את השיר "כוכב מהלילה". והאהבה, וההתרגשות, והחיוכים, הטעינו את המילים: "זוכר איך שהיית מאושר – הו, מאושר". וזכרתי איך הוא היה מאושר כשהיא נולדה.

זאת לא ביקורת הופעה. אם כבר, ביקור בזמן הופעה – ברחובות הנפש והנפשות, שלמרות השחיקה במדרכותיהם, מרוב צעדים, המים שבמזרקות שלצדן נובעים כל הזמן. וחיים.

אוגוסט תל-אביבי, ערב טו באב. עיריית תל אביב מפרגנת את "חמישקיעה" – הופעות חינמיות לכל המשפחה בימי חמישי, לפנות ערב, במתחם בריכת גורדון. השבוע הופיע חמי רודנר, ואני – שלא כמו בשנות ה-90 – חוויתי את ההופעה ביחד עם הדור הבא, בת כמעט-10.

הוא פתח – בצדק רב – ב"הביאו את הסתיו" ("תל אביב מתנמנמת בחום, לשפת הים התיכון, עצלה, לא כל כך יפה" – היא דווקא זהרה, על רקע הספינות במרינה), סיים ב"מישהו שומע אותי" – כן, בהחלט שמענו, והידרן ב"גאולה".

היה שמח ונינוח. ובעיקר כיף. ותוך כדי החוויה השתאיתי מכך שמה שבשנות התשעים זעם ובער, התמתן הפעם לקלילות מפויסת. אם עצמי של אז הייתה נוכחת, היא בוודאי הייתה מתלהמת לנוכח "חילול הקודש" – ולא מבינה שהיא קלישאה. "את הנצח בואי נשאיר לצודקים" הוא לעג לה ולשכמותה, כולל עצמו, כבר אז, בזמן אמת. ובין השירים שר הפעם בנימה עליזה וצחקנית את "בואי ניפרד" – שיר שניסה כבר אז, במקור, להקליל את העלבון, ונוצר כנראה כשיר תרפיה במסווה של שיר דאחקה מלודרמטי במתכוון ("הכינו את הממחטות, אולי תבכו").

"אני תוהה לעצמי, מה זה אומר מבחינה כרמטית שהשיר הכי מצליח שלי הוא 'נפלת חזק', טו באב שמח לכם", הוא אמר רגע לפני השיר. והאיחוד בין שיר שברון הלב לחג האהבה, נראה פתאום טבעי – כך חשבתי, כשפתאום זיהיתי את גברת פרספקטיבה, ותהיתי אם לומר לה שלום.

גברת פרספקטיבה מאז ומתמיד נראתה לי חכמה אם כי משונה. אני נוהגת עדיין להקשיב לה ונוטה להסכים עם תובנותיה ולקבל אותן – אבל בשקט, אומרת לעצמי שמשהו בה לא חד משמעי ובכל זאת היא מחצינה התנשאות מעצבנת. והנה, הפתעה: השבוע, בחוף גורדון, מתחת ירח מלא – ולעיתים גם מעליו – גברת פרספקטיבה פרחה ושגשגה, ונראתה יפהפייה ועדכנית. ואני, לא הבטתי בבוז בעצמי ובאנשים בני גילי ומעלה – הרבה מעלה – שחייכו בכל הווייתם, ובסוף גם רקדו בשמחה – עם הילדים ואולי גם עם הנכדים – את מה שגם אז נרקד בשמחה, אם כי מחוררת בתלאות הנעורים המאוחרים.

"ואני שקוע בעצבות, מתכרבל במתיקות. הו, מלנכוליה, את אהובתי", שר רודנר – פעם (כך לפחות הבנתי את זה) באירוניה, והיום – פשוטו כמשמעו. רוקנרול יכול להיות גם שעשוע, הבנתי. למה לא בעצם. רוקנרול זה (גם) כיף.

רודנר שר בתשוקה ובלי להחסיר תו אחד מהמקצוענות המוזיקלית שלו, וחוטי ההתלהבות השמחה קישרו בקשר עדין ודו-צדדי בינו לבין הקהל, מפעימים חיוכים. אולי זאת באמת גאולה.

*

כשגרתי בה לא הבנתי אותה. לא ידעתי אז שערים, במיוחד ערים עם הרים, הם כמו שירים – לא צריכים להבין, מספיק להרגיש. אבל התחלתי להרגיש אותה רק כשנפרדתי ממנה. ומאז היא נוקמת בי ומתייחסת אלי כמו אל תיירת. מצד אחד מסבירת פנים אך מיסתורית, מצד שני מתנכרת. אני בתגובה מתייחסת אליה כמו אל אהבה נכזבת, אם כי כל שנה באוגוסט שוקלת ברצינות להתאחד איתה. אבל עכשיו אנחנו באייר. כ"ח באייר, וזה היום שלה. והנה שלושת השירים שאני הכי אוהבת עליה, מלבד האהוב ביותר, שהוא גם הבנאלי ביותר.

ירושלים האחרת

מילים: יוסי גמזו, לחן: עמוס מלר ביצוע מזוהה: יזהר כהן

היתה הפסקת חשמל, אז הילה ואני, בנות ה-13, הדלקנו נרות והמשכנו לשיר. עד היום, בשירון, בעמודים של "ירושלים האחרת"  יש טפטופי שעווה. "ומול מגדל דוד שבים האוהבים, ימין משה ואבו טור אט אט וחרש". התווכחנו על זה. הילה אמרה שב"אוהבים" הכוונה לשכונות ימין משה ואבו טור. אני אמרתי: "לא, מה פתאום. זה אוהבים באמת! זוגות של אוהבים"! אני חושבת שכבר אז חששתי שהיא צודקת.

אור וירושלים

מילים ולחן: יוסף שריג. ביצוע מזוהה: "הפרברים"

שנתיים לפני כן, המורה לזמרה יעקב תלמי כתב מילים על הלוח. "השקט שוב צונח כאן בשמי הערב. כדאיית דיה מעל התהומות". "דיה זו ציפור שנקראת ככה בגלל שהיא דואה". ואז הוא הסביר לנו על פעולת הריחוף המיוחדת הזו, שמנצלת את זרמי האוויר. לא בטוח שהבנתי לגמרי. ובמנגינה היה משהו מסובך (הוא חזר שוב ושוב על הקטע "נושקת להט חרב", כי משום מה נטינו לזייף את המילה "נושקת"), אבל מלא קסם, לא פחות משבמילים. אתעכב רגע על המילה "קסם", שהיום אני משתדלת לא לשאת אותה לשווא, אבל בימי הגן ובית הספר היסודי היא תיארה מצב אמיתי, שבו החוויות נשלפו בפעם הראשונה משקית הצלופן.

אני וסימון ומואיז הקטן

מילים: יוסי בנאי, לחן: חנן יובל, ביצוע: יוסי בנאי
 
לאמץ את ילדותו, לנכס את הנוסטלגיה שלו ולחיות איתו מציאות שבה הוא תמיד יהיה קיים.

אתמול חלפו הציפורים

מילים: משה בן שאול, לחן וביצוע: שלמה ארצי

בית הסופר ברובע היהודי בירושלים. אני בת 18 וחצי, בשירות לאומי, ומתייצבת פעמיים בשבוע לסדנאות הכתיבה היוצרת – פרוזה ושירה. מוקסמת. מבולבלת, וגם מממשת בליבי (בלבד) רומן עם בחור גבוה וחולמני מהסדנה לפרוזה, שיום אחד נבהלתי לגלות שהוא זקן מופלג, כלומר בן 27.

והוא סיפר לי שאת השיר "אתמול חלפו הציפורים" כתב המורה שלנו בסמסטר הראשון – משה בן שאול. ומאז, העיר שמעליה חלפו הציפורים, והעננים, הייתה בשבילי – ועודנה – ירושלים. עתיקה, לא צפויה, יפהפייה ומסובכת כמו הסמטאות כבדות האבנים וקלילות החלומות.

"רַק אֲשֶׁר אָבַד לִי – קִנְיָנִי לָעַד", רחל המשוררת

היֹה הייתה עיר פלאות – ונגוזה. היֹה היה גן עדן – והתפוגג. לעיר קראו ימית, והיא מתה. נקברה בחולות המדבר – ואיש אינו פוקד את שרידי הריסותיה.

השבוע, לפני 40 שנה (הצטברות זמן מבהילה בכובדה) ימית הוחזרה למצרים תמורת השלום. התשלום כבד, ובכל זאת ראוי – ואת התובנה הכואבת הזו מותר לי לכתוב כי אני  בין משלמיו. כשהייתי ילדה, גרתי בימית – בבית 179. מס' טלפון: 057-87550 (התקשרתי כרגע רק כדי לבדוק אם הילדה שהייתי שם תענה לי מבין ההריסות).

איך אפשר להסביר עיר? אולי במילים של ארכיטקטורה. להצביע על התכנון הייחודי והחדשני: הכבישים מסביב לעיר, ובתוכה נעים באופניים. עמודי החשמל והטלפון – מתחת לאדמה.

אפשר לדבר במונחים של תרבות. לתאר קולנוע פעיל עם הסרטים הכי חדשים (אני זוכרת שראיתי שם את "גריז"), תיאטרון ובו מיטב ההצגות שהוצגו במקביל בתל אביב. כשלשלום חנוך וליהודית רביץ היו סיבובי הופעות ברחבי הארץ – הם היו מגיעים גם לימית. אפילו אריק איינשטיין בא והעניק הופעה מלהיבה בבריכה, רגע לפני שהפסיק עם הופעות. כן, ימית – לצד הפרחחיות החיננית – הייתה מאוד עדכנית ותרבותית. יתרונות של עיר באוויר של כפר.

אפשר לדבר על הניחוח – ריח קיץ תמידי של אוויר ים מהול בבושם פרחים וצמחי תבלין מהחצרות – נענע ובזיליקום.

אבל בראש ובראשונה, בפשר הכי בסיסי, התקיימו הים, והדרך אליו, על אופניים. הרוח נושבת בגופי, נושאת אותי אל החופש הבראשיתי, שחד פעמיותו עדיין איננה צורבת. ואני מניחה בצד את אופניי, מסיירת בממלכת החול. מדמיינת את עצמי כמו היידי בת ההרים, רק שבמקום האלפים – מרחבי דיונות.

ימית / מילים: יורם טהרלב, לחן: שי לביא

על חולות הזהב, לחופו של הים

משקיפה על האור והשמש שם עירנו ימית היפה בעולם

עוד ערה וחיה ונושמת

אשלים על החוף ושיירת גמלים

עוד פוסעת בין דקל לדקל

חנויות נפתחות והומים השבילים

מפירה הדממה את השקט

חבצלת לבנה עירנו הקטנה

עוד פורחת מול הים כמו בראשונה

את שלנו-לנו לעולם ימית, ימית!

את שירך איש לא ימית, ימית

שם גגות אדומים, ממטרות וגדרות

ילדים משחקים בתופסת

במתנ"ס הצגה ובמה, חגיגה

והעיר עליזה ותוססת.

ועם לילה כבים האורות מסביב

מול הסבחה השמש שוקעת ושומר מנומנם מכבה את האור

וסוגר על העיר את השער.

חבצלת לבנה עירנו הקטנה

עוד פורחת מול הים כמו בראשונה

את שלנו-לנו לעולם, ימית ימית

את שירך איש לא ימית, ימית

ימית שבדרך אל הים

זאת הייתה התכלית, לקחת את האופניים, להתמזג איתם, ולשוט. בשביל המרכזי חלפתי על פני המרכז המסחרי שמשמאלי. לא נכנסתי אליו כדי לבלוע בעיניים, כהרגלי, את תכולת לוחות המודעות. המשכתי ישר על המדרכה הארוכה והצרה, שקידמה אותי, במהירות, אל השביל המיוחד לרוכבי האופניים שלצד הכביש. ימית העיר הייתה מאחוריי, וכעת חוויתי את ימית שמחוץ לעיר. ימית שבדרך אל הים. ימית הים.

והרוח הזו. הרוח הייתה התכלית. רוח שהופכת לריח. תחילה לא מוגדר, וזה מה שנעים בו, ואחר כך ברור יותר – תמהיל של התוצרת החקלאית של שני השבטים הבדואים, כל אחד מצד אחר של הכביש. ריחות זבל אורגני, גללי גמלים, מנגו מעוך שכמעט ודרסתי וריח של מבטים זרים אבל לא מסוכנים. ולבסוף הים.

אני עכשיו בתוך טוהר. אף אחד לא יפריע לי. אני והחול. לא שומעת קולות סכנה. כי אין סכנה. יש ים. נקי. נגיש. אני לא צריכה אף מבוגר בשביל זה. אני עצמאית. במו אופניי הובלתי את עצמי לתוך דומייה בטעם ארטיק מוקה-וניל שקניתי בכסף שהרווחתי בעצמי(!) כבייביסיטר. ועכשיו אני בתוך חופש של חמש דקות, שיתארכו עד שכמעט יחשיך ואחזור באופניי אל תוכניות הטלוויזיה לילדים שמתחילות בדיוק בחמש וחצי.

ואחר כך אצא למרפסת ואביט בים, אבל לא אראה אותו – בגלל החשיכה. אז אתיישב על המעקה עם הגב אליו והפנים פנימה. מי שנמצא בתוך ההתרחשות, דווקא הוא לא מספר אותה לעצמו. אף אחד לא היה במצב הזה קודם. לתת משהו גדול כל כך כמו עיר. אני זוכרת שראיתי אותה בפעם הראשונה. אף אחד לא נגע בה קודם. יפהפייה וצחה עד יום מותה.

שיר הפיתחה / מילים יורם טהרלב, לחן שי לביא (השיר המצורף מתחיל בשנייה ה-13)

פה היו החולות הלבנים נודדים ועוברים בשריקה

עד אשר פה הצבנו גבולות למדבר ובנינו חומה ירוקה

בדקלה, בשדות, בנתיב, באוגדה, חרובית וסופה

בפריגן, בפריאל ובניר אברהם, בתלמי ובנאות סיני

פה בארץ חולית וימית הקימונו גם עיר וגם כפר

מול הים והחול, בלבן וכחול, יש גגות אדומים למדבר

לא שברו את רוחנו מאז כל רוחות המדבר הנושבות  

כי רוחנו שלנו עודה איתנה, זו הרוח אשר בלבבות

הפיתחה שלנו ארץ רחוקה

הפיתחה שלנו ארץ ירוקה

הפיתחה שלנו ארץ ללא צל

הפיתחה שלנו ארץ ישראל

ביצוע "הפיתחה שלנו" במופע העשור לחבל ימית – צילום מסך מתוכנית הטלוויזיה של רשות השידור. בתמונה נראה חיים פייפל ז"ל, תושב ימית, הבעלים של הכלבו המקומי, חזן – ואיש אהוב בעיר

ים ומדבר בחדר שלי

איך אפשר להסביר עיר? אולי במפגש הכי-ראשון. פבי (שם רשמי: פבלס), הגור שלנו, הסתובב נסער בדירה בתל אביב שתיכף נעזוב והתנגש בנו בעצבנות – כמו תמיד כשהריח שיש נסיעה וחשב שאנחנו נוטשים אותו.

אמרנו לו שייכנס איתנו לאוטו, ושיתנהג יפה, כי זאת נסיעה ארוכה. הוא באמת נרגע, ורק כשנכנסנו לעזה, בטעות, הוא התחיל לנבוח בהיסטריה, אז הרגענו אותו (בעצם הרגענו את עצמנו) ועצרנו בימית.

קרניים של חג שזרו מרחב של התחלה חדשה שהרגע הגיחה מעטיפתה. הכחול של הים היה טרי, וזוהר בקע מהחולות הלבנים. נכנסנו אל הבית עם הקירות החלקים. רצתי אל המרפסת, ומיד ראיתי: בשורה הראשונה, הרחוקה – שמיים פוגשים ים, בשורה השנייה נוגעים בהם דקלים, בשורה השלישית חולות, אחר כך שטח פרא רחב – והמרפסת. "זה הסלון וכאן החדר שלנו", קבעו אבא-אמא. "יש עוד שני חדרים. תבחרי את החדר שלך, וגם את השותף שלך לחדר".

בחרתי באחי-הכי-קטן, ובחדר היחיד בכל הבית שמחלונו נשקפו ים ומדבר בו זמנית.

ירדתי למטה עם האחים שלי. בחצר התגלגלו עדיין חומרי בניין. כשאחותי דרכה על מסמר, הקבלן ביקש שנדחה את הכניסה לבית החדש, כי עבודתו עוד לא הסתיימה. לפני שהלכנו משם, הבטתי אל הים, אבל לא יכולתי לראות אותו! צבעו  הפך מכחול עמוק – לזהב לבן מסנוור. השמש התקרבה אליו רגע לפני שנבלעה בתוכו. ככה היה בימית בשעות שהצהריים כבר ניחשו את גורלם המאפיל.

לצד הכביש הוביל שביל לאופניים מהעיר אל הים. משני צידי הדרך גרו שני שבטים בדואים, שמכרו פירות וירקות. קנינו מנגו – כתום, אבל עם טעם כחול. אם הים היה מתוק, זה היה הטעם שלו. וגם שתיתי מילקשייק על החוף, ומאז, כמו אב טיפוס, הוא מהדהד בכל משקאות הגלידה שאני לוגמת.

שנים אחר כך תבוא הפוליטיקה, והמסקנות  – כמו קוביות לגו, יניחו את התודעה שלי מצד אל צד. יהיו מלחמות, לידות ומוות וחיים שיבקעו אל עולם ספקני.

ותהיה ארץ ההחמצות שהחול כיסה. בחלומות שלי נשזרים פרחים מרהיבים בין בתים מוזנחים ודהויים, אך עדיין נישאים, כאילו לא הרסו אותם. ובתוך כל אלה פורץ אלי ים, שאני פורסת אליו זרועות כמהות רגע לפני ההצפה.

ואולי / מילים: יורם טהרלב, לחן: שי לביא

ואולי חלמתי את ביתי באמצע המדבר

ואולי חלמתי את חלקת המים והדקל

ואולי חלמתי את שקיעת השמש אל הים

ואני פה לא הייתי מעולם

הזהב והחול

והים הכחול

וירק הדשא הצומח מול ביתנו

השלווה והתום

והגג האדום

האומנם היה זה רק חלום

מעולם לא ראיתי את התכלת מעליי

מעולם לא השארתי בחולות את עקבותיי

מעולם לא עברו פה כל ימיי ולילותיי

ואני הכל חלמתי, ואולי

הזהב והחול

והים הכחול

וירק הדשא הצומח מול ביתנו

השלווה והתום

והגג האדום

האומנם היה זה רק חלום

ואולי כשאתעורר אראה הכל כמו שהיה

ואולי אשובה אל חלקת המים והדקל

ואולי אראה עוד את שקיעת השמש אל הים

ואולי שוב לא אראה זאת לעולם

הזהב והחול

והים הכחול

וירק הדשא הצומח מול ביתנו

השלווה והתום

והגג האדום

האומנם היה זה רק חלום

השירים מתוך מופע העשור לחבל ימית שנערך במושב שדות שבחבל בקיץ 1981.

תודה מקרב לב לליליה הראל הצלמת של ימית ולזהבה שקד ממוזיאון הגדת חבל ימית במושב דקל.

אָכֵן אֵדַע, זֶה יוֹם לְלֹא תְּמוּרָה
וְלֹא נָפַל דָּבָר וְלֹא אֵרַע
וְלֹא יַבְדִּיל בֵּינוֹ לְבֵין יָמִים
צִיּוּן וָאוֹת אֲשֵׁר מִטּוֹב עַד רָע.

וְרַק לַשֶּׁמֶשׁ רַיחַ שֶׁל יַסְמִין ,
וְרַק לָאֶבֶן קוֹל שֶׁל לֵב פּוֹעֵם,
וְרַק לָעֶרֶב צֶבָע שֶׁל תַּפּוּז,
וְרַק לַחוֹל שְׂפָתַיִם מְנַשְּׁקוֹת.

אֵיךְ אֶזְכְּרֶנּוּ אַלְמוֹנִי סְתָמִי ,
אֵיכָה אֶשְׁמֹר חַסְדּוֹ הַפִּתְאֹמִי,
אֵיךְ אַאֲמִין שֶׁיּוֹם אֶחָד הָיָה
כֹּל נִיד וְרַיחַ עֶצֶם מֵעַצְמִי?

כִּי כֹּל אִילָן הָיָה מִפְרָשׂ רוֹטֵט
וְלִדְמָמָה עֵינַיִם שֶׁל יַלְדָּה,
וְלִדְמָעוֹת נִיחוֹחַ הַלִּבְלוּב,
וְשֵׁם הָעִיר כְּשֵׁם אַהֲבָתִי.

אז מה אומר השיר הזה? (כן, שירים מדברים!). מצד אחד, הוא מתעקש בהדגשה יתרה על כך שלפנינו מונח יום סתמי באופן מוחלט. עד כדי כך, שאי אפשר לזהות אותו אפילו בתוך תיקיית "ימים סתמיים" בקטגוריה של החידלון. שום אפיון. חוסר ייחוד משווע.

מצד שני – ותיראו איזה טריק מתוחכם ומקסים של הדגשה באמצעות המעטה, אפילו ביטול, שמתגלם במילה "ורק". אה, אומרת גולדברג, שום-כלום, "רק" גיליתי פה איזה קסם קטן. וחוץ מזה – ממש שממה. "רק" עוד איזה פלא, אבל ממש-ממש פִּצפון. והנה "רק" עוד נס אחד או שלושה, יום סתמי, כן?! ותיראו מה זה – מתברר שזה אחד מהימים הכי משמעותיים בחיי.

איזה שיר נפלא ומוזר. ממש פסיכדלי, עם כל הסינסתזיה (ערבוב חושים) – שהיא חווה. לשמש יש ריח (בושם יסמיני), לאבן יש מנגינה (במקצב של פעימת לב חי), לערב יש צבע (כתום תפוזי), והחול? שפתיים יישקו. העץ המקובע – מפליג למרחקים, לדממה יש עיניים תמימות, ולדמעות יש ריח של לבלוב.

האם הקליידוסקופ הזה של הצבעוניות-מוזיקליות-חושניות הוא תוצאה של חוויה שמקורה בטריפ נרקוטי שעברה המשוררת? אין זה משנה כלל. אבל על מה השיר הזה בכלל?

בעיניי, השיר הזה מנציח חוויה מרגשת של חיבור טהור, מזוקק ומושלם עם העצמי. חסד פתאומי – כך היא מכנה את הנס הזה. ביום אחד התגלמו "כֹּל נִיד וְרַיחַ עֶצֶם מֵעַצְמִי". כל תזוזה עדינה, כל ריח, היו היא – בדרגה הכי צלולה ותמציתית. בלי כל הכיסויים הקבועים, המסתירים והמעכירים. איזה אושר! וככזה – הוא ראוי לחגיגה צבעונית.

ולאה גולדברג חוגגת אותו. ועוד איך: היא מרקידה אותו באמצעות הזרה – כלומר הופכת את המוכר לזר כדי לחדש אותו. גורמת לידוע ולשחוק להיחוות כמו בפעם הראשונה. כמו כשהיינו תינוקות וילדים. הרי זה מה שיוצרים עושים. וכמה שהיא מכייפת ומשתובבת! שימו לב למחבואים שמשחק ניסן, עם החמסין. המילה ניסן מתחבאת בתוך החמסין כמעט בשלמותה. ויש כאן משחק מילים תזזיתי בין הנַס (הבריחה מהעצמי? ההכחשות וההדחקות וכל אותם כלים פנימיים שגורמים לנו להימלט מהמפגש עם הנוכחות המוכרת-זרה שלנו) – לנֵס (שהוא הפרס והתגמול על האומץ להישאר ולחוות).

וכל אילן היה מפרש רוטט. מהיציב והקבוע, הנטוע על עמדתו כמו עץ – היא נכספת למרחקים הבלתי נודעים, לארעיות, להרפתקאות.

וכשכל המחול הזה מסתיים לרקד, לאה גולדברג משאירה לנו מתנה – את אקורד הסיום – השיא של כל החוויה. איפה היא מתרחשת? מה אומרים אמצעי הניווט? מה מספרת המפה? איך נקרא כרגע  הלב שלי? "ושם העיר כשם אהבתי".

לי יש שם ספציפי לעיר הזאת. ולכם?

פותחת ב"הרדופים", ועם מילה אחת קטנה של נתן יונתן – צנועה אך משמעותית.

כנראה

עוברת ל"זה לא" – ואם נשמעת כאן נימה סמויה של כעס, אז בעצם היא דווקא גלויה. ואולי זה פחות כעס ויותר אכפתיות – כלפי המשמעות.

זה לא

וחותמת בלונדון, בניסן-אפריל. ממש עכשיו, אבל מאוד פעם.

לונדון, אפריל 2008

המצב הזה, של בין לבין, כמו האשכולית שתלויה ומתנדנדת בין העונות, הוא אחד מאבות המזון היצירתיים. הוא לא עִרער את טהרלב אלא הִרהר אותו. הדרך אל הבית יכולה להיות מצב זמני, אבל גם מצב תודעתי עקרוני מתמשך וקבוע כמו בשיר "מים מתוך הבאר": "עודני משוטט בעולם הרחב,

נצרב בקרה ובחום, לא בניתי ביתי, וגם לא אטע לי עץ, רק זאת אבקש עוד לטעום: מים מתוך הבאר, לחם מן התנור, חופן של מלח ופלח מפרי העץ האסור" – עץ הדעת כמובן, והאכילה ממנו מבשרת שלפעמים הדרך עצמה היא החיים. והיא תמיד מתחדשת. אין אחורה פנה. "אם זה טוב ואם זה רע, אין כבר דרך חזרה", קבע טהרלב בשיר על הדרך שאינה פרטית אלא ציונית. ובשיר "הרצל", שבו הבית הנכסף הוא הבית הלאומי, טהרלב מספר על המחיר האישי ששילם הבית הפרטי של הרצל: "בבית הוא הניח אישה וילדים, שחשו על גבם את צרת היהודים". השיא (המפוכח והמכאיב) של דרך הנדודים היהודית, שמתמצה בקריאה התנ"כית העתיקה "לך לך", הוא בשיר הדי-נשכח "להיות יהודי" (לחן: משה וילנסקי, שירה: להקת גייסות השריון, 1973, מאותו אלבום שבו מופיע השיר "הרצל"): "ולשמוע מגבוה את הקול ההולך:  לֶךְ-לְךָ, לֶךְ! לֶךְ-לְךָ, לֶךְ! אתה האחר, אתה היחידי, לך לך! לך לך! – פירושו להיות יהודי".

וכאשר מגיעים סוף-סוף לארץ, גם אז מצווים להתהלך, הפעם בה, במחול המסע והמשא התמידי שטהרלב היטיב לשורר: "קום והתהלך בארץ, בתרמיל ובמקל, וודאי תפגוש בדרך, שוב את ארץ ישראל". הפעם, הכוונה היא להכיר את ארץ ישראל, לדעת אותה. כן, במובן התנ"כי, האירוטי. הרי טהרלב אומר זאת במפורש: "יחבקו אותך דרכיה של הארץ הטובה, היא תקרא אותך אליה כמו אל ערש אהבה".

בשיר "אתה לי ארץ" זה בדיוק להיפך. הגוף האנושי מדומה לארץ, ומעשה האהבה הוא ההליכה בשביליה: "אני פוסעת חרש בשביליך, אני נוגעת בעשבי הזמן, אני לומדת את כל משעוליך, חונה ליד כל מעיין".

המעיין נמצא רבות בשירי הנדודים של טהרלב. ב"חלקת אלוהים" הוא נכסף להיות כמותו: "לו ידעתי ככה לחיות, לנבוע ולעד לא לחדול". הערגה העזה הזו, מקורה בתודעת הזמן האוזל: "הימים שעוד נותרו לאהבה, חומקים מבין האצבעות".

אבל בראשית הדרך, היו עדיין מרחבים של זמן, וכהרגלו הפואטי, טהרלב מיקם אותם בדרך. השיר "זר של נרקיסים" פותח בכך: "עצי הצפצפות שרים לך שיר על דרך". בנעורים, עם שלהבתם ("שובלך אשר הצית את הדשאים") ופגיעותם ("ואת כאיילה אובדת במשעול") יש פריחה במובן המלבלב – "וזר של נרקיסים הן שש-עשרה שנותייך", והחומק ובורח – "החסידות פורחות מתוך בריכות המים".

אולי אלו אותן חסידות אשר מככבות בשיר היפהפה והפחות מוכר "סתיו לבן": "ושוב ירדה עלינו שיירת חסידות, בדרך מן השלג אל השמש". כן, שוב האזור המסתורי והיצירתי שממוקם בין לבין, וטהרלב ממשיך להצביע עליו בהמשך השיר, והפעם כטריטוריה של זמן כואב: "ראשי החצבים שוב עולים מן המחנק שבין ראש השנה לבין החורף". אבל המחנק יתחלף להתחדשות, עדיין בגִזרת הביניים: "נשוב ונעבור בין חמה לבין ענן, על דרך העפר המתחדשת", שבסופה ינצצו מי החיים מהממטרות ומהגשם: "בין ברק הממטרות לבין הגשם". בין, לבין.

בגשם הגדול מכול, הלוא הוא המבול, בתיבת נוח – הִדהדה בתוך התיבה, הכמיהה לבית אמיתי, יציב. בשיר "נוח", שכמו בשאר שירי השטות המצחיקים של טהרלב, טמונה בו אמת עמוקה, מפצירים תושבי התיבה מנוח (כאילו שזה תלוי בו): "תן לנו לצאת ולחזור לבית".

בשיר "הביתה לחזור" מייחלים לשוב "הביתה אל השקט, הביתה אל האור, אל אמא השותקת". למה אמא שותקת? זוהי תעלומה שככל הנראה כבר לא תתברר, אבל שתיקתה זמנית, כי אמא כבר משמיעה קול, בשיר "הדרך אל הכפר": "ואמי עוד קוראת לי בקולה". והבת, גיבורת השיר, "קמה מעפר" ו"שבה אל הכפר, כמו ילדה שחוזרת אל ביתה". החריזה של עפר וכפר אינה מקרית. העפר, האדמה שמתקשרת אל צמיחה ואל קמילה ("מעפר באת ואל עפר תשוב"), הוא השורש והבסיס בבית, בכפר. ורבקה זהר, שהשיר נכתב עבורה (בלחן של נורית הירש) אכן קמה מעפר, מאזור הדמדומים שבין חיים לבין מוות, וחזרה הביתה.

והנה האפשרות הקוסמת מכול שטהרלב מאפשר: לא בין לבין, לא או – או, אלא גם וגם. בבית האחרון של השיר "המלח שלי הוא המלאך שלי", שלכל אורכו נלחמות זו בזו הארעיות שבים מול הקביעות שעל האדמה, מזדהרת בסוף ההרמוניה של שילוב הניגודים: "ויום אחד יבוא, אפליג איתו הימה, ועל ספינתי נקימה שמה, את ביתי ואת ביתו. וכך לא אצטרך לשאול אותו יותר, על מי הוא יוותר".

אז כמו נוח שלך, גם לך נזכור, יורם טהרלב, איך פתחת את הצוהר על מנת שנבחין בגוונים הרבים שבין הבית לבין הדרך ונגלה את הפלאים שבתוך הניגודים. איך סיפרת בשיר "בלילה"? "ראיתי את האור בתוך הלילה". אז תודה לך על כך שראית אותו, ועוד יותר תודה, שהראית לנו.