רבע לשבע בבוקר,4.12.24. גלי צה"ל, תוכנית הבוקר של אפי טריגר.

על הפרק: ניסיון להבין את התופעה של הביקוש העצום למופע האיחוד של "הכבש השישה-עשר".

על קו הטלפון יהודה עדר, אושיית רוקנרול ומנהל בית הספר למוזיקה "רימון", ואני – על תקן עיתונאית תרבות ובעלת האתר "סך הקול".

כשמראיין, מרואיין ומרואיינת, שמאוהבים במוזיקה ישראלית טובה, מנסים לנסח עליה תובנות בפחות מרבע שעה, זה מאתגר וכיף, אבל גם די מתסכל כי אפילו שעות רבות לא יספיקו.

אז הנה הדברים שהצלחתי בכל זאת להגיד בשידור, בתוספת כל מה שלא הספקתי:

הכבש השישה עשר – החזרה לילדות ולתמימות

בתקופות של אסונות, חוסר ודאות וחוסר אונים, כשמרגישים שהאדמה רועדת – יש צורך חזק מאוד, נואש, באיזה מישהו סמכותי ואוהב שיבטיח שהכל יהיה בסדר, ויחבק.

ומאחר שאין שום מבוגר שיכול להבטיח לנו את זה – בטח שלא פוליטיקאים או מנהיגים, כולם הרי הכזיבו, אז פחות או יותר האופציות היחידות שנותרו זה אלוהים – שלא כולם מאמינים בו, והמוזיקה, במקרה שלנו מוזיקה ישראלית, שנותנת נחמה.

פרויקט "הכבש השישה-עשר" – ספר, תקליט ומופע לילדים שכתב יהונתן גפן והלחין יוני רכטר בסוף שנות ה-70 – היה פרץ של יופי מקסים וקליט. יוני רכטר, גידי גוב, יהודית רביץ ודויד ברוזה שרו בהרמוניה כה מוצלחת שירים כה מוצלחים עד שהפכו חלק אהוב  מחייהם של ילדים ומבוגרים רבים באותן שנים.

מתבקש לחזור לאהבה הזו דווקא עכשיו, בנקודת הזמן הנוכחית שלנו, עיצומה של מלחמה קשה וחטופים – אחים שלנו שנמקים במנהרות בעזה. כשנודע ברבים שצוות "הכבש" מתאחד להופעות, הכרטיסים נחטפו תוך שניות. את ההיכספות להיות חלק מהקהל באירוע הזה קל לפתור במילה המעט מזלזלת – נוסטלגיה, אבל יש כאן גם משהו אחר. בתקופה הנוראית הזו מתגלה השתוקקות שלנו – המבוגרים – לחזור לילדות שלנו, לשנים שבהן היינו תמימים, מוגנים ומחובקים.

שירה בציבור – הכמיהה להתכנס ביחד

בשבועות ובחודשים שאחרי השבעה באוקטובר 2023 חזרה תופעת השירה בציבור. זמרים ידועים קשובים לקהלם ערכו הופעות מיוחדות שבהן במקום לשיר לקהל, הם שרו עם הקהל, לפעמים עם שקופיות, את השירים שלהם. זכיתי להיות באחת מהופעות האלה, של יוני רכטר. הייתה התעלות באוויר. אנשים חייכו. העיניים נצצו לא (רק) מדמעות אלא מתוך נחמה שצלחה. התחושה של לחוות את השירים מנקודת מבט חדשה, אקטיבית, הייתה מרגשת. היא גם ענתה להפליא על הצורך שלאו דווקא היה מודע, להתכנס ביחד כישראלים שחווים אסון מתמשך, ולנסות להינצל בכוח האחדות.

שירים חדשים – אמת מגולמת ביופי

שירים רבים נכתבו כתגובה לאסון השבעה באוקטובר. חלקם נוצרו מיד אחר כך כתגובה נחפזת. רבים מהם מלאי קלישאות, מילים שנועדו לשאת חן ולחנים בנאליים, כולל המצליחים שבהם שהפכו ללהיטים. אני מעדיפה לא לבזבז עליהם את הפלטפורמה הזו. הם לא זקוקים לי.

כאן אתייחס לשניים בלבד מתוך סוג אחר של שירים – יצירות יפהפיות ועתירות תוכן ומשמעות. כאשר מאזינים להם ברור שהם לא נוצרו כלאחר יד, ובוודאי שלא לשם חנופה לקהל.

בימים שאחרי השבעה באוקטובר, יצא אלבומו של אביב גדג', "עולם מופלא איפה אתה". הוא נוצר לפני האסון, אבל מי שמאזין לו נותר המום מהשירים, ואין מנוס מלהסיק את המסקנה הבלתי נמנעת – זהו אלבום נבואי.

זאת לא בהכרח מסקנה מופרכת. יוצרי אמת רגישים ניחנים לעיתים ביכולת לחוש משהו דקיק וטמיר, הלך רוח, תנודות באוויר או באדמה שמבשרות על התרחשות כבירה. לפעמים נשגבת, ולעיתים אסונית.

אביב גדג' נולד בנגב המערבי, במושב תלמי אליהו שבחבל הבשור, וחי שם את רוב חייו. שם גם הקים משפחה במושב עין הבשור, עם נגה אשתו, גם היא ילידת המקום. עין הבשור חווה גם הוא את שמחת תורה הארורה ההיא.

וכך כתב גדג' בשיר "שבעת הגדיים", החותם את אלבומו:

זכור את אשר עשה לך עמלק. סגור את הדלת חזק שאף אחד לא ייכנס.

אין קול ואין עונה בקצה המחנה עשן מיתמר.

אי שם בחושך חיית הברזל מתהפכת… מכונת הירייה צוחקת, צופר היעל מיילל.

אנשים קשים בונים את העולם ואנחנו לא קשים בכלל, כמה חיילים מקרטון שומרים על ההר, ריבונו של עולם על גזרת מערב.

לא לתת לזה יד לא לתת לזה יד לא לתת לזה יד.

אנשים עבדו קשה וסבלו בשקט וחסכו והיטו את הכף, אבל אפילו הם יודעים שהמילים על הפרוכת כבר לא יצילו את כולם.

לא יאומן. כמעט בלתי מתקבל על הדעת שהמילים האלה נכתבו לפני האסון ולא אחריו.

וישנם באלבום שירים נוספים, גם הם במנגינות, בעיבודים ובביצועים של חוסר השלמה, של אמת שותתת דם. של תסכול תנ"כי בהווה מנותץ ועתיד שרק האהבה תצליח לחלץ ממנו יופי של תקווה.

האלבום זמין לרכישה בכל פלטפורמות המוזיקה.

שנה אחר כך יצא האלבום "האור הנכון" של שלום גד, האח הגדול של אביב גדג'. הוא נכתב אחרי האסון, ושונה לחלוטין. השירים מתמסרים יותר, נשמעים יותר ידידותיים, קומוניקטיביים וקלילים. אבל לא לטעות: האמת נמצאת שם במלוא צלילותה הנוקבת והמכאיבה, ושלום גד, בדרכו המקורית, החכמה, היצירתית, השלומגדית, משמיע אותה בלי לוותר על אף צבע וניואנס.

"ספטמבר עבר

אוקטובר נשאר

נובמבר נגמר

נמחק ונשכח

דצמבר העלה את כל השאלות

וינואר ביטל את התשובות".

אז עם מה אנחנו נשארים? עם השירים, ואלה של שלום גד הם בראש ובראשונה נפלאים מכדי להחמיץ אותם.

משום מה, הם לא שוהים ברדיו או במחשב הסמוכים אל רובכם.

אבל הם כאן:

https://li.sten.to/rao6prkc

קאברים – מחלצים משמעות חדשה

ההצדקה היחידה בעיניי לקאברים (גרסאות כיסוי בעברית תקינה)  היא כשהם לוקחים שיר ידוע, ומטלטלים אותו, מחלצים ממנו משמעות שתמיד הייתה בו ולא חשנו בה. לא שיערנו את נוכחותה. כי ביצוע של שיר הוא פרשנות שלו, והביצוע המוכר לנו מדגיש רק משמעות אחת.

בביצוע מחודש שהוא במיטבו, תזהר משמעות אחרת.

מכל הקאברים הידועים לי של התקופה, אני הכי מתפעלת מהקאבר של שני הרפז לשיר "אל תוותרי".

זהו שיר ישן של "הפרברים" (צמד שאביה של שני, אורי הרפז, היה אחד מחצאיו).

המקור נשמע עליז ומלא שמחה גדושת מתיקות שתמיד הרתיעה אותי וגרמה לי להתרחק ממנו. וככה החמצתי אותו.

עד ששני הרפז עשתה חסד עם השיר הזה, שכתב והלחין צבי שרף.

בגרסה איטית, מהורהרת, ועצובה, שמבליטה את המילים ומכבדת אותן, הרפז מצליחה לשקף את הלך הרוח שלנו – אנשים מוכים והמומים אחרי אסון, שמנסים איכשהו לקום מתוך ההריסות, לצעוד בתוך עולם מעורער, ולראות בכל זאת את היופי. אולי אפילו לחוש תקווה כלשהי.

כי השיר מדבר בדיוק על זה – על הרצון להשתקם.

אבל איך? השיר מיטיב לשאול את השאלות הנכונות:

"איך חלום שנשבר נדע להרים?"

"איך אל בוקר חדש נדע להשכים?"

שני הרפז הולכת איתנו יד ביד, צעד אחר צעד, פסיעות כמו של תינוק מהוסס או של חולה מחלים לאיטו, ובעדינות מפצירה בפזמון:

"אל, אל תוותרי על האור הזה

נוכל ביחד עוד פרח לקטוף

קצת לאהוב

לא לעזוב".         

וזה מה שניסיתי להגיד כאן – השירים היפים שלנו, הם לא יעזבו אותנו, וגם אנחנו, שזקוקים להם, לא נעזוב אותם.

והנה ההקלטה של השיחה בגלי צה"ל עם יהודה עדר ואיתי, בהנחיית אפי טריגר.

אבל באתר שלי התכנסנו לדבר בעיקר על מוזיקה ישראלית. אז בלי להכביר מילים, הנה 5 סיבות אישיות שלי, הלקוחות ממיטב התוכניות האהובות עליי בערוץ כאן.

זמן למעשים / שיר מתוך הסדרה חנות שיש בה הכל / מילים ולחן: שלום גד, ביצוע: משתתפי התוכנית

הסדרה הזו היא בדיוק ההמחשה לנחיצותו של השידור הציבורי. באיזה ערוץ אחר היה יכול להופיע בסדרה אחת השילוב של פיוט, קסם, אירוניה וכאב הצחוק או צחוק הכאב לצד ויזואליה תיאטרלית מרהיבה והחצנת החוכמה והיופי של יוצריה – עוזי וייל ושלום גד?

ארץ קטנה עם שפם / שיר מתוך זהו זה / מילים: מאיר גולדברג, לחן: קורין אלאל / ביצוע: גידי גוב, שלמה בראבא, מוני מושונוב, דב'לה גליקמן, אבי קושניר

איזו מזוכיסטיות נהדרת חוויתי כשדרשתי מעצמי לבחור שיר אחד בלבד מתוך כל שירי התוכנית שקמה לתחייה בערוץ כאן, והשירים שבה הפכו לחלק מרנין ועקרוני אפילו יותר מהמערכונים.

רחם נא מתוך הסדרה שישו ושמחו / מילים מתוך המקורות, לחן: דודו פישר ומונה רוזנבלום, ביצוע: נוה צור עם שאר משתתפי הסדרה

הקשיבו לשיר והביטו בהתרחשות. כה הרבה קורה ללא מילים מפורשות. איזה עומק הבעה המבוססת על משחק עילאי של שחקנים ותיקים וחדשים והיוצרים סיגלית ליפשיץ ושלום הגר שתבונתם המרגשת יצרה את אחת מהסדרות המעולות, המצחיקות והנוגעות ללב שקיימות כאן. רובכם לא מכירים אותה, והלוואי שעכשיו כבר כן. נ.ב. הפרק הראשון לא משקף את כלל הסדרה. רפרפו עליו והמשיכו קדימה.

נס ציונה מתוך הסדרה האחיין שלי בנץ

לכאורה סדרה לנוער. למעשה, למרות ההנאה שהם בהחלט חווים ממנה, היא מתבזבזת עליהם, והמבוגרים ייהנו ויצחקו אפילו יותר מהם. למשל, מה"שיר" הזה המוקדש לנס ציונה.

החולם הקטן מתוך הסדרה פרפר נחמד / מילים: זמירה חן, לחן: נורית הירש, ביצוע : חוה אלברשטיין, משי קליינשיין, אורי בנאי, אוזה (מיטל רז), בץ (עמי ויינברג) ושבי (ז'יל בן דוד)

פרפר נחמד – הסדרה המקסימה והמושקעת לילדים, שמתעקשת על ילדות לא מתיילדת ומקדשת את הפשטות ואת התום, התחדשה בכאן חינוכית. ותיראו איזה יופי:

אחת לכמה זמן, שוב צץ העניין הזה. מתכנסת קבוצת אנשים, נניח בפגישת זום, רובה נשים, ובקושי גבר אחד. ואז מתחילה ההתחבטות. איך בעצם תתנהל השיחה? האם הרוב קובע, ולכן מותר לפנות אל הנוכחים בלשון נקבה? בשלב הזה, בדרך כלל, משתררת התחושה הקולקטיבית שהאקדמיה ללשון העברית התירה את העניין. אבל האם נכון הדבר?  – או שמא אגדה?

"זה כל-כך שנות ה-90", אומרת לי רונית גדיש, ראשת המזכירות המדעית של האקדמיה ללשון העברית.

היא צודקת, כמובן. אבל גם לא ממש עונה לי – בניגוד קיצוני לשאר השיחה, שמתאפיינת אצלה בנעימות ובשטף אדיב ונדיב. אולי גדיש רומזת לי שזה לא ממש משנה, ושכל אחד מוזמן לנהוג בטבעיות כרצונו. הכול בסדר. אין כאן משטרת לשון עם מנגנוני הלשנה. והאקדמיה ללשון? היא כבר מזמן לא גוף מנוכר ומנותק, שיושב במגדל השן, עושה נו-נו-נו, וממטיר עלינו בפנים חמורות הנחיות בנימה דידקטית. ועל כך בהמשך.

ולמה בכלל להיתפס לזוטות מגדריות כאשר מתחוללים פה שינויים אמיתיים בשפה. גדיש, אגב, מסרבת לראות בהם מהפכות. מבחינתה הם טבעיים לגמרי, כולל ניסיונות להכיל ולהנכיח את כולם, באמצעות מילים כתובות כמו א.נשים. "חושבים", היא מסבירה, "שאם השפה תנכיח את הנשים יותר – גם המציאות תיתן להן שוויון. מאמינים שאם יגידו 'רופאים ורופאות' או 'רופאות ורופאים' ולא רק 'רופאים' – זה ישפיע. כי אנשים יראו לנגד עיניהם גם את הרופאות. ואז אולי, בזכות זה, גם יהיו יותר רופאות. כי נשים שישמעו את המשפטים האלה כבר בילדותן, יבינו שמציאות כזו היא טבעית, ויילכו ללמוד רפואה. אני דווקא חושבת הפוך. שהאקדמיה לא צריכה להחליט בעניינים כאלה אלא לשתוק".

למה?

"בואי ניקח מילה כמו 'בעל', שמעוררת תמיד סערה ואנחנו נדרשים לה הרבה. תארי לעצמך שהאקדמיה הייתה מחליטה שאסור לומר 'בעל' אלא 'בן זוג'. זה היה מקומם הרבה אנשים וקבוצות. עדיף לומר לציבור שיש מבחר של מילים, והוא מוזמן להשתמש בו. הרי בתעודת הזהות שלנו כתובה המילה 'בעל'? לא. כתוב 'בן זוג'. בן גוריון החליט שכך יהיה. שפה היא עניין חברתי ולא האקדמיה אמורה להכריע בנושאים כאלה. אנשים צריכים להחליט בעצמם. למשל, מרב מיכאלי החליטה – ויש לה כוח והשפעה – לדבר עם גברים בלשון נקבה. היא שברה את הכלים. וזה בסדר".

את אומרת שהאקדמיה לא אמורה להכריע בסוגיות האלה, אבל את בעצמך, בהגדרת תפקידך – ראשת המזכירות המדעית. למה לא ראש?

"נקראתי בהתחלה 'המזכירה המדעית', וחשבו שאני מזכירה, זה ברור. במשך שנים זה לא הפריע לי, עד שכן. אני בעד 'ראשת', אבל לא מסיבות פמיניסטיות בכלל. ראשה הוא פשוט צורך של העברית. אני משוכנעת שאילו הייתה במקרא אישה בתפקיד של ראש – היא הייתה ראשה. כמו שבתקופה העתיקה היו נביאות – אומנם מעטות, אבל הן נקראו נביאות.

"תיראי, העברית היא סקס-מנייאקית. כשאת שומעת 'הרקטור אמרה', כואב לך באוזן. לא כפמיניסטית. 'הדוקטור אמרה' – זה פשוט כואב באוזן. 'שתי ראשי הערים אומרות'. ברור שראשות העיר! פעם, כשגולדה מאיר התמנתה לשרה היה ויכוח אם לקרוא לה בכלל שרה ולא שר. אבל בתקופה שלנו, כשדיברו על 'ראשה' באקדמיה, אז החברים היו בעד. אפילו שחלקם הגדול הם גברים, מבוגרים, וגם חובשי כיפה. כי זה מה שעלה מהדקדוק. זה טבע השפה. ואם, על הדרך, זה גם תורם לפמיניזם, אז מה טוב".

"אנשים כבר לא מסתפקים רק ב'מה' אלא גם ב'למה'"

ובאמת, האקדמיה ללשון העברית נמצאת בתקופה טובה, ועל כך יעידו האלפים הרבים של הכניסות לאתר העדכני והשוקק שלה, וגם לעמוד הפייסבוק ולאינסטגרם שהיא מתחזקת (ראו מסגרת).  "יש לנו 1,500 פניות בחודש. כולנו עובדים בזה ועבדים לזה", מספרת גדיש בחיוך. ככה זה כשהעבודה היא גם אהבה.

מאז ומתמיד?      

"כן. נדבקתי בחיידק של העברית והדקדוק העברי בכיתה ח'. הייתה לנו מורה שלימדה ניקוד, שכבש את ליבי. הקסימה אותי החוקיות, שאפשר להבין אותה. אחר כך אהבתי תחביר. הלכתי ללמוד לשון באוניברסיטה. ומה עושה מי שלומד לשון באוניברסיטה? הולך להיות מורה ללשון. וכך היה. לימדתי לבגרות והייתה לי חברה באקדמיה ללשון העברית, ובעקבותיה הגעתי גם אני. משלהי שנת 92' אני שם. 28 שנים – וכל יום לומדת דברים חדשים".

מה למדת היום?

"פנה אלינו עורך דין וסיפר על צירוף מילים נפוץ אצל עורכי דין – 'מִן המוּרם עולה ש…'. הוא שאל מה מקורו. התייעצתי עם עמיתה שלי מהאקדמיה ללשון, ד"ר אורלי אלבק. אנחנו עדיין מנסות לברר את זה. בלשון הרבנים אומרים 'המורם מן האמור', כלומר העולה מן האמור. יש לי ניחוש לא מבוסס, שאולי זה קשור לקורבן שהקריבו בבית המקדש ולמה שתרמו ממנו לכוהנים. הראשונים שהשתמשו בביטוי אמרו 'המורם מהם'. איך עורכי דין הפכו את הביטוי לכזה? לא ברור. כל הזמן שואלים אותנו שאלות. אנשים כבר לא מסתפקים רק ב'מה?' אלא גם ב'למה?' 'מי החליט?'. מישהו שאל אותנו השבוע מה המקור של הביטוי 'זיו העלומים'.

ומה התשובה?   

"זה עדיין בבדיקה. כנראה מלשון אירופית. וככה, אנחנו מבלים כל הזמן".

כן, בילוי אינו ביטוי ריק במקרה הזה. ההתלהבות של גדיש מוחשית. העברית עבורה, כך נראה, היא לא רק עבודה אלא דרך חיים. ומה שנחמד הוא שבאקדמיה ללשון העברית מפרגנים גם לתרומה שלנו – דוברי העברית – לשפה שלנו. "הרבה מילים נכנסות לשפה לא דרכנו", מבהירה גדיש, "אנשים ממציאים מילים, שחלקן הופכות לחלק מהעברית".

ולפעמים, זה עובד בנתיב ההפוך, ונתקע שם. אנשים מציעים לאקדמיה מילים, אבל הן לא מתקבלות, בגלל מופרכותן. גדיש נאנחת כשהנושא עולה. "זה לחם חוקנו", היא מפטירה, "אנשים מאוד אוהבים הלחמים, וכמה מהם הופכים למפלצות. למשל, רשמשדר – הצעה שקיבלנו בעבר תמורת פקס, ולא אושרה, או קצרוך – שזה הקצה של השרוך. לכלי רכב אמפיבי הוצעה החלופה ימבשתי – שבעיניי היא דווקא מוצלחת, אבל לא אושרה באקדמיה".

ואיך אתם מחליטים אילו מילים ייכנסו ללקסיקון? מה התהליך של הכנסת מילה לשפה?

"יש שני מסלולים גדולים – ועדות מינוח מקצועיות, שבעצם ממשיכות את המפעל של אליעזר בן יהודה וועד הלשון. כל הזמן מתקבלות פניות מאנשים. למשל, נשאלנו לפני כמה ימים איך אומרים בעברית BIODESIGN ".

איך באמת?

"בשלב זה אין לנו חלופה עברית רשמית אלא הצעות ראשוניות ששלחנו לפונה. וכך, כל הזמן בודקים ומבררים בוועדות, שמשלבות אנשי לשון ואנשי מקצוע מהתחומים האלה. יש ועדה לזואלוגיה, ועדה לשיווק ופרסום, ועדה למין ומגדר ועוד. בירור בוועדות האלה יכול לקחת עשרים שנה. המסלול השני הוא הוועדה למילים בשימוש כללי שנותנת מענה מיידי. מילים כמו מייקר וגיימר, שנדונו לפני שנים ספורות בעקבות פניות מן הציבור. ביקשנו מן הציבור לחוות את דעתו על הצעות שעלו בוועדה למילים בשימוש כללי ולהציע הצעות נוספות, ובסופו של דבר התקבלו החלופות עשיין (מייקר) ומשחקן (גיימר).

"בשנים האחרונות אנחנו עובדים בשיתוף פעולה מול גופים, למשל 'כאן' – שאיתו נוצרה המילה הסכת במקום פודקאסט. זה אפקטיבי ופרודוקטיבי" – גדיש מתריסה בשובבות את המילים הלועזיות הללו – "לעבוד ככה, כי הגוף שיוזם את שיתוף הפעולה איתנו מעוניין בו ומחויב לו. חשובים לנו שיתופי הפעולה האלה, כי אנחנו לא מגדל שן. יש לנו רצון להתחבר לציבור. יש צמא מהציבור".

איך את מסבירה את זה באמת? את הלהט של האנשים? המעורבות הרגשית העזה?

"שפה היא של כולם, ויש המון אנשים שהיא מעניינת אותם, שהם רוצים לדייק, להתהדר בה, להתגנדר. והשפה גם שימושית. אדם צריך לכתוב משהו על מצבה. אנשים מתווכחים ביניהם על מילים, עושים התערבויות ופונים אלינו עם שתי מילים ומבקשים שנכריע מי משניהם צודק. מקצוע תמיד הולך עם מינוח. מקצוע שלוקח את עצמו ברצינות – יוצר מערכת מונחים. לא תמיד מחכים לנו. אנשים יוצרים מילים גם בלעדנו. שימי לב למה שנמצא במחשב שלך. לתוכנות. מילים כמו גופן – שהיא במקור ביוונית, ובכלל לא קשורה למילה גוף. פִסקה. קובץ – מילה שלא ברור איפה התחדשה.

"שפה זה דבר מרתק. והיא מעלה אמוציות. הכתיב הוא הרכיב הכי שמרני. לא פשוט לקרוא בעברית. קורא העברית מתורגל לנחש מה שכתוב, כי הרבה אנשים כותבים מה שיוצא. לכן הקריאה בעברית היא פחות מהירה. כל הזמן צריך לפענח. כשכתוב משה – זה מֹשֶׁה או מָשָׁה? ספר – זה סֵפֶר או סַפָּר? למילה מספר יש רצף עצום של אפשרויות. אנחנו קוראים קדימה, ואז רצים אחורה בעיניים כדי להבין".

השפה בכלל, והכתיב בפרט, אכן מעלים אמוציות. מכירים את זה שמול עיניכם ניצבת מילה תמימה, שכתובה אחרת ממה שאתם מורגלים, וזה צורב לכם ממש את הנפש עד כדי דפיקות לב מוגברות?

זה קרה לי ממש תוך כדי כתיבת הכתבה, ומצאתי את עצמי, לוחמת דלה-שמעטס נוקדנית, מלשינה בפני גדיש על הסנגוריה הציבורית של ישראל:

מהכתבה של חן מענית, בגיליון סוף השבוע שעבר של עיתון זה, עולה כי הסנגוריה הציבורית מוסיפים לשמם י', ונקראים – בניגוד לכללי הכתיב שלכם – הסניגוריה הציבורית. וזה מופיע גם באתר הרשמי שלהם, כלומר של המדינה. אתם מתערבים במקרים כאלה?

"לא, אין לנו מערכת אכיפה, ואני גם לא טיפוס לוחמני, כך שאני לא עוסקת בעניינים כאלה".

כל כמה זמן האקדמיה מתכנסת?

"האקדמיה עובדת בצורה שקצת דומה לכנסת. הוועדות מקבלות החלטות. המונחים החדשים מגיעים לוועדת המינוח המרכזית. מליאת האקדמיה מתכנסת ארבע-חמש פעמים בשנה. עכשיו, בגלל הקורונה, פספסנו כמה פגישות. המליאה מאשרת את המילים על-ידי הצבעה. אפשר גם להגיש ערעור.

"אבל זה רק פן מצומצם של עבודת האקדמיה, שמוקדשת בעיקר למפעל המילון ההיסטורי, ארכיון העברית  – קונקורדנציית ענק של תולדות המילים. עוד רכיב בעבודה של האקדמיה – פניות הציבור. המטרה: לחבב את העברית על האנשים ולהנגיש אותה, בין השאר על-ידי אתר אינטרנט, עמוד פייסבוק ואינסטגרם".

אפשר להיות חבר אקדמיה? איך מצטרפים לגוף הזה? 

"זה גוף שבוחר את עצמו. חשוב גם לדעת שחברי האקדמיה עובדים בהתנדבות. הם חוקרי לשון, וגם יוצרים – סופרים, משוררים ומתרגמים".

בדקתי באתר. פחות מדי יוצרים. המון ותיקים. מעט מאוד צעירים, ומעט מאוד נשים.

"מאחר שאני עוסקת בתחום שונה במסגרת עבודתי באקדמיה, אני לא ממש יכולה להגיב על זה. בואי נאמר שבוועד הלשון לא היו – בכלל – נשים. ככה שאנחנו בכל זאת במגמת התקדמות".

עם כבר מדברים על מגמות, מה דעתכם על סלנג?

"אין לנו שום בעיה איתו. הסלנג הוא מרתק, מדליק. שפה חיה וטבעית זה ההישג של הדורות האחרונים, שהחלוצים ייחלו לו. יש הרבה מילים שפעם היו נדירות והיום הן נפוצות".

למשל?

"המילה להציק לא הייתה קיימת פעם, או לפחות לא הייתה נפוצה. בילדותי, לא השתמשו בה בכלל. והיום, כל הזמן: 'הוא מציק לי'. מילים כמו ניחוח, נימוח, שמופיעות בהקשר של תרבות האוכל. המילה מפעים".

מפעים זו מילה מפעימה. יש בעולם גופים מקבילים לאקדמיה ללשון העברית?

"כן. יש באיטליה, צרפת, מצרים, עיראק וגם יפן. לאנגלית אין אקדמיה. מלך העולם לא צריך".

העברית כבר מגובשת? תהליך ההחייאה שלה הושלם?

"ללא ספק. אבל שפה, גם כשהיא מאוד יציבה, היא כל הזמן משתנה. כי העולם משתנה. אנחנו שפה קטנה, עם כתב שהוא רק שלנו, שכותבים בו מימין לשמאל, ושפות קטנות עלולות להיכחד".

באמת? העברית עדיין בסכנה?

"תארי לעצמך שאוניברסיטאות בארץ יחליטו שהן מלמדות רק באנגלית. ואז, התיכונים, כדי להתאים את עצמם ולהכין את התלמידים, ילמדו רק באנגלית. והעברית תהפוך לשפחה. יש בהחלט מקום להיאבק על העברית כשפת תרבות. להדגיש מונחים מדעיים בעברית. עכשיו – עם הקורונה – זה מאוד אקטואלי. מילים כמו קולטן, נגיף. מגפה ולא אפידמיה. אם אנשי המדע ידברו רק באנגלית אנחנו לא נבין על מה מדובר".

מה המילה הכי נפוצה בשפה העברית?

"לא".

הכיצד?

"זה מתחיל בילדות. כשמאוד אוהבים להגיד לא. כן היא מילה חדשה יחסית".

באמת? אז מה ענו פעם במקום כן?

"תשובות מלאות".

השאלון

רונית גדיש, 63, מתגוררת בירושלים, חיה עם בן זוג ואם לבת

המילה האהובה עלייך בשפה העברית?

"דגש".

איזו מילה את שונאת?

"אני לא שונאת מילים ומשתדלת גם לא לשנוא אנשים. המילה שאני פחות אוהבת היא 'לגמרי' – לא במשמעות הרגילה אלא רק במשמעות של 'ממש'".

יש מילים שאת מרגישה ש"פספסנו"?

"כן. לא תמיד מילים שלנו מתקבלות. אחת מהן היא המילה מִדגנים – שהציבור העדיף לקרוא להם 'דגני בוקר'. זאת החמצה בעיניי".

את מתקנת לאנשים טעויות בעברית?

"משתדלת כמה שפחות, אבל לילדים רצוי לתקן. ילד שמתקנים לו שגיאות – בעיקר של מספרים – יידע עברית".

מילה שמשעשעת אותך וגורמת לך לחייך?

"סבבה! פעם, הלכתי עם הבת שלי לקנות תרמיל. המוכרת שאלה אותה: את רואה את האבזם הזה? סבבה? סבבה! וזה? סבבה? סבבה! וככה הן שוחחו שיחה שלמה רק עם המילה סבבה. וזה כל-כך הקסים אותי".

ראיון עם תליק כרמון, האחראי על אתר האינטרנט, עמוד הפייסבוק והאינסטגרם של האקדמיה

תליק כרמון הוא אחד מהאנשים שבזכותם העברית קיבלה פתאום צביון צבעוני ועדכני. הוא ראש מדור קשרי קהל של האקדמיה ללשון העברית, ועורך התוכן של האתר, עמוד הפייסבוק והאינסטגרם המאוד פעילים שלהם. "אני עובד עם המעצבות יובל סלינגר ואניטה קרפל שהן סטודנטיות מבצלאל מוכשרות מאוד", הוא מפרגן.

עוד מעט הוא סוגר שלוש שנים באקדמיה ללשון עברית: "לפני זה עבדתי בארגונים חברתיים – התנועה לאיכות השלטון והאגודה לזכויות האזרח – שבהם צברתי ידע שאִפשר לי לפשט מסרים מורכבים לציבור רחב. שם האתגר היה לקחת מסרים משפטיים מורכבים ולהנגיש אותם, וכנראה זה סוג של יתרון גם בעבודה הזאת, בעובדה שהביאו אדם שאינו איש לשון לתווך את המסרים המורכבים".

כמה גולשים יש לכם?

"בפייסבוק כמעט 270 אלף עוקבים. חשיפה חודשית: 998,821 איש. חשיפה שבועית: 483,950 איש. הגידול המרשים והמפציע שלנו בשנה האחרונה הוא באינסטגרם. אנחנו כרגע בכמעט 120,000 עוקבים, כמעט כולם נוספו אלינו רק בשנה האחרונה. שם במיוחד אנחנו מתרגשים לראות המון בני נוער צעירים – מעורבים, שואלים שאלות ומקבלים מענה, ומשתתפים בחידונים שאנחנו עושים על השפה".

איך פתאום תחום עם תדמית עבשה הפך למגניב?

"כי שפה ומילים זה הבסיס, ואנחנו מדברים לציבור שלנו בגובה העיניים. אחד מסודות ההצלחה שלנו הוא שאנחנו מדברים לקהל בכללים של הפורמט – באינסטגרם המסרים יהיו יותר ויזואליים ולמנויים שלנו לאיגרת המידע נעמיק יותר. אגב, הפעילות ברשתות החברתיות זה חלק אחד מהפעילות הענפה שלנו. בשנים האחרונות אנחנו נותנים דגש רב לקשר פנים מול פנים עם הקהל ולא רק וירטואלי, באירועים כמו הרצאות על הבר ובאירוע המרכזי של יום העברית. אני נעזר בסטודנטים שעוזרים לי במטלות הרבות והמגוונות של המדור שלנו, וכמובן באנשי המזכירות המדעית שעוזרים לנו בבחירת הנושאים וכמובן בהגהות הנדרשות לכל פוסט, או כמו שאומרים אצלנו – רשומה, אם כי בשיחות פנימיות, הם מרשים לי להגיד פוסט"…

יפה מצדם

"ל'סטורי' של האינסטגרם, לעומת זאת, אין פתרון בעברית. בינתיים".

האם במסגרת עבודתך התברר לך על העברית משהו שלא ידעת קודם?

"כן, שאפשר לכתוב ו' החיבור לאחר פסיק"!

איך אתה מאפיין את הגולשים שלכם?

"ציבור רחב, מחתכים שונים, ובסביבות 60% מהעוקבים אחרינו בפייסבוק ובאינסטגרם הן נשים. לפעמים אני מופתע מכמויות האמוציות שהאקדמיה ללשון העברית יכולה לעורר. אנשים לוקחים ללב למשל את ההמלצה שלנו לכתוב דוגמה ולא דוגמא, וגם כללי הכתיב המלא זה נושא מאוד ייצרי".

מה המילה שאתה הכי אוהב?

"תמונה. היא מעוררת בי רגשות של חקירה, התבוננות והעמקה".

איזו מילה אתה מתעב?

"תיעוב".

איזו מילה משעשעת אותך?

"גומץ".

@זה ברגל, לא?

"וגם ביד – הצד השני של המרפק. החלק שאליו את אמורה להשתעל".

יש איזו שאלה שחוזרת על עצמה? משהו שמעניין את הגולשים או מטריד אותם במיוחד?

"זה משתנה בתקופות – מכנס או מכנסיים. שאלות על כתיב תקני תמיד יעניינו. 'כש' לעומת 'ש'. וגם בהתאם לחדשות. שאלה שעלתה לאחרונה היא אם ראש ממשלה הוא חֲלופי, חילופי או  חֲליפי?".

אכן נושא בוער. מלבד כרמון, שני אנשים נוספים מהאקדמיה שדיברתי איתם נדרשו לעניין. ומה התשובה? ובכן, חֲלוּפִי הוא אלטרנטיבי, חִלּוּפִי הוא בר חילוף, שאפשר להחליפו (בלועזית: קוֹמוּטָטִיבִי), והנכון, כפי שקבעה האקדמיה הוא: ראש ממשלה חֲלִיפִי – כלומר שמשמש ממלא מקום.

* * *

270 אלף עוקבים בעמוד פייסבוק של האקדמיה ללשון עברית

חשיפה חודשית בפייסבוק: 998,821 איש

חשיפה שבועית: 483,950 איש

באינסטגרם: כמעט 120,000 עוקבים

60% מהעוקבים בפייסבוק ובאינסטגרם של האקדמיה – נשים

המילה הכי נפוצה בשפה העברית: לא.

פורסם בגלובס ב- 29.5.2020

פִטפוט. הצלילים מקדימים את מהות המילה. עוד לפני שצוללים למשמעות שלה. המיצלול ממחיש אותה. פיט-פוט. גם בלי פשר ומובן, המנגינה מרנינה, שובבה, קוסמת לילדים ולמבוגרים. פיט. פוט. אונומטופאה מושלמת (בעברית של האקדמיה: תצליל. מילה שצלילה מביע את הגדרתה. כמו בקבוק ורשרוש). איזה רעש נעים, המולה עדינה, מוזיקה של חיבור בין אנשים. של חיים.

המילה שלי היא פִטפוט. אהבה שהיא שילוב של אהבות, בחיבור המביע שבין מילים לצלילים, כתיבה ומוזיקה. שיר שהוא שפה. עתיקה. עוד מהימים של הגמדים אשר ישבו מאחורי ההר. "לא אכלו ולא שתו, רק ישבו ופטפטו". פטפוט – כך הבנתי אינטואיטיבית, מבלי יכולת לנסח עדיין – הוא המזון של הנפש. אחר כך הגיעה תקופת בית הספר, והפטפוט היה שם, כבר מכיתה א'.

 

פטפוט בכיתה. המורים בבית הספר חוששים ממנו. ואפשר להבין אותם. הוא מהווה איום. טיפין-טיפין בונה הפטפוט חומות קול, שחוצצות בינם לבין התלמידים. מפלס לו נתיבים משלו, שונים מנשוא מהשביל המרכזי, החוקי. המורות שלי לא ידעו – וגם אם היו יודעות, לא היו מבינות – שקולות הפטפוט, כמו קורים עדינים, רק קשרו אותי חזק ועמוק יותר להוויה הכיתתית. חתרו תחת זרמים גועשים, אך חרישיים, שהצמידו נפשות זו אל זו.

אהבתי לשוטט בנתיבי הקולות האלה, להתל ולתעתע במורות המחנכות, שסברו שוב ושוב שהילדה הביישנית והשקטה שהייתי, נטמעת בשתלטנותן הפטפטנית של שותפותיה לשולחן, ומחלצות אותי משם לשולחן אחר. שבו נרקמה במהרה ברית פטפוטים חדשה – שאני זו שיזמה כמובן, ועוד פעם המורה העבירה אותי מקום. היישר לזירת פשע מענג חדשה. וכך, מכיתה לכיתה ומבית ספר לבית ספר, ומשם לאוניברסיטה, וגם למקומות העבודה.

כן. הפטפוט הוא גם חלק מהם. מדוד. חרישי. מהדק קצוות. מכניס כוח וחיות למשימות ולמטלות. אנרגיות יצירתיות להבריק את החלקים האפורים.

נשים ופטפוט. סטריאוטיפ שכיח קושר נשים עם פטפוט. הנימה שבקלישאה הזו נלעגת ודוחה כמו קריקטורה אנטישמית. הקשר דווקא קיים, רק שבמובנים שונים לחלוטין מאלה הכורכים את הפטפוט הנשי עם קלות דעת, שלא לומר טיפשות, או ערמומיות. פטפוט הוא אמנות, ונשים נוהות אחריה ונוטות להצטיין בה יותר מגברים. עניין של ורבליות יתר, מיומנות וגישה. כמו באמנות טובה, פטפוט ראוי לשמו מתגלם במינונים המדויקים – שמגדירים את תמציותו ומבדילים בינו לבין אחותו המרצינה – השיחה. אחרי הקלילות ולפני הכובד, הפטפוט אינו רומאן אלא שיר – עמוק על אף אקראיותו, מתוחכם ומתוחם כמו הייקו, סונטה או חמשיר, וגם מתנגן בקלילות של פזמון. יש לפטפוט – המילה וההתרחשות עצמה – רחש נעים. לא מחויב, כביכול, אבל מהווה במה לבירורים ולהתבהרויות, ובמיטבו – למפגש של גיצים וניצוצות. מהחתונה הזו נולדת השראה.

פטפוט אינו שיחת נפש, אבל הוא עשוי להיות ראשי פרקים לשיחה פוטנציאלית שכזו. יש בו הבטחה, אבל אין צורך לצפות למימושה.

הרפתקה של חמש דקות. הזמנה לפטפוט נושאת בתוכה כיסופים להרפתקה. גם אם אורכה חמש דקות. פטפוט טוב ומספק הוא מהודק (גם אם פרום בקצותיו) ושובב, כמו משחק מטקות על החוף. צונן וכייפי כמו מילקשייק של מימוש מאוויים מילוליים ורוחניים. חם ומנחם כמו ספל קפה קצוב.

במילון האהבות שלי המילה "פטפוט" ממוקמת קרוב למילה "פנאי". שתיהן מגלמות אפשרויות סותרות של בריחה – ולו רגעית – מסיטואציה, ובו זמנית: גם טיפוח ופריחה שלה. הפטפוט הוא ברית אנושית חברתית של אחיזה ושחרור. תאווה, משובה ותקווה.

פורסם בגלובס בשבועות 2020

המילה שלי היא פִטפוט. אהבה שהיא שילוב של אהבות, בחיבור המביע שבין מילים לצלילים, כתיבה ומוזיקה. שיר שהוא שפה. עתיקה. עוד מהימים של הגמדים אשר ישבו מאחורי ההר. "לא אכלו ולא שתו, רק ישבו ופטפטו". פטפוט – כך הבנתי אינטואיטיבית, מבלי יכולת לנסח עדיין – הוא המזון של הנפש. אחר כך הגיעה תקופת בית הספר, והפטפוט היה שם, כבר מכיתה א'.

פטפוט בכיתה. המורים בבית הספר חוששים ממנו. ואפשר להבין אותם. הוא מהווה איום. טיפין-טיפין בונה הפטפוט חומות קול, שחוצצות בינם לבין התלמידים. מפלס לו נתיבים משלו, שונים מנשוא מהשביל המרכזי, החוקי. המורות שלי לא ידעו – וגם אם היו יודעות, לא היו מבינות – שקולות הפטפוט, כמו קורים עדינים, רק קשרו אותי חזק ועמוק יותר להוויה הכיתתית. חתרו תחת זרמים גועשים, אך חרישיים, שהצמידו נפשות זו אל זו.

אהבתי לשוטט בנתיבי הקולות האלה, להתל ולתעתע במורות המחנכות, שסברו שוב ושוב שהילדה הביישנית והשקטה שהייתי, נטמעת בשתלטנותן הפטפטנית של שותפותיה לשולחן, ומחלצות אותי משם לשולחן אחר. שבו נרקמה במהרה ברית פטפוטים חדשה – שאני זו שיזמתי כמובן, ועוד פעם המורה העבירה אותי מקום. היישר לזירת פשע מענג חדשה. וכך, מכיתה לכיתה ומבית ספר לבית ספר, ומשם לאוניברסיטה, וגם למקומות העבודה.

כן. הפטפוט הוא גם חלק מהם. מדוד. חרישי. מהדק קצוות. מכניס כוח וחיות למשימות ולמטלות. אנרגיות יצירתיות להבריק את החלקים האפורים.

נשים ופטפוט. סטריאוטיפ שכיח קושר נשים עם פטפוט. הנימה שבקלישאה הזו נלעגת ודוחה כמו קריקטורה אנטישמית. הקשר דווקא קיים, רק שבמובנים שונים לחלוטין מאלה הכורכים את הפטפוט הנשי עם קלות דעת, שלא לומר טיפשות, או ערמומיות. פטפוט הוא אמנות, ונשים נוהות אחריה ונוטות להצטיין בה יותר מגברים. עניין של ורבליות יתר, מיומנות וגישה. כמו באמנות טובה, פטפוט ראוי לשמו מתגלם במינונים המדויקים – שמגדירים את תמציותו ומבדילים בינו לבין אחותו המרצינה – השיחה. אחרי הקלילות ולפני הכובד, הפטפוט אינו רומאן אלא שיר – עמוק על אף אקראיותו, מתוחכם ומתוחם כמו הייקו, סונטה או חמשיר, וגם מתנגן בקלילות של פזמון. יש לפטפוט – המילה וההתרחשות עצמה – רחש נעים. לא מחויב, כביכול, אבל מהווה במה לבירורים ולהתבהרויות, ובמיטבו – למפגש של גיצים וניצוצות. מהחתונה הזו נולדת השראה.

פטפוט אינו שיחת נפש, אבל הוא עשוי להיות ראשי פרקים לשיחה פוטנציאלית שכזו. יש בו הבטחה, אבל אין צורך לצפות למימושה.

הרפתקה של חמש דקות. הזמנה לפטפוט נושאת בתוכה כיסופים להרפתקה. גם אם אורכה חמש דקות. פטפוט טוב ומספק הוא מהודק (גם אם פרום בקצותיו) ושובב, כמו משחק מטקות על החוף. צונן וכייפי כמו מילקשייק של מימוש מאוויים מילוליים ורוחניים. חם ומנחם כמו ספל קפה קצוב.

במילון האהבות שלי המילה "פטפוט" ממוקמת קרוב למילה "פנאי". שתיהן מגלמות אפשרויות סותרות של בריחה – ולו רגעית – מסיטואציה, ובו זמנית: גם טיפוח ופריחה שלה. הפטפוט הוא ברית אנושית חברתית של אחיזה ושחרור. תאווה, משובה ותקווה.

פורסם בגלובס לפרויקט "אוצר מילים – המילה האהובה עלי בעברית", חג שבועות 2020 26.5.2020

במציאות שערורייתית שבה המוזיקה הישראלית לא זוכה לבמה טלוויזיונית סדירה בערוצים המרכזיים, הערוץ הראשון מתמיד להקצות לה זמן שידור שבועי, ועל כך הוא ראוי לשבחים. במשך שנים היתה זו "תוצרת הארץ" המוצלחת שהנחתה טל גורדון, ומאתמול (יום שני) משודרת "רעש מקומי" תוכנית מוזיקה חדשה בת 25 דקות. המנחים הפעם הם השחקנית איילת רובינסון ("עד החתונה", "רביעיית רן") ועמוס בן-דוד, המנהל המוזיקלי של "כוכב נולד", שבאחרונה הוציא אלבום סולו ראשון, והוא גם משמש כמפיק מוזיקלי. בין הפקותיו של בן-דוד נמצא אלבום הבכורה של קובי אפללו – המרואיין הראשון בתוכנית אמש. בן-דוד אומנם הזכיר בשידור את המעורבות הזו, אך בכך הסתמנה התוכנית ככזו שייעודה (הלגיטימי) הוא לתת במה נינוחה למתארחים בה, מבלי יכולת לשאול אותם שאלות נוקבות. זה לא מתאפשר כאשר יש סיכוי שהמנחה עבד – או יעבוד – איתם. בהמשך התראיינו בנעימות גם שולי רנד, שסיפר על הביוגרפיה שלו כיוצר ועל אלבומו הראשון המצליח, וחברים מלהקת "בוסה", שהוציאה באחרונה אלבום יפה ובו גרסאות של בוסה-נובה לשירים ישראליים. בין השאר הם נשאלו האם האלבום הבא שלהם עשוי להיות רוקיסטי. "כן", השיבה יעל קראוס על השאלה שהתבררה כמכשילה, שהרי שמם הוא חלק בלתי נפרד מסגנונם המוזיקלי. מיכאל פרוסט שותפה ללהקה מיהר לתקן: "אולי, אבל אז זה כבר יהיה הרכב אחר".

מלבד ראיונות יש ב"רעש מקומי" פינות קבועות. השדרן עופר נחשון מביא את "עשרת הגדולים" מ"מקום בצמרת"  – המצעד השבועי של רשת גימל שבהגשתו. מקצוענותו הרהוטה לא מחפה על התמיהה מדוע בעצם נחוץ העניין. אם הרעיון הוא לתת תמונת מצב של הלהיטים הישראליים המובילים, מדוע לא לשקלל גם את הנתונים משאר תחנות הרדיו? אומנם רשת גימל שייכת לרשות השידור, האכסניה המארחת, אבל התרכזות רק בה לא מעבירה את התמונה השלמה. ואגב, למי שמתעניין, במקום הראשון במצעד נמצא הפרויקט של עידן רייכל עם השיר "שאריות של החיים".

"רוקוסלב" היא פינה קבועה נוספת שעניינה פארודיה, החושפת כביכול פרטים מביכים מחייהם של זמרים ישראליים. הפעם דובר בחוה אלברשטיין, שאף שיתפה פעולה והתראיינה על תקופה בדויה לחלוטין בחייה. מתברר שבתחילת הקריירה שלה היא היתה, כלומר ממש לא היתה, "רקדנית אקזוטית" במועדונים מפוקפקים. קטעי ארכיון – היתרון הגדול של הערוץ הראשון – הוצאו מהקשרם כדי לשכנע בכך.  הפינה אמורה בוודאי להוסיף הומור וחן לתוכנית, אבל לפחות במה ששודר אמש לא היה שום דבר מצחיק. למעשה זה היה מאולץ וחסר טעם – גם במובן התפל וגם מבחינת ההצדקה.

פינה בהחלט מוצדקת היא זו של שגיא בן נון, שבודק תופעות מתחום המוזיקה. אתמול הוא עסק בהיקפים המתרחבים של האזנה למוזיקה דרך הטלפונים הסלולריים. בארבע הדקות שעמדו לרשותו ראיין בן נון את המרואיינים המתבקשים: בני נוער בתפקיד הצרכנים הכבדים, הזמרים קובי פרץ, משה פרץ ומושיק עפיה, שמרוויחים מהעניין, אבל גם מפסידים בגלל העמלה השמנה שגובות החברות הסלולריות מהשירים שלהם, וגבע קרא עוז ושרוליק איינהורן, המייעצים ומספקים תוכן לחברות הללו, שמצידן סובלות מתופעת ההורדות הלא חוקיות. בקיצור: היה מעניין, אבל לא מרעיש.

וזה בדיוק הדבר שמאפיין את התוכנית. בניגוד לשמה, אין בה רעש. היא נחמדה, קצבית, חביבה ונעדרת נפילות, אבל אינה מפירה את השלווה ולא מייצרת כותרות. מצד שני, זוהי רק התוכנית הראשונה והכל עדיין פתוח ומלא פוטנציאל. ובכל מקרה, המוזיקה הישראלית – המפעפעת מרוב דינמיות, לטוב ולרע – זקוקה ל"רעש מקומי" ולכל במה טלוויזיונית נוספת. כל המרבה, הרי זה משודר.

"רעש מקומי", יום שני, 20.30, ערוץ 1

פורסם ב-ynet ב- 24.02.09