לְכָל אֵלֶּה שֶׁמִּתַּתָּם
לֹא הָיְתָה בְּעִתָּהּ
לְכָל אֵלֶּה שֶׁמִּטָּתָם
הָיְתָה אֲלֻנְקַת בְּעָתָה

לְכָל אֵלֶּה שֶׁתְּפִלָּתָם
לֹא נֶעֶנְתָה, וְכָלְתָה
לְכָל אֵלֶּה שֶׁתִּקְוָתָם
נִשְׁמְטָה בְּסִבְכֵי מַלְכּוֹדְתָם

לְכָל אֵלֶּה שֶׁנִּשְׁמָתָם
זוֹהֶרֶת בְּאוֹר תִּפְאַרְתָּם
לְכָל אֵלֶּה, מֵעַתָּה:
אֲנַחְנוּ עוֹרוֹת צְרִיבָתָם.

הוא היה מוזיקאי – גם מבלי לנגן ולשיר, כי המילים שלו ניגנו ושרו, עם חוש קצב מדויק ויכולת לדקק ולעבות צלילים באמצעות אותן מילים שהוא היה אוֹמן (יוצר) ואוּמן (מקצוען מומחה) שלהן.

וישראלי – הוא היה ישראלי בייצריות נשגבת, ואולי גם בשגב ייצרי. הוא הטעין את המילים שלו בלהט האכפתיות והאהבה. מהן היו עשויות אנרגיות הכעס, המחאה והאל-פחד שלו.

ואנחנו, הישראלים, התמגנטנו לשיריו כי זיהינו בהם את האמת של האהבה הזו, אבל בעיקר כי הם כל-כך יפים. וכמו בכל שירים טובים, ניכסנו אותם אלינו, והם של כל אחת ואחד מאיתנו. פרטיים. אישיים. מעורבלים בחוויות קיומינו.

הנה כמה שירים שלו שניכסתי לחיי.

שירים שענת אוהבת במיוחד

כילדה, הייתי משוכנעת שספר השירים של ילדותי "שירים שענת אוהבת במיוחד", נרכש במיוחד עבורי. רק כשהייתי כבר גדולה, גיליתי הקדשה קטנה ויפהפייה של אמי, לאבי, שגילתה לי שזו הייתה מתנת יום הולדת שלה אליו, עוד לפני שנולדתי. ליבי יצא אל ענת בת הארבע ולאחיה הגדול בן ה-21, שכל אחד מהם התמודד עם יתמות טרייה ובלתי נסבלת, והשירים ניסו בכל מאודם לנחם. ולפעמים גם הצליחו. לא ידעתי את הכול בזמן אמת, כמובן, אבל השובבות והחמלה שמטעינות את המילים נשזרו גם בי.

השיר הראשון, בהקראתו של יהונתן גפן:

יהונתן סע הביתה / לחן: נפתלי אלטר, ביצוע: אושיק לוי

כן, אני מספיק עתיקה כדי שזיכרון מטושטש מהינקות שלי הוא נסיעה ברכבת עם אבא שלי בסבנטיז, ואושיק לוי שר שם שוב ושוב, ומצלמים אותו תוך כדי זה. כן, הייתי עדה ליצירת הקליפ, ומאז זה היה שיר שלי ושל אבא שלי, ואחר כך רק שלי, אבל אני שרה גם בשבילו.

יהונתן כתב על עצמו בגוף שלישי וסיפר על ביקור בלונדון, ופגישה עם חבריו שגרו שם באותה תקופה, ביניהם שלום חנוך ("ושלום מדבר אנגלית כמו שבקיבוץ"). הוא תימצת את נפלאות הבריחה שלהם אל טריטוריה תרבותית עדכנית, שמפעפעת בבועות של אלגנטיות אנגלית קרירה. אבל דקירות הגעגועים חוררו את הבית המתחזה, ודרכן ביעבע הבית האמיתי, המיוזע, האהוב, המצפה לשיבה אליו, שבוא תבוא.

גן סגור / לחן: יוני רכטר, ביצוע: הכבש השישה-עשר   

בעיר החלומות השבורים שלי, שכבר לא קיימת, הייתי מרכיבה את אחי-הכי-קטן על האופניים הכתומות שלנו אחר הצהריים, ואיכשהו, כאילו לא בכוונה אבל כן, היינו תמיד מגיעים לגן שלו. והוא היה סגור. אז הייתי שרה לו את "גן סגור", כולל הסיום המתפרע בג'יברישיות ("זה לא כל-כך-נ-נ-נ-עימ-לירותרות-ג-ג-גנסגו-גור") של חבורת הכבש. והוא היה בוכה, כי ההתפרעות הזאת הייתה קצת מערערת אותו, אבל בכל זאת, תמיד כיוון אותי למחרת להמשיך לפדל לשם.

אתם זוכרים את השירים / לחן וביצוע: חנן  יובל

כבר כילדה הייתי נוסטלגית – מתגעגעת לתקופות שלא הייתי בהן. ואהבתי לשיר. ביחד ולבד, עוברת על שירונים (ספרים עם מילים של שירים, מהימים שלא הומצא השירונט) דף-דף ושרה שעות. מאז אני גם זוכרת מילים של שירים. והשיר הזה, "אתם זוכרים את השירים" הוא על הישראליות שעשויה משירים, חברוּת ותמימות שהוכתמה עדיין רק מעסיס אבטיחים.

נד נד / לחן וביצוע: יהודה פוליקר

קפיצה בזמן שנים ארוכות קדימה. זהו יהודה פוליקר הפצוע, דוד שכול טרי, שמחוסר יכולת למצוא מילים לכאבו, מוציא אלבום שכולו מנגינות ("לעיניך הכחולות") ורק שני שירים. אחד מהם הוא "נד-נד" שכתב יהונתן גפן. שיר על החיים המתנדנדים בין חגיגה לבדידות ובין חוזק לחולשה. ומאז ששמעתי אותו לראשונה באדיקות, ועד היום, אני שמה לב לחיוך הקטן, הלא נראה, שבו פוליקר מבטא את המילה "נולד" במשפט "בכל מקום בו משהו מת, משהו אחר נולד".

מותו הביא אותי לקרוא מחדש ביקורת שכתבתי בשנת 2018 על אלבום אוסף של להיטיו שיצא אז. שם גיליתי לראשונה, בהפתעה גמורה, שיש בצביקה פיק גם נימה עגומה-עמומה, שמסתתרת ביצירתו. הזכרתי שם כדוגמאות שירים מתוך האוסף, וכיוון שאינני רוצה למחזר את עצמי (הביקורת ההיא מצורפת בהמשך) – הנה (רק) 3 דוגמאות נוספות.

"ארטיק קרטיב" – הכאב שבתוך המתוק

בואו נלך הכי רחוק ממחוזות העומק והכובד, אל המקום השביעי בקדם האירוויזיון 1993: השיר "ארטיק קרטיב" (מכמה מקורות עולה שפיק גם כתב אותו, לא רק הלחין. מקורות אחרים גורסים שמירית שם אור, אשתו הראשונה, כתבה). אצל מי שזוכר אותו, מתנגן כבר הפזמון הקופצני: "ארטיק קרטיב שוקולד בננה / ארטיק קרטיב שוקולד לימון". אבל תנו מבט אל הבתים. אחרי פתיחה אגדתית שממקמת אותנו מעבר לקשת בים מכושף, שר פיק: "ושוב הגעגוע צובט עמוק בלב / אותו התעתוע אותנו מאכזב". כלומר: געגוע, תעתוע. אכזבה. והוא ממשיך: "הזמן אשר עבר עלינו / חוזר לכאן כמו בנעורינו / כשחלמנו ואהבנו"… ובהמשך: "עולה לו, עולה לו הלב שוב על גדותיו כאילו יכול הוא לפרוץ את כל כבליו". "כאילו" – כלומר, רק למראית עין. בעצם, הלב עדיין כבול.

וכך, כשגם מקשיבים גם למילים, אפשר אולי לראות את הפזמון – הבהחלט, עדיין, מטופש – ככמיהה למשהו שימתיק את הכאב הנוכחי. רצוי – מתיקות של ילדוּת.

"פרפרה" – יופי כרוך בסבל

הדואט היפהפה "פרפרה" שפיק שר עם ג'וזי כץ (מילים: יהונתן גפן) היה להיט באלבומו הרביעי, "אריך נגן מס' 4" שיצא ב-1975. העצב שבו איננו מוסווה הפעם, וניכר במילים, במנגינה ובביצוע. שיר של אהוב, פרח נטוש, שעורג לאהובתו ומכמיר את הלב בתהיות פוצעות כמו: "איך אפרח לבדי כחצב בהרים? מדוע הלכת אל פרחים אחרים?" ו"ראשי הכבד כבר ישן בכרים ועיניי עייפות, פרפרים-פרפרים".

ערימות של יופי יש בשיר הזה, כמו: "פנייך צפים ויפים בחלון" והשדות הירוקים ("ירוקים ירוקים") והריסים הארוכים ("ארוכים ארוכים"). אבל היופי הזה כרוך בסבל בלי יכולת התרה. האם ההיתוך המענג-מייסר הזה הוא הכרחי? ומה פשרו וסיבתו? אולי אפשר למצוא לכך תשובה בשיר אחר של פיק, "עוד יום", במילים של אהוד מנור: "בתור אל האושר יש סיבה גם לחושך".

"פיטר פן" – הפנים של הקסם

אז מה הסיבה לחושך? אולי היא טמונה באחד משיריו הפחות ידועים – "פיטר פן" שכתבה צרויה להב והופיע באלבום "לעשות אהבה" משנת 1995:

אל תבכה, פיטר פן
בחדר החולם פעמון על חצות מכה
אל תבכה, פיטר פן
הירח עומד בחלון ומחכה.

הובלת מצעד מנצחים בחרב ובשיר
ילדים אבודים מוכרחים מלך להכתיר.

רעבים כמו כולם לנוסחה
שתפתור את הכול
הם ימשיכו לגדול ויפקירו אותך
וימשיכו לגדול.

אולי אני נבוך מדי
נחשב תלוש בין ידידיי
מביט עכשיו אל ילדיי קטנים
עומדים על שפת האגדה
הם מגלים את החידה
לקסם יש כל כך הרבה פנים.

מוטב תעמוד זקוף
כשתופרים לך צל אל הגוף
הם ימשיכו לגדול ויפקירו אותך
וימשיכו לגדול.

אולי אני נבוך מדי…

אל תבכה!

השיר הזה, כך מתברר, הוא לא רק על פיטר פן. יש בו תובנות על יחסי יוצר-קהל, על תהילה, כפיות טובה ובדידות. צביקה מדבר את פיטר פן, ואולי גם את עצמו, במילים החדות של צרויה להב, ומסכם: "אולי אני נבוך מדי, נחשב תלוש בין ידידיי, מביט עכשיו אל ילדיי קטנים. עומדים על שפת האגדה, הם מגלים את החידה – לקסם יש כל כך הרבה פנים".

כמה נכון, וטרגי. ועם זאת – מנחם בזכות נצחיותו של הקסם הזה, והזכות שלנו לחוות אותו, ולוּ רק לפעמים.

 תובנות משנת 2018 בעקבות אלבום הלהיטים של צביקה פיק:

"רַק אֲשֶׁר אָבַד לִי – קִנְיָנִי לָעַד", רחל המשוררת

היֹה הייתה עיר פלאות – ונגוזה. היֹה היה גן עדן – והתפוגג. לעיר קראו ימית, והיא מתה. נקברה בחולות המדבר – ואיש אינו פוקד את שרידי הריסותיה.

השבוע, לפני 40 שנה (הצטברות זמן מבהילה בכובדה) ימית הוחזרה למצרים תמורת השלום. התשלום כבד, ובכל זאת ראוי – ואת התובנה הכואבת הזו מותר לי לכתוב כי אני  בין משלמיו. כשהייתי ילדה, גרתי בימית – בבית 179. מס' טלפון: 057-87550 (התקשרתי כרגע רק כדי לבדוק אם הילדה שהייתי שם תענה לי מבין ההריסות).

איך אפשר להסביר עיר? אולי במילים של ארכיטקטורה. להצביע על התכנון הייחודי והחדשני: הכבישים מסביב לעיר, ובתוכה נעים באופניים. עמודי החשמל והטלפון – מתחת לאדמה.

אפשר לדבר במונחים של תרבות. לתאר קולנוע פעיל עם הסרטים הכי חדשים (אני זוכרת שראיתי שם את "גריז"), תיאטרון ובו מיטב ההצגות שהוצגו במקביל בתל אביב. כשלשלום חנוך וליהודית רביץ היו סיבובי הופעות ברחבי הארץ – הם היו מגיעים גם לימית. אפילו אריק איינשטיין בא והעניק הופעה מלהיבה בבריכה, רגע לפני שהפסיק עם הופעות. כן, ימית – לצד הפרחחיות החיננית – הייתה מאוד עדכנית ותרבותית. יתרונות של עיר באוויר של כפר.

אפשר לדבר על הניחוח – ריח קיץ תמידי של אוויר ים מהול בבושם פרחים וצמחי תבלין מהחצרות – נענע ובזיליקום.

אבל בראש ובראשונה, בפשר הכי בסיסי, התקיימו הים, והדרך אליו, על אופניים. הרוח נושבת בגופי, נושאת אותי אל החופש הבראשיתי, שחד פעמיותו עדיין איננה צורבת. ואני מניחה בצד את אופניי, מסיירת בממלכת החול. מדמיינת את עצמי כמו היידי בת ההרים, רק שבמקום האלפים – מרחבי דיונות.

ימית / מילים: יורם טהרלב, לחן: שי לביא

על חולות הזהב, לחופו של הים

משקיפה על האור והשמש שם עירנו ימית היפה בעולם

עוד ערה וחיה ונושמת

אשלים על החוף ושיירת גמלים

עוד פוסעת בין דקל לדקל

חנויות נפתחות והומים השבילים

מפירה הדממה את השקט

חבצלת לבנה עירנו הקטנה

עוד פורחת מול הים כמו בראשונה

את שלנו-לנו לעולם ימית, ימית!

את שירך איש לא ימית, ימית

שם גגות אדומים, ממטרות וגדרות

ילדים משחקים בתופסת

במתנ"ס הצגה ובמה, חגיגה

והעיר עליזה ותוססת.

ועם לילה כבים האורות מסביב

מול הסבחה השמש שוקעת ושומר מנומנם מכבה את האור

וסוגר על העיר את השער.

חבצלת לבנה עירנו הקטנה

עוד פורחת מול הים כמו בראשונה

את שלנו-לנו לעולם, ימית ימית

את שירך איש לא ימית, ימית

ימית שבדרך אל הים

זאת הייתה התכלית, לקחת את האופניים, להתמזג איתם, ולשוט. בשביל המרכזי חלפתי על פני המרכז המסחרי שמשמאלי. לא נכנסתי אליו כדי לבלוע בעיניים, כהרגלי, את תכולת לוחות המודעות. המשכתי ישר על המדרכה הארוכה והצרה, שקידמה אותי, במהירות, אל השביל המיוחד לרוכבי האופניים שלצד הכביש. ימית העיר הייתה מאחוריי, וכעת חוויתי את ימית שמחוץ לעיר. ימית שבדרך אל הים. ימית הים.

והרוח הזו. הרוח הייתה התכלית. רוח שהופכת לריח. תחילה לא מוגדר, וזה מה שנעים בו, ואחר כך ברור יותר – תמהיל של התוצרת החקלאית של שני השבטים הבדואים, כל אחד מצד אחר של הכביש. ריחות זבל אורגני, גללי גמלים, מנגו מעוך שכמעט ודרסתי וריח של מבטים זרים אבל לא מסוכנים. ולבסוף הים.

אני עכשיו בתוך טוהר. אף אחד לא יפריע לי. אני והחול. לא שומעת קולות סכנה. כי אין סכנה. יש ים. נקי. נגיש. אני לא צריכה אף מבוגר בשביל זה. אני עצמאית. במו אופניי הובלתי את עצמי לתוך דומייה בטעם ארטיק מוקה-וניל שקניתי בכסף שהרווחתי בעצמי(!) כבייביסיטר. ועכשיו אני בתוך חופש של חמש דקות, שיתארכו עד שכמעט יחשיך ואחזור באופניי אל תוכניות הטלוויזיה לילדים שמתחילות בדיוק בחמש וחצי.

ואחר כך אצא למרפסת ואביט בים, אבל לא אראה אותו – בגלל החשיכה. אז אתיישב על המעקה עם הגב אליו והפנים פנימה. מי שנמצא בתוך ההתרחשות, דווקא הוא לא מספר אותה לעצמו. אף אחד לא היה במצב הזה קודם. לתת משהו גדול כל כך כמו עיר. אני זוכרת שראיתי אותה בפעם הראשונה. אף אחד לא נגע בה קודם. יפהפייה וצחה עד יום מותה.

שיר הפיתחה / מילים יורם טהרלב, לחן שי לביא (השיר המצורף מתחיל בשנייה ה-13)

פה היו החולות הלבנים נודדים ועוברים בשריקה

עד אשר פה הצבנו גבולות למדבר ובנינו חומה ירוקה

בדקלה, בשדות, בנתיב, באוגדה, חרובית וסופה

בפריגן, בפריאל ובניר אברהם, בתלמי ובנאות סיני

פה בארץ חולית וימית הקימונו גם עיר וגם כפר

מול הים והחול, בלבן וכחול, יש גגות אדומים למדבר

לא שברו את רוחנו מאז כל רוחות המדבר הנושבות  

כי רוחנו שלנו עודה איתנה, זו הרוח אשר בלבבות

הפיתחה שלנו ארץ רחוקה

הפיתחה שלנו ארץ ירוקה

הפיתחה שלנו ארץ ללא צל

הפיתחה שלנו ארץ ישראל

ביצוע "הפיתחה שלנו" במופע העשור לחבל ימית – צילום מסך מתוכנית הטלוויזיה של רשות השידור. בתמונה נראה חיים פייפל ז"ל, תושב ימית, הבעלים של הכלבו המקומי, חזן – ואיש אהוב בעיר

ים ומדבר בחדר שלי

איך אפשר להסביר עיר? אולי במפגש הכי-ראשון. פבי (שם רשמי: פבלס), הגור שלנו, הסתובב נסער בדירה בתל אביב שתיכף נעזוב והתנגש בנו בעצבנות – כמו תמיד כשהריח שיש נסיעה וחשב שאנחנו נוטשים אותו.

אמרנו לו שייכנס איתנו לאוטו, ושיתנהג יפה, כי זאת נסיעה ארוכה. הוא באמת נרגע, ורק כשנכנסנו לעזה, בטעות, הוא התחיל לנבוח בהיסטריה, אז הרגענו אותו (בעצם הרגענו את עצמנו) ועצרנו בימית.

קרניים של חג שזרו מרחב של התחלה חדשה שהרגע הגיחה מעטיפתה. הכחול של הים היה טרי, וזוהר בקע מהחולות הלבנים. נכנסנו אל הבית עם הקירות החלקים. רצתי אל המרפסת, ומיד ראיתי: בשורה הראשונה, הרחוקה – שמיים פוגשים ים, בשורה השנייה נוגעים בהם דקלים, בשורה השלישית חולות, אחר כך שטח פרא רחב – והמרפסת. "זה הסלון וכאן החדר שלנו", קבעו אבא-אמא. "יש עוד שני חדרים. תבחרי את החדר שלך, וגם את השותף שלך לחדר".

בחרתי באחי-הכי-קטן, ובחדר היחיד בכל הבית שמחלונו נשקפו ים ומדבר בו זמנית.

ירדתי למטה עם האחים שלי. בחצר התגלגלו עדיין חומרי בניין. כשאחותי דרכה על מסמר, הקבלן ביקש שנדחה את הכניסה לבית החדש, כי עבודתו עוד לא הסתיימה. לפני שהלכנו משם, הבטתי אל הים, אבל לא יכולתי לראות אותו! צבעו  הפך מכחול עמוק – לזהב לבן מסנוור. השמש התקרבה אליו רגע לפני שנבלעה בתוכו. ככה היה בימית בשעות שהצהריים כבר ניחשו את גורלם המאפיל.

לצד הכביש הוביל שביל לאופניים מהעיר אל הים. משני צידי הדרך גרו שני שבטים בדואים, שמכרו פירות וירקות. קנינו מנגו – כתום, אבל עם טעם כחול. אם הים היה מתוק, זה היה הטעם שלו. וגם שתיתי מילקשייק על החוף, ומאז, כמו אב טיפוס, הוא מהדהד בכל משקאות הגלידה שאני לוגמת.

שנים אחר כך תבוא הפוליטיקה, והמסקנות  – כמו קוביות לגו, יניחו את התודעה שלי מצד אל צד. יהיו מלחמות, לידות ומוות וחיים שיבקעו אל עולם ספקני.

ותהיה ארץ ההחמצות שהחול כיסה. בחלומות שלי נשזרים פרחים מרהיבים בין בתים מוזנחים ודהויים, אך עדיין נישאים, כאילו לא הרסו אותם. ובתוך כל אלה פורץ אלי ים, שאני פורסת אליו זרועות כמהות רגע לפני ההצפה.

ואולי / מילים: יורם טהרלב, לחן: שי לביא

ואולי חלמתי את ביתי באמצע המדבר

ואולי חלמתי את חלקת המים והדקל

ואולי חלמתי את שקיעת השמש אל הים

ואני פה לא הייתי מעולם

הזהב והחול

והים הכחול

וירק הדשא הצומח מול ביתנו

השלווה והתום

והגג האדום

האומנם היה זה רק חלום

מעולם לא ראיתי את התכלת מעליי

מעולם לא השארתי בחולות את עקבותיי

מעולם לא עברו פה כל ימיי ולילותיי

ואני הכל חלמתי, ואולי

הזהב והחול

והים הכחול

וירק הדשא הצומח מול ביתנו

השלווה והתום

והגג האדום

האומנם היה זה רק חלום

ואולי כשאתעורר אראה הכל כמו שהיה

ואולי אשובה אל חלקת המים והדקל

ואולי אראה עוד את שקיעת השמש אל הים

ואולי שוב לא אראה זאת לעולם

הזהב והחול

והים הכחול

וירק הדשא הצומח מול ביתנו

השלווה והתום

והגג האדום

האומנם היה זה רק חלום

השירים מתוך מופע העשור לחבל ימית שנערך במושב שדות שבחבל בקיץ 1981.

תודה מקרב לב לליליה הראל הצלמת של ימית ולזהבה שקד ממוזיאון הגדת חבל ימית במושב דקל.

הציפור הכי מפורסמת של נתן זך ז"ל היא "ציפור שנייה" ("ראיתי ציפור רבת יופי"). היא עפה אל הלבבות בזכות המילים הפיוטיות-ערטילאיות שיצרו אותה, וגם הודות ללחן היפהפה של מישה סגל שהכנפיים שהעניק לשיר התמגנטו לביצועים רבי-קסם.

אבל היו לזך ציפורים נוספות: ה"ציפור שבחושך פרחה לה" מהשיר "ואז בא לנו"; הציפור ש"מצפצף מרה" מהשיר "עם חשיכה", ועוד. וישנה הציפור מספר שיריו של זך "כיוון שאני בסביבה" (הוצאת הקיבוץ המאוחד) שיצא בשנת 1996. השיר נקרא בפשטות "הציפור" ("מה שהשמיים נותנים") והוא נקרא כמו המשך ישיר לשיר "ציפור שנייה":

"הציפור כבר לא מזמרת / והירוק כבר לא ירוק / ומה שאמרנו אמש / רחוק, הו כמה רחוק // כך מתרגלים ימינו / לחיות בשלום זה עם זה / גם בלי אהבה סוערת / ובלי כאב פולח חזה./ אך הגוף הקרוב, היחד / ושמיים באין כוכבים / מלמדים אותנו לקחת / את מה שהשמיים נותנים."

לא פחות מחמישה לחנים שונים (ואולי אף יותר) נכתבו לשיר הזה. וכיוון שלחן הוא בעצם פרשנות, כל אחד מהמלחינים ביטא את המשמעות שהוא גילה בשיר. כל לחן מהחמישה מאיר זווית אחרת בנשמתן של "הציפור" ושל היוצר שברא אותה.

איטי, שקט ועצוב – כך משתקף השיר בלחן של מוני אמריליו, בביצוע מזי כהן, מהאלבום "ארץ געגוע – מוני אמריליו" שיצא בשנת 2005. יש בו השלמה לצד התמסרות לוויתור, ושתיהן כואבות, מטושטשות מעשן של ג'אז ואולי גם מדמעות.

הלחן של יצחק קלפטר, בביצוע של נורית גלרון, מעניק לשיר ענייניות יומיומית ואגבית. נכון, כבר אין "אהבה סוערת", אבל הלחן מדגיש את מה שיש, את ההזדמנות: "הגוף הקרוב, היחד" – ונורית גלרון שרה אותה כמעט בחדווה.

שפי ישי העניק לשיר לחן וביצוע גבריים מחוספסים-עגמומיים. אבל לקראת הסוף מתפשטת אופטימיות נמרצת המתלווה לשארית השיר, שניתן לגלות בה תקווה.

אורי הרפז, חלק מהרכב שהיה פעם בשם "ארבע על ארבע" (וכלל אותו עם דני ליטני, דני רובס ויואל לרנר) הלחין את "הציפור" בגישה של אחווה גברית, עם עיבוד אינטנסיבי ועתיר אנרגיות, שמודגשות בהכפלה הקולית עם ארבע גיטרות תזזיתיות וכמעט נמהרות.

שלמה יידוב, שהלחין את השיר לאלבומו "פרטים קטנים" שיצא בשנת 1997 התחבר לאופטימיות שבזוגיות רבת השנים המשתקפת בסופו, ואפילו הדגיש אותה קלות, כשהעניק לעצמו את החרות לשנות מעט את המילים (את "הגוף הקרוב, היחד" הפך למשל ל"והנה גופך וגופי ביחד"). התוצאה היא לחן ומקצב נמרץ ושוחר טוב.

שיר אחד, חמישה לחנים, משורר גדול שאיננו, ולבבות רבים שעדיין מקשיבים לקולו.

פורסם בגלובס ב-13.11.2020

איך ומדוע הפך במרוצה השנים השם היפה נחמה לשם ארכאי, גלותי ויאכנעי? והאם פתאום הוא מגלם הזדמנות חדשה?

מאז אתמול מתנגנים ומושרים בישראל שירי נחמה רבים – "נחמה" בביצוע אילנית או חוה אלברשטיין (מילים: רחל שפירא, לחן: נורית הירש), "ואולי תבוא איזו נחמה" של תערובת אסקוט (מילים ולחן: אסף אמדורסקי וג'נגו), "נחמה" של ברי סחרוף (בן הנדלר שותף בלחן), "בואי נחמה" של אלון עדר (מילים ולחן: רן דרום), ועוד – בזכות נחמה ריבלין ז"ל, שנקברת היום ביום הולדתה.

נחמה זכתה להיות אחת מהאנשים שהצער על מותם מאחד את העם לתערובת של יגון, כאב, ובמקרה שלה גם בכמיהה לחבק את הקרובים לה – ילדיה והאיש שלה רובי ריבלין, נשיא המדינה. צניעותה, מידותיה הטובות והמיזוג שאין דומה לו, שאפשר לכנותו באוקסימורון "פשטות זוהרת", הזרימו ממנה ואליה נחלי אהבה.

שמות מוצלחים של אנשים הולמים אותם ואוצרים בתוכם את מהותם ולעיתים גם את ייעודם. ולא רק על היחיד הם משליכים, אלא על קבוצה שלמה – למשל של עם – שניכר ומתאפיין בשמות אנשיו. "גם למראה נושן יש רגע של הולדת", כתב המשורר נתן אלתרמן. כל דבר שחוק ובלוי משימוש, היה פעם חדש. אבל המשפט הזה הוא דו כיווני. אפשר לפרש אותו גם הפוך. ניתן לקחת את המרופט והמסולף מפגעי הזמן – ולהחיותו. להחזיר לו את משמעותו המקורית. את אורו הפנימי. זוהי משימת היצירה והאמנות, כולל זו של הבאת ילדים לעולם וקביעת שמם.

אולי בזכות נחמה ריבלין, המוני תינוקות-בנות חדשות שיגיעו לעולם, ייקראו מעתה בשם הזה, יחזירו לו את פשרו ואת ערכו המקוריים, ויציפו את הארץ במתיקות, בשמחה שאבדה ובנחמה. ואולי יצטרפו אליהם – וישיבו אלינו את כוונתם הראשונית ואת יופיים – גם מאיר, מנחם ותקווה?

פורסם בגלובס ב-7.6.2019

וזו אפילו לא רק העובדה שהיא הייתה מלחינה מופתית. את השיר "אדבר איתך" כתבה רחל שפירא על גבי הלחן שלה, שכבר פעמו בו מראש כל ההתמסרות והרגישות הנשית, כמו מנהרות קטנות, עמוקות וכמוסות. את המנהרות האלה היא העמיקה עוד יותר, לכדי בריכות, שאת השביל אליהן, שוב בניווטה של אלברשטיין, הפעם במילים של יורם טהרלב, היא ריצפה באיים של יופי עצוב.

ואלה לא היו בהכרח השירים שהלחינה ללהקות הצבאיות, עם מילים של פזמונאים ומשוררים, כמו תרצה אתר, עם ה"גשם-גשם בוא" ו"שלוותם של החיים הדוהרים אל קץ" בשיר "אחד חולמני".

ובחולמנותה הנמרצת – השילוב האידיאלי ליוצר באשר הוא – אלה לא היו רק הלחנים היפהפיים לצד הנגינה וחוש הקצב שתופף וטופף את הגרוב לרוח החופש, משבי החירות שהיו פה בישראל של שנות ה-70. מלחמת יום כיפור עוד דיממה, אבל מוזיקאים הביאו איתם בהחלטיות – שפיצתה על האיחור – את ריחות השחרור של הסיקסטיז האמריקאים, מחאת הרוק יחד עם אלתורי הג'אז והאופקים הפתוחים של שילובים והשפעות. ולתוך חדוות השערים הנפתחים התפרצו הכישרונות – זמרים, נגנים. ואלונה טוראל הייתה שם, כמעט אישה יחידה בין יוצרים גברים.

ועוד יותר משיצרה, טוראל התענגה להיות מבצעת – מוטענת ומטעינה בפסנתר החשמלי והמחשמל שלה ובצניעותה – לא הכירה מספיק בכך שהיא יוצרת גם בהיותה מבצעת. כי היא הייתה כוח של הנעה והתנעה, ובכך השפיעה על כל החבורות שבהן השתתפה: "פלטינה" הג'אזית הכבירה – ולהקת "שמיים", הגלגול המתקדם שלה, וגם ב"ראש כרוב" – תוכנית טלוויזיה יצירתית לילדים, באותן שנות 70 תוססות מיצירתיות. ושם, בין קובי אושרת, רותי נבון, אלי מגן, חנה לסלאו, גלי עטרי ומנחם עיני – היא רק ניגנה על הקלידים, אבל ה"רק" הזה תודלק בחיוכיה, שהרקידו את אצבעותיה והזרימו לחגיגה הזו אנרגיות של כישרון וטוב טעם.

אבל הצניעות הזו – עם הכישרון מילדות, ההלחנה, הנגינה וההנעה – לא הסתירו את טוראל. היא תמיד הייתה מוערכת. לא רק כעת, עם התפוגגותה העצובה – אלא גם בזמן אמת. תמיד הייתה במוקדי ההתרחשות החשובים. איפה שאריק איינשטיין ושמוליק קראוס – עם "החלונות הגבוהים" ובלעדיהם, שלום חנוך, יצחק קלפטר, חוה אלברשטיין, נורית גלרון ויקירי סצנה נוספים. חתומה על עיבודים מקוריים בטביעת הקצב שלה, קצב החופש והכישרון, שהיטיבה לחלוק ולהנכיח במשב עדין ודקיק של חמלה עליזה חרישית.

פורסם בגלובס ב-17.5.2019

לאונרד כהן הילל את השבור. שיריו היו מושלמים – מוזיקת המילים ומוזיקת הצלילים התאחדו בהם לכדי עולם קטן עם עונות שנה, גיאוגרפיה ומיתולוגיה. אבל גם כאשר סגד בשיריו לנשים במלוא יופיין וקסמן – הוא ידע לפרוס את חולשותיהן, הגלויות והסמויות, ואת מטאפיזיקת הכאב שבפרידה הבלתי נמנעת מהן ומאהבתן.

הוא תימלל את המעורער, שר על המתעתע, תיעד את החולף – ובכך ניכס אותו, ולו חלקית. קולו –עשיר במינימליסטיות שאהב לעבות בקולות מקהלות – קיבע את הוודאות של הספקות. את הדמיון, הפראות והחופש הוא דווקא ניסח בעוגנים של קפידה מלוטשת, ודרך המראה השקופה שיצר בשיריו השתקפו לאורך השנים בבואותיו ובבואות הנפשות שנגע בהן – כמו ב"סוזן" שלו – דרך התודעה.

יש סדק בכול, כך האור בוקע ("There is a crack in everything

That's how the light gets in"), שר כהן. והסדקים הללו היו גן העדן שלו, בעודו בחיים, גן של שברים מוארים. כי הפגמים הזוהרים נועדו לבני האנוש, ואפילו את אלוהים – כך קבע בסמכות הכהן שלו – ראוי להלל בחוסר שלמות, באנושיות. וכך, בשיר הכי מזוהה איתו, "הללויה" – שיר של תהילה והתחשבנות עם האל, ההשראה, האהבה והיצירה (וכל המהויות האלה בשיר הן ישות אחת), עם אמונה מעורערת וכפירה מושלמת – ההללויה שלו קרה ושבורה. ודווקא ההללויה הזו הפכה להימנונית, ודרך האוניברסליות הזו ניכסו אותה רבבות אינדיווידואלים לנפשם הפרטית.

לאונרד כהן שר על השבור, אבל אחרית ימיו ומותו נראים מושלמים. בביתו, עם אהוביו, צלול יצירתית, מחובר לעצמו ולזהותו כיוצר, כבן אנוש, כיהודי, כאיש משפחה; אחרי אלבום פרידה מופתי; בהשלמה, כך נראה, עם סופו – "הנני", הוא התמסר בעברית אל אלוהים בשיר הנושא, שגם בו נחקק חוסר השלמות: "אני שבור ועלוב", אבל בעיני אוהביו הרבים ההפך היה הנכון.

בעולם שמקדש את הגלוי ואת השטוח, כהן הותיר בשיריו שוליים מכובדים – רחבים כמעט כשטח השירים עצמם – למסתוריות, לטעוּן פיענוח מתוך ידיעה כי תמיד תישאר החידה. אבל בשיר "הללויה" הוא השאיר מפתח: היה היה אקורד סודי, שדוד המלך ניגן כדי לרצות את אלוהים (שהוא גם אדון השירה או השיר – "The Lord Of Song"), אבל לך לא באמת אכפת מהמוזיקה, נכון? המשפט הזה הוא קוד מוטמן ביצירה של לאונרד כהן: But you don't really care for music, do you?, ויש בו תביעה למחויבות טוטלית כלפי המוזיקה. מחויבות שכהן מילא כל חייו, וכעת הותיר אותה לנו.

תמצית התמצית

"Seems So Long Ago, Nancy, 1969 – השיר הטרגי על ננסי הבודדה, האוהבת והמנוצלת. סוף קודר ובלתי נמנע. כהן שר בחמלה, פונה בגוף שני אל מישהו, אולי אל עצמו, שבלילה חש בנוכחותה, בנאמנותה, באהבתה אליו, כפוי הטובה.

Famous Blue Raincoat, 1970 – שני גברים, אישה, בגידה ומחילה. מעיל הגשם הכחול המפורסם, מרופט בקצותיו, ורד ותלתל. שיר שהוא מכתב אהבה ליריב שהוא בן ברית.

If it be your will,  1984 – השיר החותם את האלבום "Various Positions", שבו כיכבו "הללויה" ו" Dance Me to the End of Love". שיר מופנם, שלב נוסף בדיאלוג בין כהן לבין אלוהים, שכולל התמסרות דתית טוטאלית.

https://www.youtube.com/watch?v=Z_Qk_4emjEs

Tower of Song 1988 – במגדל השיר מתגורר הדייר לאונרד כהן ומשלם שכר דירה גבוה, ולא מבחירה, של הזדקנות בבדידות, רגע לפני יום הדין.

https://www.youtube.com/watch?v=pofAXgkPxr8

Leaving the Table, 2016 – "אני עוזב את השולחן, אני מחוץ למשחק", נפרד כהן באלבומו החדש, האחרון, מהקהל ומהעולם. האם הבין שהסתלקותו היא רק פתח להתוודעויות מחודשות?

התפרסם בגלובס ב-17.11.2016