הנה זה מתחיל. ביופי האכזר של יום שמש חורפי. השמש זוהרת, אבל קרה. הימים האחרונים הם עיסה מתנועעת כמו קצב לב לא סדיר. עם ים תל אביבי וחיפאי ונינט וביאליק ואפלולית של מסעדה אופנתית עם מרואיין כוכב נחמד להפליא והרגעים המתוקים האלה בהם מתחולל מפגש אמיתי בין שתי נפשות. זה מתפוגג אחר כך, אבל באותם רגעים זוהי ברית. ולחץ, וגם מחלקת טיפול נמרץ עם אבא של חברה יקרה, והדים מיום ההולדת הנורא של בועז כהן. (*) הנה זה מסתיים, בהתעבות […]

עשר שנים מפרידות בין הדיסק הראשון של סיון שביט לדיסק השני, "וניל", שיוצא (רק) עכשיו. בין שניהם היא הספיקה להפוך לאמא, לאבד אמא, להתנתק, ולהתחזק כדי לחשוף את הפגיעות

(ל-א' בחיוך)   ושבוע שלם נגמרבערב הזה האיטיואני לא הצלחתי לומראת מה שאמרה מחשבתי ואני מדמיין אותךעומדת מולי ומולםואומרת "תיראה, אנחנולא לבד בעולם". ולמרות הקלישאההכוונה כבר ברורהאיך תגיע לתוצאהאם תתמקד בהגדרה אני טרמפיסט מנמנם במכוניתומתקן פנצ'רים בחלום נלעגתתעורר, היא אמרה לי, כולה עצבניתאתה לא רואה שאתה הנהג?  

"מי אכל את הירח? רק אתמול היה עגול איך אפשר את הירח כמו תפוח לאכול"? מתוך "מי אכל את הירח" (מילים: לאה נאור, לחן: נחום היימן, ביצוע: דליה פרידלנד ומשתתפי "זרעים של מסטיק") מישהו ראה את הירח בלילות האחרונים? אני, בכל אופן, לא. במוזיקה הישראלית לדורותיה, לעומת זאת, הוא נוכח בקביעות. הנה כמה תזכורות, בשליפה.   1. "ריקוד לאור ירח" / מילים ולחן: מיקי שביב, ששר עם "טנגו"     2. "סלואו ירח"  / מילים: רוני ערן, לחן: שרון ליפשיץ, […]

אין מערבין יוצר ביוצר, נשמה בנשמה, ומה בכלל הקשר. אבל בין ההחלטה לפרסם את הפוסט הנוכחי על שיר של מאיר אריאל לבין הפרסום – נפטר עלי מוהר, והפוסט הזה מוקדש לו.   ***   "שוב אני מוצץ גבעול מתחת גשר מט לנפול" – תמיד היה לי ברור שמאיר אריאל כתב שיר פסימי. נקודה. האדם שבשיר – תקוע, והלוקיישן הכפרי, עם ריחות השדה, לא מתיימר להסתיר את ניחוח ההחמצות. בשלב מסוים קראתי בו שוב, והופתעתי לגלות בו משמעות הפוכה, אופטימית לגמרי, שאני […]

 הם אף פעם לא היו רק שירים. כמו שהופעות מעולם לא היו רק הופעות.לפעמים שימשו כקודים של בלדרים או תמרורים בדרכים שהתנוונו. אבל בדרך כלל תפקדו כחנות ממתקים פעילה, שבה המוכר יודע שבסוכרייה אחת טמון רעל, אבל לא זוכר באיזו מהן, או מסרב לגלות. לפעמים הם אנשים בחדר ישיבות משעמם, באמצע דיון. הפקידה, במקום לרשום פרוטוקול, מציירת אותם. לחדש הם לא מסוגלים, אז לוקחים את הצלילים הישנים, המסריחים מרוב יופי עקר, וחונטים אותם בארון קבורה שקוף. אוף, שירים.    לפני שהיא הולכת הביתה, […]

היום פורסם שוונדליסטים חיללו את מצבתו של בוריס פסטרנק במוסקבה. נזכרתי בעבודה סמינריונית שכתבתי פעם על המוזיקה ברומן שלו, "דוקטור ז'יוואגו" (כן, "המוזיקה ברומן", לא בסרט המפורסם שמבוסס עליו). אז הנה היא: * "היו הולכים והולכים ושרים 'לנצח נצחים', ודומה כי מדי עמדם הוסיפו לשיר, בנעימה שהוטעמה, הרגלים, הסוסים, משב הרוח".   (פתיחת הרומן "דוקטור ז'יוואגו" מאת בוריס פסטרנק. תרגום: צבי ארד. הוצאת עם עובד, ת"א, 1979)   "דומה היה על הידידים המזדקנים בשבתם ליד החלון, כי חירות נפש זו הגיעה, […]

 אין מוניטור, והיא לא שומעת את עצמה, אבל נשמעת טוב, אבל לא יודעת את זה.בקושי היה זמן לחזרות, ומכל ההרכב המפואר נותר רק אחד, אבל איזה אחד! אז איזה שיר עכשיו? והיא כל כך יפה, עם השיער שנאסף למעלה והשמלה והתכשיטים והאיפור והאיך מספרים את הסיפור, כי לעזאזל כמה שהיא שיכורה.  וזה עושה אותה חייכנית לאנשים זרים, שמיד רוצים להיות חברים שלה, במיוחד זה שכרגע הקדישה לו שיר. גביע יין שנשארו בו רק טיפות מוסט מהפסנתר, שנפתח לשיר אחד. גיטרה מתחבקת […]

(ראשי פרקים במפגש דו שנתי)  הבילויים – לא היה לי כוח לשמאלניות המתחכמת שלהם.ג'ימי הנדריקס – דכדך אותי ברוקיסטיות המצמיתה.ביציאה מהמסעדה, עד לחנייה, הלכנו יד ביד, גם זה כבר חלק מהמסורת. איש אחד עמד ליד מכוניתו, הרדיו פתוח שר שיר אהבה מזרחי, והוא מתענג עליו, שר איתו בקול.חייכנו אליו, ואל עצמנו. "תיראה", אמרתי. "מוזיקה", הוא סיכם.  חזרנו לאוטו. "בואי ניסע בדרך הארוכה. לא! בואי ניסע פשוט בלי מטרה". אבל רק יצאנו לכביש, גילינו שאנחנו על דרך השלום."טוב", הוא אמר, "אז […]

 מה עזרה המוזיקהכשכל מה שאתה שומעמתוך מסך גוועזו שתיקה ומה עזרו המיליםכשמעבר לעיניים האור השפיל קרנייםכשנשברו הכלים ומה עזרה התהילה      כשאתהמפותל כמו סימן שאלה      בבעתה ומה עזרה האהבהכשבלבבות הכי קרוביםהתפוצצו הכאביםשלךאתה שמש לילית פריכה המלאך הגואל אותך מכל רעיחבק אותך בעוצמה.כשהשמש בלילה ערההיא מאירה גם לעצמה.

 האם כישרון הוא כמו יופי – מתנה שמישהו נולד איתה – וקיבל אותה בחינם, בלי לעמול? כן, רצוי שיתחזק את הנכס הזה, ואפשר להשתעבד ומה בכלל הוא עושה עם זה, אבל התהייה שלי היא אם כמו היופי – גם הכישרון מגיע לשיא, ואחר כך הוא נחלש, ולבסוף עלול להיעלם לגמרי? אני לא בטוחה שאני רוצה לחשוף את הדיסק הספציפי (משנות ה-70), שבעקבותיו באה ההתחבטות. מדובר בזמר-יוצר, פעיל גם היום ויצירתו הנוכחית נמכרת היטב, שהיה חשוב. שעבר את שיאו. ברגע זה עולים […]

  בקצה האוזן שמעתי אותו מתוך הרדיו. הייתי עסוקה. ניסיתי להמשיך בעבודתי. להתעלם ממנו. אבל יופיו המתברר דרש את תשומת ליבי. טוב, הבנתי. שיר חדש, והוא נהדר. אוקיי. זיהיתי אותך שיר. קלטתי אותך. אבל במילא מאוחר מדי, כי הפסדתי את ההתחלה שלך. אז בפעם אחרת. אם תהיה פעם אחרת.  כעבור כמה שעות: הי, הנה הוא. השיר! אוף, מצטערת, גם עכשיו אין לי זמן בשבילו. לא נורא. וואו. הוא באמת יפה. רגע, אני עסוקה. כן, אני צריכה לשמוע אותו פעם מההתחלה. למחרת: השיר […]

"אני לא מציע איזה לוק פצצה או אישיות מדהימה", צוחק אהוד בנאי. "בסופו של דבר, זה השירים. עוד תקליט ועוד תקליט, והופעות - תמיד הרגשתי שהופעות הן הקשר האמיתי עם הקהל. אני אוכל לוותר על הקלטות, אבל לא על הופעות".

לפני מיליון שנה, כשעוד התקיים מועדון הלוגוס בתל אביב, ראיינתי שם להקה שכבר לא קיימת לעיתון שכבר לא קיים. קראו להם "אין ספק", וזו היתה להקת רוק דתית (! ) לפני הראיון, או אולי אחריו, הם הופיעו, ואז ראיתי אותה לראשונה. היא רקדה מולם בטוטאליות עולצת ומתמסרת. אז יש להם מעריצה, ועוד חילונית, השתאיתי. גרופית שיודעת את כל המילים של השירים. רק בהמשך התברר לי שהיא בעצם המנהלת שלהם. זאת היתה הפעם הראשונה שראיתי את הדרה. הפעם השנייה היתה מיליון […]

באמצע כל האנרגיות – של רמי פורטיס, נגניו וקהלו, שהלהיבו והזינו אלה את אלה, וגם את החלל הדחוס – פורטיס אמר: "אני רוצה להשמיע לכם משהו חדש". הקהל – ישות שעד אז חגגה בקול באותה הופעה (מועדון הפיוז'ן, תל אביב, 6.8.04) את הבטוח והמוכר – קיבל בדממה דרוכה, מצפה וסקרנית, את פני השיר החדש, "אצבעות דביקות". בבת אחת הפכה ההמולה הקולקטיבית לקשב צמא. "כשעוצמים עיניים מתחילים לראות דרך הכוונת מטרות נעות. קוקאין (קופאין) ויין בשנים רזות ממתקים ועשב, אצבעות דביקות. […]

פנים עצובות, עיניים שקועות ושתי ידיים חשופות אתה ודאי איבדת את הדרך. אבק בריאות, הנשמה כבר לא צועקת אתה יכול למות בשקט. סיפור פרברים, חלום נעורים אתה יכול לזכור עכשיו איך זה היה: אתה, גיטרה והכוכבים, בלי צומת דרכים רק עיירה בוערת שלוחשת לך: נוע–נוע עבור, כל מה שתרצה – תיקח תפלס לך שביל בקהל אל הבמה כל מה שתיקח – ידעך והמשאלות יפלו עליך חזרה בועט במגבר, זה לא מתחבר שריד של טקס שנשכח, מאה אחרת, זמן אחר אלבום […]