היד שלו הדליקה את הרדיו לקבל סימן. ומיד כיבתה אותו, כששמע את מנגינת הפתיחה של השיר. ומיד הדליקה, כדי שלא יחמיץ – אותה – שרה:  ישן או ערתמות מהרותתכערותצטערהאם נלחמתבטרם הזדהמת? תמיד כששומע את המילים האלה, השאלה מתריסה אליו מתוך קולה. האם זה הוא?  כבר עבר הרבה זמן. היא היתה שרה גם בלי העזרה שלו. למה שתזמין אותו להופעות? עברו שנים. באף דיסק אין אף קרדיט, דמיט.   כשהיא שרה "ותתכער" יש בה עווית של בכי בלתי נשלטת. למה לא מחקה אותה […]

משחק רשת לבלוגרים אפשר לצאת מתחת למיטה, נאנחתי בהקלה. המשחק מסתיים. איזה כיף. התחבאתי כל כך טוב עד שלא מצאו אותי. אממ… טוב… גם לא ממש חיפשו אותי, גיחכתי בפולניות שבשום אופן לא הצליחה למחוק את כתמי ההשפלה. "למה את אומרת ככה"? שמעתי קול, שכדי להבין את דבריו, נאלצתי להתכופף. כמו באגדות, זה היה גמד, שהזמין אותי להצטרף. לא סתם גמד. "גמד רשע" אז ככה: 1. הייתי מתדלקת בתחנת דלק. כן. אני! זו היתה העבודה הראשונה שלי. בחופש הגדול בין […]

(וזאת סקיצה, כמובן)  עוד מעט הם יהיו מוכנים. חלקם רק מחכים למימון שידפיס אותם ויפיץ. אחר כך יתחיל המסע שלהם אל האוזניים, בתקווה שיגיעו אל כמה שיותר מהן, ושכל אחת תהיה נכונה. ואז תבוא ההקשבה. לכבודה הם מצוחצחים ומקושטים. משוכנעים שהם במיטבם, ואולי גם צודקים. כמה מהם לא שמעתי ולא אשמע לעולם. לא נצליח להיפגש, או לא נרצה. את חלקם כבר שמעתי, לעיתים כאשר היו פרועים ומלוכלכים, אך כמיטב הפרדוקסים – נקיים הרבה יותר ממה שהם עכשיו.  אני נקשרת לסקיצות. ההקלטות […]

  שלמה בר שביט בחזית. מספר סיפורים מצחיקים על ימים רחוקים בתיאטרון הבימה. הוא היה ילד בן עשרים מוקף דמויות מיתיות בעיני כולם, כולל בעיניו, והם הפכו למשפחה שלו. הערצה. ריבים. צחוקים. קנאה. אהבה. התרגשות. אילנה רובינא יושבת בצד. "אל תתייחסו לערב הזה בתור הופעה. תיראו בו מפגש משפחתי", ביקשה מהקהל ב"צוותא", במוצ"ש האחרון (13.1.07). עוד מעט תעלה שוב לשיר בפעם הראשונה אחרי יותר מעשרים שנה. אבל בינתיים הסיפורים שלו כמעט גורמים לה לאבד שליטה מרוב צחוק. היא מכסה את […]

(פורסם ב"גלובס", ב-4.1.07, לכבוד הופעתו עם "הבלקן ביט בוקס"במופע של "הייניקן וייבס").   "חושבים שהמוזיקה שלנו צוענית, אבל זה ממש לא ככה", אומר תומר יוסף על להקתו "הבלקן ביט בוקס". בדירתו הנעימה בבניין ישן ביפו, שהים נשקף ממרפסתה, חשוב לו להכחיד את הטעות הזו. "הבלקן בשם של הלהקה מייצג את החלק המסורתי במוזיקה שלנו, אבל לא מדובר רק במסורת בלקנית, אלא מכל העולם, כולל מרוקו ומאלי באפריקה. וכל זה משתלב עם הביט בוקס, שמסמל את המוזיקה האלקטרונית העדכנית". ביום שישי הקרוב […]

הדימוי התקשורתי של אביב גפן עושה לו עוול. במציאות אין זכר למוחצנות היהירה ולפרובוקטיביות. פנים מול פנים נחשף אדם נחמד להפליא, משעשע, רגיש ונטול פוזות. אז איך אפשר להסביר את הפער? אולי בכך שגפן, בחור תקשורתי ביותר, מיטיב "לספק את הסחורה". רוצים כותרת מתלהמת? תקבלו. וכך הוא מקבע את תדמיתו הארוגנטית. אבל אני בכלל לא רציתי ממנו כותרת. באופן ברור ומוצהר התכוונתי לדבר איתו אך ורק על מוזיקה. "איזו מהפכה זאת תהיה בהקשר שלך. ראיון על מוזיקה בלבד", אמרתי לו. ומה יצא? כותרת […]

כשהמזגנים קורסים, ואפילו נקבוביות האוזניים טובעות באוקיינוס זיעה, בואו נשמע קצת גבריאל בלחסן, אולי ככה נתקרר. הנה: "העולם שלנו בוער. גחלים לוחשות לחישות". כשאפילו הריסים מתאבדים בנשירה, הרופא רושם אסקפיזם, ומחכים שהכל יהיה מאחורינו, מה דעתכם על: "ההתחלה היא ריק, הסוף חלול, והכל לא התחיל אף פעם ולא יסתיים לעולם"? המילים המרגיעות האלה לקוחות מהשיר "העוקד, הנעקד והמזבח", שיוצא השבוע כסינגל ראשון מהדיסק המתקרב "בשדות" ("התו השמיני"). בלחסן, מלהקת אלג'יר ז"ל, טוען ש"אם בכלל ישמיעו את השיר הזה ברדיו, יגלו […]

  הנה זה מתחיל. ביופי האכזר של יום שמש חורפי. השמש זוהרת, אבל קרה. הימים האחרונים הם עיסה מתנועעת כמו קצב לב לא סדיר. עם ים תל אביבי וחיפאי ונינט וביאליק ואפלולית של מסעדה אופנתית עם מרואיין כוכב נחמד להפליא והרגעים המתוקים האלה בהם מתחולל מפגש אמיתי בין שתי נפשות. זה מתפוגג אחר כך, אבל באותם רגעים זוהי ברית. ולחץ, וגם מחלקת טיפול נמרץ עם אבא של חברה יקרה, והדים מיום ההולדת הנורא של בועז כהן. (*) הנה זה מסתיים, בהתעבות […]

עשר שנים מפרידות בין הדיסק הראשון של סיון שביט לדיסק השני, "וניל", שיוצא (רק) עכשיו. בין שניהם היא הספיקה להפוך לאמא, לאבד אמא, להתנתק, ולהתחזק כדי לחשוף את הפגיעות

(ל-א' בחיוך)   ושבוע שלם נגמרבערב הזה האיטיואני לא הצלחתי לומראת מה שאמרה מחשבתי ואני מדמיין אותךעומדת מולי ומולםואומרת "תיראה, אנחנולא לבד בעולם". ולמרות הקלישאההכוונה כבר ברורהאיך תגיע לתוצאהאם תתמקד בהגדרה אני טרמפיסט מנמנם במכוניתומתקן פנצ'רים בחלום נלעגתתעורר, היא אמרה לי, כולה עצבניתאתה לא רואה שאתה הנהג?  

"מי אכל את הירח? רק אתמול היה עגול איך אפשר את הירח כמו תפוח לאכול"? מתוך "מי אכל את הירח" (מילים: לאה נאור, לחן: נחום היימן, ביצוע: דליה פרידלנד ומשתתפי "זרעים של מסטיק") מישהו ראה את הירח בלילות האחרונים? אני, בכל אופן, לא. במוזיקה הישראלית לדורותיה, לעומת זאת, הוא נוכח בקביעות. הנה כמה תזכורות, בשליפה.   1. "ריקוד לאור ירח" / מילים ולחן: מיקי שביב, ששר עם "טנגו"     2. "סלואו ירח"  / מילים: רוני ערן, לחן: שרון ליפשיץ, […]

אין מערבין יוצר ביוצר, נשמה בנשמה, ומה בכלל הקשר. אבל בין ההחלטה לפרסם את הפוסט הנוכחי על שיר של מאיר אריאל לבין הפרסום – נפטר עלי מוהר, והפוסט הזה מוקדש לו.   ***   "שוב אני מוצץ גבעול מתחת גשר מט לנפול" – תמיד היה לי ברור שמאיר אריאל כתב שיר פסימי. נקודה. האדם שבשיר – תקוע, והלוקיישן הכפרי, עם ריחות השדה, לא מתיימר להסתיר את ניחוח ההחמצות. בשלב מסוים קראתי בו שוב, והופתעתי לגלות בו משמעות הפוכה, אופטימית לגמרי, שאני […]

 הם אף פעם לא היו רק שירים. כמו שהופעות מעולם לא היו רק הופעות.לפעמים שימשו כקודים של בלדרים או תמרורים בדרכים שהתנוונו. אבל בדרך כלל תפקדו כחנות ממתקים פעילה, שבה המוכר יודע שבסוכרייה אחת טמון רעל, אבל לא זוכר באיזו מהן, או מסרב לגלות. לפעמים הם אנשים בחדר ישיבות משעמם, באמצע דיון. הפקידה, במקום לרשום פרוטוקול, מציירת אותם. לחדש הם לא מסוגלים, אז לוקחים את הצלילים הישנים, המסריחים מרוב יופי עקר, וחונטים אותם בארון קבורה שקוף. אוף, שירים.    לפני שהיא הולכת הביתה, […]

היום פורסם שוונדליסטים חיללו את מצבתו של בוריס פסטרנק במוסקבה. נזכרתי בעבודה סמינריונית שכתבתי פעם על המוזיקה ברומן שלו, "דוקטור ז'יוואגו" (כן, "המוזיקה ברומן", לא בסרט המפורסם שמבוסס עליו). אז הנה היא: * "היו הולכים והולכים ושרים 'לנצח נצחים', ודומה כי מדי עמדם הוסיפו לשיר, בנעימה שהוטעמה, הרגלים, הסוסים, משב הרוח".   (פתיחת הרומן "דוקטור ז'יוואגו" מאת בוריס פסטרנק. תרגום: צבי ארד. הוצאת עם עובד, ת"א, 1979)   "דומה היה על הידידים המזדקנים בשבתם ליד החלון, כי חירות נפש זו הגיעה, […]

 אין מוניטור, והיא לא שומעת את עצמה, אבל נשמעת טוב, אבל לא יודעת את זה.בקושי היה זמן לחזרות, ומכל ההרכב המפואר נותר רק אחד, אבל איזה אחד! אז איזה שיר עכשיו? והיא כל כך יפה, עם השיער שנאסף למעלה והשמלה והתכשיטים והאיפור והאיך מספרים את הסיפור, כי לעזאזל כמה שהיא שיכורה.  וזה עושה אותה חייכנית לאנשים זרים, שמיד רוצים להיות חברים שלה, במיוחד זה שכרגע הקדישה לו שיר. גביע יין שנשארו בו רק טיפות מוסט מהפסנתר, שנפתח לשיר אחד. גיטרה מתחבקת […]

(ראשי פרקים במפגש דו שנתי)  הבילויים – לא היה לי כוח לשמאלניות המתחכמת שלהם.ג'ימי הנדריקס – דכדך אותי ברוקיסטיות המצמיתה.ביציאה מהמסעדה, עד לחנייה, הלכנו יד ביד, גם זה כבר חלק מהמסורת. איש אחד עמד ליד מכוניתו, הרדיו פתוח שר שיר אהבה מזרחי, והוא מתענג עליו, שר איתו בקול.חייכנו אליו, ואל עצמנו. "תיראה", אמרתי. "מוזיקה", הוא סיכם.  חזרנו לאוטו. "בואי ניסע בדרך הארוכה. לא! בואי ניסע פשוט בלי מטרה". אבל רק יצאנו לכביש, גילינו שאנחנו על דרך השלום."טוב", הוא אמר, "אז […]

 מה עזרה המוזיקהכשכל מה שאתה שומעמתוך מסך גוועזו שתיקה ומה עזרו המיליםכשמעבר לעיניים האור השפיל קרנייםכשנשברו הכלים ומה עזרה התהילה      כשאתהמפותל כמו סימן שאלה      בבעתה ומה עזרה האהבהכשבלבבות הכי קרוביםהתפוצצו הכאביםשלךאתה שמש לילית פריכה המלאך הגואל אותך מכל רעיחבק אותך בעוצמה.כשהשמש בלילה ערההיא מאירה גם לעצמה.