מה יוני בלוך רוצה להיות כשיהיה גדול? כן, הוא מוזיקאי, זה ברור. מהסוג הטבעי, המתענג על העיסוק במכלול הצלילי. מתחת שפע ההמצאות והתחכומים שלו ניכרת נפש עזה ופגיעה, שכדרך היוצרים, לוקחת את השאלות הקיומיות הרגילות ושואפת לרומם אותם לשלמות מקורית, מתקשרת ומעוררת אהדה.
האם הוא מצליח בכך?     
 
אלבומו הראשון, "אולי זה אני", חשף אותו כיוצר מעניין וקומוניקטיבי. מתוכו הובלטו ופרסמו אותו "שירי דאחקות" כמו "מכיר אותו" ו"נפוליאון". וכך הוא התקבע כזמר המלהיב בעיקר בני נוער, שהציניות הציורית והמצחיקה מדברת אליהם. אבל בין כל הגימיקים הוחמצו אז שירים כמו "לוט" ו"בחתונה של גרי", שהצביעו כבר אז על רגישות לירית ופגיעות.
 
ב"הרגלים רעים", אלבומו הנוכחי, הוא לוקח את הרגישויות האלה גם למקומות קשים ואפלוליים. הבולט שבהם הוא השיר "הסוד הקטן" – שביצוע ילדותי ברכותו חושף במניפולטיביות אונס מנקודת מבטו של האנס עד שהמתיקות הופכת למזעזעת ומחליאה. השיר "אחרי שאפרת התאבדה" מנסה להתמודד עם מוות ומדייק תהליך של הלם עד להכרה ולפורקן שבבכי. התמודדות עם מוות של אהובה נחווית גם בשיר "אנבל לי" (אדגר אלן-פו בתרגום המפורסם של זאב ז'בוטינסקי). דווקא ביצירה הזו בלוך מוותר על האלמנטים הנוגים השקטים ומדגיש בהלחנה ובעיבוד הרוקיסטי את הזעם על האובדן – פרשנות לגיטימית, כמובן, אך לא מתחברת לגמרי למוטיב הערפיליות שבמילים.          
 
לצד השירים האלה יש גם שירי נעורים עם טוויסט בוגר, כלומר במהדורה רהוטה ונטולת בוסריות, אבל עדיין עם התערובת האמביוולנטית של החלטיות והיסוס. זה מתבטא למשל בשיר הסוחף "חמאה" שנמס עם המחאה ובשיר "אחריות" המבטא בשטותניקיות את ההיפך. בלוך מנסה להתקדם מהשלב הזה אל הבגרות, שנתפסת אצלו כמצב מתסכל. על עטיפת אלבומו הוא מדגמן את עצמו כחתן, שפניה של כלתו מטושטשות. "נתחתן. פתרון זמני עד שנזדקן, לעזאזל", הוא שר בייאוש בשיר הנושא. הטון הקודר נשמר גם בשירים "בדרך לגיהנום", "הצגה יומית" (מילים: גלעד כהנא) ו"תני לי חבל" (מילים: נועם רותם).    
 
ולמרות זאת, האלבום אינו כבד, ולעיתים קרובות שורה עליו רוח כיף. בלוך נוהג להגיש בעליזות מכוונת חלק מהשירים המצערים, וגם מנטרל אותם בשירי אהבה חינניים כמו "עמוק בתוך הים" ובעיקר "נוף אחר" הקינוחי, של"אה-אה-אה" שבו פוטנציאל התנגנות מתמשך (במובן הטוב) הרבה לאחר סיומו. רוב השירים מבטאים היטב את כישורי ההלחנה והעיבוד המרשימים והמוקפדים של בלוך (בסיוע יהודה עדר, שהפיק את השירה). הדיקציה הבעייתית שלו לא מטושטשת, אלא ממשיכה להשתלב בשירים כתבלין מעורר סימפטיה. 
 
גם באלבום הזה, לצד מילים שכתבו בלוך ואחרים, נמשך שיתוף הפעולה הטקסטואלי בינו לבין ברק פלדמן (דוגמה אופיינית מוצלחת בשיר "סיבה לעזוב"). קולות הליווי הנשיים שייכים הפעם ליעל קראוס, שמזכירה כאן בשירתה את אפרת גוש, קודמתה באלבום הראשון.        
 
אז מה יהיה בלוך כשיהיה גדול? לכאורה הוא כבר גדול, כלומר בן בית מובהק של המוזיקה ובעל אוצר צלילים יצירתי. ולמרות זאת, התחושה היא כי "הרגלים רעים" הוא עדיין וריאציה משופרת ומשוכללת של אלבומו הראשון, שלב ביניים בדרך לאלבומים הבאים שעשויים להישמע אחרת. בלוך מורכב מיסודות שבינתיים מתמרנים בלי להשתקע בין אלמנטים "כוכב-נולדים/השיר שלנו" פופולריים (הלחנות שירי נושא, השתתפות בצוות השיפוט) לבין טעם איכותי ומעמיק יותר. בהווה הוא מסתמן בינתיים כסוג של דני סנדרסון – קליל, מתוחכם ושמח באמצע ועצוב בקצוות. האם יתמקד באישיות המוזיקלית הזו או יפנה לכיוונים חדשים? כך או אחרת, הוא ממשיך לעורר סקרנות.   
 
"הרגלים רעים", יוני בלוך, "אן אם סי"

20.6.07, ynet