"עננים של מלחמה
מתקרבים בקול אימה ורעם
ציפורים עפות מהר
מחפשות מקום אחר
להסתתר" ("אין עוד יום". מילים ולחן: צוף פילוסוף)

חשבתי, הופעת להיטים קלילה ומשמחת של גידי גוב באמפי ווהל בפארק הירקון. הייתי זקוקה לזה. שעת בין ערביים נעימה בחסות עיריית ת"א, שפרגנה ברוחב-סבסוד מופע קצר לתושביה הרוגי התמוזים. חשבתי, יהיה כיף – ובאמת היה. ההפתעה הייתה שבנוסף, חוויתי תחושות מקשת צבעים כהה יותר, אבל אני מקדימה את המאוחר.

גידי גוב עם להקה מצוינת היה במיטבו הנוכחי, והקסם הנונשלנטי האותנטי שלו פעל את פעולתו המיטיבה. הקהל מראש לא הגיע על מנת לקבל חוויה רגשית עזה או קתרזיס. באנו להיטען באנרגיות טובות מזמר אהוב. אבל אז, פתאום זה הלם ומחץ: "ובין כל מראות התום, שם באופק הכתום, סופה רועמת. משהו אפל וקר, מתלקח ונשבר".

השירים של גידי גוב. הלהיטים הידועים – הם חזקים ועדיין רלוונטיים. תמיד היה לו כישרון לבחור שירים מצוינים שנשארים בתוקף. אבל אמש חשתי חזק עד כמה התקופה הנוכחית נוכחת בהם. מתוך המתיקות והקלילות שבמילים של השירים בקעה לרגעים תמונה קודרת ומדויקת, רלוונטית להפחיד: "עננים של מלחמה, מתקרבים בקול אימה". השתנקתי.

גוב המקצוען מודע למגבלותיו, תוצאה של מה שמעוללים החיים – והזמן המצטבר של קריירה ארוכה כזמר – למיתרי הקול. הוא השתמש בתבונה במשאביו הווקליים והתוצאה הייתה טובה ומכובדת. בהקשר הזה, הגעתי להופעה דרוכה וחוששת מעט, כי בהופעה הקודמת שלו שבה נכחתי – לפני כמה שנים  – הוא לא היה במיטבו הקוֹלי בלשון המעטה, וחרדתי שיש כאן מגמה בלתי הפיכה. אתמול הבטתי בשמחה בהתפוגגות של חששותיי.

בין השירים ג.ג תיקשר עם הקהל באופן קליל ולא מחייב, עד כדי כך שהרשה לעצמו מדי פעם לדבר בשלוש נקודות, כלומר לא בהכרח להשלים את הזרמים האסוציאטיביים ששילח לדרכם – וזה היה חינני. כולל הובלת שירה בציבור של שירים נושנים כמו "ציוניוני הדרך", עם סלחנות עצמית לאובדן מילים פה ושם ("תיכף אני מגיע למילים שאני יודע").

האלבום "אין עוד יום", שיצא בשנת 1991 (!) כיכב בהופעה מבחינת האינטנסיביות של נוכחות שיריו – בנוסף לשיר הנושא היו גם  "נאחז באוויר", "נערה במשקפיים", "למה ליבך כמו קרח" ו"אני שוב מתאהב".

לא היו בהופעה שירים חדשים יותר מאז אלו של שנות התשעים הרחוקות, והיו גם כאמור שירים עתיקים הרבה יותר, אבל זה היה בסדר גמור. נכון, הרגשתי פתאום צביטת כמיהה לשיר חדש, וכנראה שכיוונתי בכך איכשהו למשהו פנימי אצל כוכב הערב, המצטיין במודעות עצמית ובהומור עצמי. עובדה שלתדהמתי, פתאום הבטיח "שיר חדש" – ומיד ביצע את "רוני" של "גזוז". זה היה בסדר – כי הוא ואנחנו, הקהל שלו אתמול, קיבלנו את מה שהיינו זקוקים לו: רוח טובה. זה הכול. הרגשתי שיש בו משהו הילרי והשירים שלו פעלו עלי ממש באופן תרפויטי. שימחה אותי גם הזכות לחוות מפגש עם זמר מהשורה הראשונה, שתאוות המוזיקה ממשיכה לפעפע בתוכו וממנו כשהוא ממשיך להופיע בשבעים ומשהו שנותיו. איזו זכות וכמה מזל להיות בזמן ובמקום הזה חלק מקהל של חבורת מוזיקאים ישראליים כה איכותיים שעדיין על הבמות גם בגילאים כאלה.

כמתבקש, השירים העליזים והנוגים – במינונים חכמים, הביאו איתם גם את אלה הרוקנרוליים יותר כמו "ערב אבוד" (של "דודה" – להקת הרוקנרול היחידה שלו, עם דני סנדרסון).

ופתאום זה קרה לי. ב"עניין של זמן" (מילים אהוד מנור ולחן רמי קליינשטיין). הדמעות געשו בי וגלשו ממני, כבדות, בהפתעה מוחלטת, בלי הכנה ובלי שליטה. כי רגע אחד, שבתפיסתי מעולם לא פג, הייתי חלק מהתרחשות השיר, אחת מגיבוריו, ושרתי בהזדהות של משתתפת פעילה בעולם הנעורים: "להתמכר ללב המתפרע, לדמיון המתפקע, ולאושר הנוגע". אז איך זה שגם אתמול שרתי בהזדהות, אבל הפעם כמשתתפת פעילה בעולם הנעורים – כאמא? מה קרה לי ובי? מתי ואיך? הרגשתי שאני כבר לא "שתי דקות לפני ההתפכחות" אלא שתי דקות אחרי ההתפכחות. וזה כאב "בעומק הכאב".

השיר הזה קיבל תפנית עיבודית בלוזית, הולמת לגמרי את תחושתי, וגוב שרצה שאף אחד לא יחמיץ, הדגיש אותה גם במילים "קח אותו לאט, את הבלוז… קח עוד שאיפה מן הבלוז" – וזה היה השיר האחרון לפני ההדרן.

בהדרן, בהמשך להומור העצמי הגובי, הוא שר את "סימן שאתה צעיר". אחר כך התחיל להתנגן "אלף כבאים" וגופי משך אותי אחריו ממרומי הכיסא אל מרגלות הבמה – ביחד עם עשרות כמוני שהיו קיימים אפילו לפני שנות ה-90. אנרגיות מגוונות התקבצו להן, של שמחה וחיוּת, של כעס וגם של הזדהות ותחושת ערך עצמי חבוט שנעור לחיים. ככה שכאשר גידי גוב שר את המילים שכתב (!) עם סנדרסון – וצעקנו אותן איתו, הרגשתי שהוא מדבר גם אותנו, לגמרי:

"אלף כבאים לא יצליחו לכבות.
אלפיים צבעים לא יצליחו לכבות.
ארבע מאות אלף פרשים לא יצליחו לכבות.
מיליון ותשע מאות תשעים לא יצליחו לכבות.
אלף כבאים, לא יצליחו לכבות אותי".