מה עושים עם יקירינו החיים המתים, שהם גם מתים חיים, תושביו המעורערים של לימבו מייסר? איך נושאים את השבירות המענה של קיומם הנקלש? להיכן מנתבים את האהבה? מה באשר לאשמה? איך נוגעים בהם מבלי למחוץ את הפתחים?

רונה קינן הצליחה. כנראה שלא היתה לה ברירה. כאבה הפרטי נדחס בה ונמהל בנפש האומנית הגדולה שלה. ככה נוצר האלבום "שירים ליואל", שמתעד דמות בדויה, המבוססת על חייו הנשמטים של עמוס קינן, אביה של רונה. גם כשהוא מנותק מהקשרו הספציפי,  מדובר באלבום חריג שמתעלה מהפורמט המוזיקלי הבסיסי לרמה של יצירת מופת.

זה מתחיל, מסתיים ומסתכם ב-15 השירים היפהפיים – 42 דקות בסך הכל, שמשרטטות חיים שלמים של אדם מלידתו, דרך ילדותו, נעוריו, גבריותו ועד עזיבתו האיטית את העולם, שנמשכת גם עתה. בחלק מהשירים קינן משתתפת בתפקיד בתו. מדובר בהישג ספרותי כשם שהוא שירי, עם סיפור מסגרת וכותרות שירים שנראים כמו שמות פרקים ברומן פיוטי ודרמטי, למשל: "הבית האפור – יואל מקשיב לתקליט הישן", "אם תלך לשם – אזהרה נשלחה ליואל" ו"כשהקוצים היו קוצים – יואל רץ אל האור". זוהי גם נשמתו של ספר היסטוריה ישראלית, שכולל את תקופת המחתרות והקמת המדינה, עם הבלחות אידיאולוגיות ופוליטיות. והכל כתוב בעברית  עשירה, שמתקיימים בה "אורלוגין", "אור עששית" ואנשים "טרוטי עיניים" ש"מצקצקים בלשונם" וזיקה לדקויות לשוניות כמו ב"קראנו לו יואל, במלרע ולא במלעיל" ("כשסנונית בישרה את בוא האביב").

אבל "שירים ליואל" אינה רק יצירה כתובה. הצד המוזיקלי באלבום לא פחות מרגש ומסעיר מהצד המילולי, הלחנים של קינן מתעלים לרמת המילים, ולהיפך. השלמות שבאלבום מקורה בהפקה המוזיקלית הרגישה של אסף תלמודי, בעיבודים  העשירים ועם זאת עדינים של יוני סילבר ובנגנים המובחרים, שכוללים את שניהם, את קינן וגם את אלי מגן, תמיר מוסקט, ערן ויץ ועוד. הסגנונות המוזיקליים מגוונים וכוללים וריאציות למוזיקה קלאסית, רוק, ג'אז, טנגו וגם ואלס רפאים. המוזיקה מצליחה להמחיש רגשות כמו האימה המסויטת שנבנית באיטיות אינסטרומנטלית בשיר "אם תלך לשם".

כמה תבונה וזהירות נדרשות כדי ליצור אלבום מדויק שכזה. כה רבות הסכנות – להפריז, להציף בקיטש. אפשר היה לצרוח את התסכול המבעבע, להניע אותו בנגינה אלימה ולהתקומם במילים צורמניות. אבל קינן, מחובקת בהפקה העילאית, לא מועדת לאף מלכודת, ועם זאת מתמסרת במגעה.

זה האלבום השלישי של קינן, והוא עולה על קודמו, "עיניים זרות", שגם הוא הציב רף גבוה במיוחד. קינן מתקדמת ומתפתחת כזמרת. בעוד שבאלבום הקודם היא חצצה את עצמה בשכבת כפור דקה ומאופקת, הפעם החום שבה מפשיר לחלוטין את השירים וממיס ברגש את המחיצות שבינה לבין המאזינים. דרכן עוברים החסד והחמלה, אבל גם הסיוטים המפורטים: "אתה מתבונן בכתם קפה על שולחן במטבח. פתאום הוא גדל וממלא את החדר, זוחל על הקירות, שולח זרועות ארוכות וחונק אותך לאט" ("אתה מתעורר").

"שירים ליואל" הוא אלבום משפחתי, שספג לתוכו את "על דעת עצמו – ארבעה פרקי חיים של עמוס קינן", הספר שכתבה במקביל נורית גרץ, אמה של קינן; אחותה של רונה, שלומציון קינן, איירה להפליא את העטיפה ואת חוברת השירים. זוהי מתנתה הלא ממומשת של בת לאביה, שנבצר ממנו להתענג מכך שהשירים שנועדו לו מבוצעים על ידי אחת מהזמרות הנפלאות ביותר של הזמר העברי.

"העצב אין לו סוף", נשרק המשפט הידוע בסוף השיר "אתה מתעורר", לאחר שבמהלכו קינן ביקשה לשנות את הגזירה. אין בכוחה של אף יצירה לכלות את התוגה הנצחית, רק למהול אותה ביופי שניזון מאהבה – כמו בשירים ליואל.

רונה קינן, "שירים ליואל", "אן אם סי"

פורסם ב-ynet ב-21.5.09