אם קוהלת היה מוזיקאי, אולי היה לו דיסק שנשמע כמו האלבום החדש של רמי פורטיס, למעט ההומור. שמונה שנים אחרי אלבומו הקודם, "חצי אוטומטי", בוקעת מתוך אלבומו "1 2 3 פורטיס משו לש" נימה קוהלתית. למשל, בפזמון של "משלחת אבודה לחלל", לפני מכת הפסנתר שאחריה שתיקה: "מה שהיה זה מה שיהיה, ומה שיהיה זה מה שנהיה. לאן שנפנה זה לא ישתנה". כך גם בשיר "חזרה לשגרה" – "הכל ברור, צפוי מראש, אך מיותר".
 
פורטיס צודק וטועה. אלבומו לא צפוי ובעיקר לא מיותר באף אחד מחלקיו, ויש שלושה. הדיסק הראשון בטרילוגיה נקרא "יער ישראלי", השני "חזל"ש" (חזרה לשגרה), והדיסק השלישי הוא אופרת רוק נבואית-אקטואלית בת 17 דקות בשם "חימושניגיגי" – אגדה או משל, שכדברי המשורר – "אסור לקחת אותו ברצינות ואפשר שכן".
 
השתאות, זהו הרגש שמפעיל האלבום הזה, שבו השירים הכי גרועים הם טובים מאוד והשירים הכי טובים – מצוינים. חוויית ההאזנה היא ביקור בקרקס, הפנינג סהרורי שמאתגר את הדמיון ומלהטט במחשבה. בכל שנייה מתרחש משהו, מתעוררת השראה.
 
"כלום לא מושלם", טוען פורטיס ב"משלחת אבודה לחלל". לרוב זה נכון. קשה, למשל, למצוא אלבום שלם בכל הפרמטרים – לחנים, מילים, שירה, נגינה, מקוריות וחיבור בין כל אלה, שמלכד אותם לפלא. אצל פורטיס מתלווים לכך גם סטנדרטים של קפדנות ואיכות עילאית בכל השלבים. החל משם האלבום, שמרמז בהומור לא רק על טיבו – משולש – אלא, באמצעות הרווח הקוטע את המילה, מזכיר את הכינוי של פורטיס, "משוגע". אחר כך האריזה שהיא יצירה בפני עצמה – עטיפה וחוברת עם איורים נפלאים שיצרה הדר פורטנוי-נרובאי, המתכתבת עם המילים של פורטיס. וכמובן השירים – ממתקים שמכים את הלשון, חנות צעצועים מסויטת, מציאות רעה בעיניים של שוחר טוב. פורטיס מגביה מעל הנורמות המקובלות עד שמתחשק להכריח את כל המוזיקאים בארץ להפוך את אלבומו לספר הלימוד הקבוע שלהם. זאת לא רק המקצוענות, אלא גם היצירתיות הרעננה והמתחדשת. למוזיקה אומנם אין גיל, אבל מפתיע איך אדם שנחשב לאחד ממייסדי הרוק הישראלי ופעיל בשטח כבר יותר משלושים שנה, נשאר תינוק ברעננותו לעומת הבנאליות המייגעת של מוזיקאים זקנים בני עשרים-שלושים.
 
ההגדרה הזאת לא כוללת את נגניו המעולים, שיש להם חלק מרכזי בשבחי האלבום והשתתפו עם פורטיס בלחנים, בעיבודים, בהפקה ובהופעות המשותפות שגיבשו את הצליל שלהם: גיל סמטנה (בס, קונטרבס, קלידים וקולות), יובל שפריר (תופים, קלידים, קולות, הקלטה ומיקס) ועידו אגמון (גיטרות, קלידים וקולות). ויש משתתף נוסף – ז'אן ז'אק גולדברג, המתופף המת שפורטיס מחיה באלבום הזה, באמצעות דגימות תופיו בשירים "בלונדיניות על אוטוביאנקי" ו"חזרה לשגרה", ובקיומו בשיר המתוק, השקט והמתעצם – "השיר של ז'אק". 
 
פורטיס משתנה משיר לשיר – רציני ורך ב"יער ישראלי" עם האירופאיות והערבית שמסתלסלות לתוך הלחן; הרוק הים-תיכוני המסויט שב"ידיים ואקדח"; ההרהור והתזזיתיות המטרידים ב"שמש עירומה"; "סוכריה" – שיר האהבה העצוב שצוחק על עצמו; "מתחיל מאפס", שמהפתיחה המונוטונית מתחלף ליופי פסיכדלי ו"הידעת", שבו הוא מתפרע בנואשות ובסוף מהדהד בתבוסה "לא ידעתי".
 
ולמרות הגיוון בסגנונות, האלבום הרמוני כי יש משותף בין השירים – כמו משפחה שילדיה שונים זה מזה ובכל זאת הם תוצרים ברורים של אותם גנים.
 
"אין מי שיסמן", מקונן פורטיס בסוף "השיר של ז'אק", אבל דווקא יש. הוא עצמו, כמי שמאבחן את המחלות ומספק את התרופות – "חוטא ומחטא", כפי ששר ב"מתחיל מאפס", ומצביע על קיום האפשרויות הנוספות. "היער הישראלי" המיוחל אולי נמצא, אבל עדיין "אי שם", לא נגיש כרגע. פורטיס מסמן את הדרך אליו ויש סיכוי שיעיר את היער.
 
"3 2 1 פורטיס משו לש", רמי פורטיס, "התו השמיני"

פורסם ב-22.2.09 ב-ynet